סליחות. משהו שכתבתי בהשראת הפינה של תפו
אף אחד לא פוגע בנו באמת... אנחנו נפגעים כי בגלל שיש דברים שפוגעים לנו באגו. יש מצבים שבהם אנחנו מסיקים מההתנהגות של האחר שאנחנו לא חשובים/אהובים/שמזלזלים בנו וכו'... אף אחד לא עושה 'לנו' דברים. גם אנחנו לא לאחרים. כל אחד הוא כמו שהוא, ובדרך אנחנו פוגעים או נפגעים. כל אחד מאיתנו חי בסוג של סרט. כולנו שחקנים ראשיים בהצגת חיינו. לפעמים הגיבור פוגש גיבורה. הם אוהבים או שלא, אבל זו אשליה. הכל תעתוע... הוא עדיין בסרט שלו, משליך עליה את ''תפקיד הרעיה'' והיא בסרט של עצמה משליכה עליו את הציפיות והתקוות שלה. בדרך אנחנו לפעמים נעלבים ונפגעים. לפעמים אנחנו הופכים לקורבנות בהצגה שבה אנחנו מככבים. ואז מגיע יום כיפור... הסליחה הזו שאנחנו אומרים, מנקה רק אותנו. היא כמו מקלחת לאגו. היא שוטפת את הטינה, את הכאב ואת כל מה שנדמה לנו שעשינו רע. אותו הדין לגבי מי שמתנצל כלפינו. הוא מתנקה. הסליחה משחררת את האחר. וכשאנו משחררים, אנחנו משתחררים...
אף אחד לא פוגע בנו באמת... אנחנו נפגעים כי בגלל שיש דברים שפוגעים לנו באגו. יש מצבים שבהם אנחנו מסיקים מההתנהגות של האחר שאנחנו לא חשובים/אהובים/שמזלזלים בנו וכו'... אף אחד לא עושה 'לנו' דברים. גם אנחנו לא לאחרים. כל אחד הוא כמו שהוא, ובדרך אנחנו פוגעים או נפגעים. כל אחד מאיתנו חי בסוג של סרט. כולנו שחקנים ראשיים בהצגת חיינו. לפעמים הגיבור פוגש גיבורה. הם אוהבים או שלא, אבל זו אשליה. הכל תעתוע... הוא עדיין בסרט שלו, משליך עליה את ''תפקיד הרעיה'' והיא בסרט של עצמה משליכה עליו את הציפיות והתקוות שלה. בדרך אנחנו לפעמים נעלבים ונפגעים. לפעמים אנחנו הופכים לקורבנות בהצגה שבה אנחנו מככבים. ואז מגיע יום כיפור... הסליחה הזו שאנחנו אומרים, מנקה רק אותנו. היא כמו מקלחת לאגו. היא שוטפת את הטינה, את הכאב ואת כל מה שנדמה לנו שעשינו רע. אותו הדין לגבי מי שמתנצל כלפינו. הוא מתנקה. הסליחה משחררת את האחר. וכשאנו משחררים, אנחנו משתחררים...
