סיפור

סיפור

זוכרת כשהייתי בת 17 משהו כזה... לא כל כך אהבתי להיות בבית חיפזתי לי איפה להיות רק לא שם מצאתי בעיתון מודעה- שמחפשים מישהי לחצי יום עם לינה לטפל באישה מבוגרת חולת סכרת ומשותקת.. הלכתי היתקבלתי, קיבלתי חדר מתוק.. הייתי צריכה להכין לה אוכל הסבירו לי איך- בלי מלח בלי תבלינים לא ממש זוכרת אבל היתה איתי עוד מישהי והיינו בתורנות של חצי יום אני חצי יום היא ואני ילדה בת 17 - הבן שלה לימד אותי לתת לה זריקת אינסולין בזרוע.. זוכרת כל פעם במקום טיפה אחר... זה לא כואב ,, זה מיתחת לעור,ונתתי. כל יום. והייתי צריכה להוציא אותה מהמיטה לכסא הגלגלים, והיא היתה גדולה ואני קטנטנה בקושי 55 קילו, ועשיתי זאת. היא אהבה לצאת החוצה .. הייתי מסיעה אותה החוצה לראות את האנשים ברחוב.. היא תמיד אמרה .. אני כל כך אוהבת לראות את הילדים רצים ומשחקים את יודעת איך שאהבתי לרוץ? ואני הקשבתי לה נישקתי היא היתה מלאך שכזה, טובת לב, ואהבה את החיים. רק לא אשכח אף פעם כמה שרצתה ללכת ולרוץ. ותמיד היתה אומרת לי את זה ודומעת. יום אחד לא יכולתי לשאת את הכאב ועזבתי .. היום אני גרה באותו רחוב ועוברת ורואה את הבית ההוא.. בית יפה עם גינה.. והיא?? היא כבר לא איתנו. היא מלאך בשמיים- אישה שאהבה את החיים.
 

tairon

New member
מרגש....ונוגע........

הלחלוחית היתה שם בעיניים...שקראתי את זה... מדהים בעדינות וברגישות.. ואת יודעת משהו יש בך דבר מדהים לא יודע כמה פה בכלל מודעים לזה את לא יכולה לראות מישהו אחר סובל...וזה כל כך התחבר עם מה שכתבת פה מיוחדת אחת במינה
 
למעלה