פילוסוף רוחני33
Well-known member
דנה ישבה וציירה פרח. כל כך הרבה רגש ועדינות יש בפרח, חשבה כשבן זוגה דני ישב לידה והתבונן במעשיה. לפני כרבע שעה חזר מהמעבדה לפיסיקה והוא עייף מאד. "איך היה היום בעבודה? שוב היה מעייף כל כך?", שאלה. "עבודה רצינית", ענה, "מנסים עכשיו לחקור את מבנה האטום. נושאים מעניינים ביותר. בינתיים לא הגענו לתוצאות חשובות".
היא שתקה. דני שאל אותה: "למה בחרת לצייר פרח?". היא חייכה ואמרה: "לו רק הבנת יותר באמנות, היית יודע למה". "כל יום אותו דבר", אמר, "אני בא מהעבודה ונשכב לנוח, ואת באמצע ציור". "מה רע בזה?", שאלה. "אני מרגיש שנהיה משעמם. לא מוצאים זמן פנוי ונושאים משותפים לדבר".
"ומה תציע?", שאלה. "שמעתי שיש פסיכולוג טוב. אולי יעזור לנו לרענן את הקשר", אמר.
ביום הראשון אצל הפסיכולוג דרור, שאל אותם איך תורמת להם העבודה, אלו דברים הם נוהגים לעשות ביחד, וכולי. דני אמר שהעבודה מאד מפתחת ושהם משתדלים למצוא עניין משותף ופעילות משותפת. דני אמרה שהיא מרגישה צורך בשחרור נפשי, והיא מרגישה שבן זוגה נהנה מכל מעשה שיעשו ביחד. דרור אמר שהוא חושב שצריך לעשות הרבה דברים ביחד, הרבה ככל האפשר, כדי למצוא עניין לדבר עליו, אבל ברור שזה לא הכול וצריך גם השקעה רגשית ודאגה כדי שיהיה מעניין ואחרת הקשר לא שווה הרבה. אחר כך אמר שלו אין כרגע בת זוג, ובכל זאת הוא חושב שצריך להיות מעניין כדי להיות ביחסים טובים עם אנשים.
דרור יצא בערב לשבת במסעדה קטנה. בדרך עברו בו מחשבות כמו: כמה זמן הטיפול שהוא עוסק בו יימשך עוד, והאם הוא באמת מצליח לעזור לאנשים שזה חשוב. חבל שיש כל כך הרבה מטופלים שלא מסתדרים, חשב. יש עליי אחריות רבה לעזור להם ולתקן את חייהם. בזמן ששתה את הקפה, הרגיש מרירות לא נעימה וזיכרונות קשים מהטיפולים הופיעו בו.
הוא יצא, ואיש אחד שאל אם יש לו סיגריה. "אין לי", אמר. "אתה רוצה סיגריה עם קצת חשיש?", שאל האיש. "טוב, תביא", אמר דרור. אחרי שעישנו ביחד, הזמין אותו האיש למסיבה שתיערך מחר בערב.
למחרת הגיעו אליו שוב דני ודנה. הם אמרו לו שהם מוצאים יותר דברים לעשות ביחד ובעיקר לדבר עליהם, ולפעמים מקבלים השראה זה מזה. הוא אמר שכדי לקבל השראה לחיים צריך לעבוד ולהשקיע. דנה חשבה שלא כך מתייחסים לענייני אהבה.
כשהגיעו הביתה, דבר ראשון הלכו למיטה וקפצו זה על זה. כשהמעשה נגמר, נרדמו ולמחרת כמעט לא דיברו זה עם זה. הפרח של דנה יצא חדגוני ובכלל לא דומה למקור. דני נתקע במחקר האטום, הפעולות על חלקיקים לא נתנו שום תגובות ולכן הכול נראה אותו דבר.
מני, בחור כבן 20, ישב בשקט בפינה ולא אמר כלום. "תגיד יקירי", אמרה מירי פתאום. "כן, מה קרה?", שאל. "בא לך לקנות לי פרחים? היום יום האהבה". "שכחתי", אמר,"מיד אלך". הוא יצא מהר לחנות שמעבר לכביש לקנות פרחים, ופתאום נשמע קול חריקת מכונית והוא נדרס וצרח. אנשים באו מהר בצעקות מבוהלות. קראו לאמבולנס. בבית החולים שאלו אותו הרופאים שאלות ולא ידע לענות עליהן. הוא איבד את זיכרונו. כששוחרר והובא שוב לביתו המשותף עם מירי, אמרה לו: "אל תדאג, חביבי. יהיה טוב, אדאג שתקבל בחזרה את זיכרונך". הוא שתק והביט בה כשואל: "איך תעשי זאת"?
בימים הבאים הייתה מירי מכינה ארוחות בוקר מלכותיות למני, מלטפת ומפנקת אותו הרבה ומדברת אתו בהרחבה על כל חייהם הרגשיים. לאט התחיל להיזכר והיה אומר עוד ועוד מילות אהבה למירי. אבל הן היו קצרות ומעומעמות, כמו "נחמדה, חביבה, בואי". בימים הבאים, אחרי שכבר זכר היטב את הקשר, כמעט לא דיבר וסירב לאכול.
הוריו של מני, צבי וצילי, היו דורשים כל יום שיספר להם בפרוטרוט על היחסים עם מרים. "לא ייתכן שתחיה עם חברה במשך שנים מבלי להאות השקעה בלתי נגמרת", היו משננים באוזנו. כשסיפרה להם שקנה לה פרחים, אמרו: "יפה מאוד שהוא משקיע. אנחנו בהחלט מעריכים את כוונותיו הטובות וחסר לו אם יחרוג מהן". אבל באותה תקופה קשה שבה פחות דיבר עם חברתו, התחילו הוריו להגיד לו: "למה אתה לא מדבר עם החברה שלך? אתה בכלל אוהב אותה? מחבב אותה? מה אתה רוצה ממנה בכלל?". הוא הגיב בשתיקה. באותו זמן הם לא הרבו לדבר אתו, והבית היה שקט.
אביה של מרים, עמית, היה צועק עליה בכל יום שבאה הביתה מאוחר. למעשה גם אם לא איחרה, היה מדמיין שאיחרה וצועק עליה ואף מאיים שיסגור אותה בבית אם לא תלך לישון מיד.
דרור הפסיכולוג היה שורף תחנות, מכייס אנשים ועושה תעלולים. ככל שעבר הזמן, הוא נהיה יותר עצבני. כבר התחיל להכות אנשים ברחוב יותר ויותר חזק, והיה בא בהפתעה מאחוריהם, תוקף ובורח. והנה יום אחד פגש ברחוב בעמית אבא של מרים. הוא לא הכיר אותו אבל הם נתקלו בטעות זה בזה בזמן התפרצות כעס וצעקו זה על זה, וגם התחילו לקלל בגסות עד שדרור שלף סכין ותקע בעמית. עמית נפל מת.
כשהורי מני שמעו שאבי החברה של בנם מת, הם נדהמו. "איך יכולנו לעשות דבר כזה לבן היקר שלנו?", חשבו, "יש לו חברה טובה ונהדרת שהוא אוהב מאד ובטיפשותנו התנהגנו אליו כאל רמאי ונצלן. והרי ידענו שזה לא הוא". הם החליטו להשתדל לפצות אותו.
למרים הייתה קרובת משפחה בשם רותי. רותי הייתה כל יום משנה את מצב רוחה, פעם שמחה ופעם עצובה, פעם שקטה ופעם רעשנית. היא לא ידעה להחליט אם לשבת ללמוד או ללכת לנוח ולראות טלוויזיה, היה מתחשק לה לפעמים להתקשר לחברות ואז החליטה לוותר על הרעיון וללכת לאכול במטבח. היא הייתה קרובה די רחוקה, אבל מאד אהבה את מרים ואת עמית אביה. כששמעה שמת, פרצה בבכי וחשבה כמה החיים שלה לא שווים עכשיו, הכול רע ומגעיל. היא לא יכלה לעבוד ועזבה כל דבר בביטול סתמי ועצבני. היא עזבה את החבר שלה והתייאשה מלמצוא חבר חדש, והתחילה לצאת עם כל מיני בחורים סוג גימל, והייתה בוכה בלילות ומכה על הקירות. כל יום הביאה לביתה בחור חדש.
עמית המנוח שכב בקברו, וגופתו קיבלה אותות על אנושיים מנבזות המעשים של קרובתו. זעם הציף אותו והוא קם לתחייה, בא אליה ונזף בה קשה. "התביישי לך ילדה", אמר, "ככה להעציב?". היא נבהלה ולא ידעה מה להגיד ואחר כך חשבה: "אוי ואבוי, מה יהיה?". כעבור כמה ימים החליטה שהיא לא רוצה עוד לדבר עם בני אדם, והצטרפה למנזר השתקנים.
לדרור היה חבר טוב בשם שי. שי אהב להגיד לו שהחיים יפים וצריך למצוא בהם את הדברים הטובים שחבויים, שמי שלא מתייאש תמיד מוצא הזדמנויות והפתעות חדשות ושאין כמו אהבת חברים נאמנה. דרור אהב לשוחח אתו, אבל אחרי שרצח את עמית הבחין ששי מתרפס יותר מדי, מתרפק על הקשר ומחליש את עצמו במקום להיות גברי ולשמור על זכויותיו. הוא נגעל.
כששי הלך בשדה יום אחד, ליקט חמציצים וצמחי מאכל ואכל מהם כשהוא מתבונן בהנאה בנוף. פתאום בלי להבחין אכל משהו מוזר שהיה ממש טעים. הוא לא ידע מה הכניס לפיו, אבל בלי שירגיש פתאום אחר כך כשעבר ליד אנשים כל הזמן היה שומע אותם כאילו מדברים מהבטן. כשניסה לענות, התפלאו ואמרו שלא אמרו כלום. אז הבין שהצמח הפך אותו לקורא מחשבות. כשפגש בדרור ורצה להגיד לו שלום רב בחיוך, פתאום קלט ממנו מחשבה שדרור מתכנן להרוג אותו. הוא נבהל מאד וברח ומאז לא היו בקשר.
דרור חשב על הדברים שעשה והצטער. "לאן הגעתי?", חשב, "מפסיכולוג שמטפל ועוזר הפכתי לרוצח, הדבר הכי נורא. מי אני בכלל? מה אני רוצה מחיי?". הוא לא ישן בלילות. יום אחד כשישב כהרגלו לאכול במסעדה אחרי העבודה, התבונן במלצרית חדשה ששירתה אותו ואת האנשים לידו ונראתה לו נחמדה מאד. הוא התרכך ואמר לה בפשטות: "את יודעת? את נראית לי נחמדה מאד. גם הקשבתי קצת איך את מדברת ומתנסחת". "גם אתה נראה לי אדם חביב מאד", אמרה וחייכה, "שמי קלרה. מה שמך?". "דרור", אמר. הם קבעו לצאת, והפכו מהר מאוד לזוג חביב. הוא היה משתתק פתאום הרבה פעמים והיא הרגישה בזה והייתה מבליגה, אבל עם הזמן הגיבה יותר ויותר ואמרה לו שהיא מבחינה שמשהו עובר עליו. הוא היה עונה שיעדיף לא לדבר על זה, והשיבה שאם הוא לא רוצה לדבר תכבד את רצונו במאה אחוז, ושהיא תמיד שם לעזור לו. במשך הזמן התחיל לסמוך עליה יותר, וכל פעם גילה עוד קצת. סיפר לה שהוא פסיכולוג, שאיש אחד מפוקפק ביקש ממנו לעשן והזמין אותו למסיבה, וכל פעם ראה שהיא שותקת ומקשיבה בהבנה ואחר כך אומרת: "הכול בסדר. אלוהים סולח וכל דבר אפשר לתקן". לקח זמן עד שהעז להגיד לה שרצח. אבל הוא אמר. גם לזה הגיבה בהבנה, והוא פרץ בבכי והתרפק עליה. " אתה אדם טוב ונהדר", אמרה לו, "אל תכעס על עצמך. שכח הכול. בבקשה, בשבילי". הוא חשב על זה שהוא רוצה להתחיל דרך חדשה. לאן יפנה? משהו מוסרי, טוב, אנושי. אולי דת? מאז התחיל להתעניין בדת ולקיים את המצוות, וכבר לא פשע.
בפגישה הבאה אמר דרור לדני ולדנה, שבכל תחום אפשר למצוא עניין משותף גם לתחומים אחרים, כי הרי האדם אחד וכל דרך חשיבתו אחת. הם צריכים לראות בעצמם בני אדם שלמים ולהכיר את אנושיותם. דנה אמרה שהאנושיות שלה מתבטאת בהתחברות להתעלות רוחנית טהורה, שאז נדמה לה שכל רגשותיה נהיים אמתיים יותר ופשוטים יותר. דני אמר שהוא מאד שמח על זה שהוא מתעסק בקדחתנות בעניין האטומים והפיזיקה, המשמעות האמיתית לקיום. דרור הגיב לדברים האלה ואמר, שהתעלות רוחנית מביאה לזיכוך נפשי שמחבר לישות המקורית האמיתית, ואולי היא משמעות הקיום, אולי זו ההתחלה של הכול.
בימים הבאים היו דני ודנה מדברים המון ועושים הרבה דברים מעניינים ביחד, ואף מדברים בעניין רב על האמנות של דנה ועל המדע של דני. במעבדה הדברים יותר יותר התבררו. דני גילה דברים חשובים על מבנה החלקיקים, על סדרם ועל פעולותיהם ואף מצא כמה דברים חדשים שלא נתגלו קודם כמו חלקיקים חדשים ותפקידים לא ידועים של חלקיקים. הוא גישה את הדברים ופיתח תיאוריה. דנה גמרה את הפרח ויצא מלא צבעים, הרמוני וחי. היא עברה לציורים הבאים וגמרה אותם מהר, ויצאו בדיוק כמו שציפתה. יום אחד, הם החליטו שכל כך טוב להם עכשיו ביחד שאפשר להתחתן. הם התחתנו.
אחרי שנה, נולד להם ילד ראשון בשם בני. הוא היה יפה תואר, בלונדיני עם עיניים כחולות. בגיל שנתיים כבר למד לדבר שוטף בעברית ובאנגלית וגם לקרוא לכתוב בעברית ובאנגלית בלי שגיאות, גם לנקד. היה מצייר המון ובונה פסלים מעניינים ומורכבים מאד, והוריו מאד התפעלו. אפילו בלי שפנו אליו, היה ניגש כל הזמן להוריו ובודק אם הם זקוקים לעזרה. כשהבחין שמישהו סובל או עצוב, עשה כל שיוכל כדי לעזור. כשמישהו היה שמח, אמר לו בהתרגשות כמה הוא שמח שהוא שמח. מעולם לא עשה כל מעשה רע לאף אדם. הוא כעס על האנשים שגונבים בחנויות, אבל שתק ולא העיר להם. נתן נדבה גדולה לכל קבצן קבצן. כשגדל קצת היה קורא ספרים על אמנות, על מדעים שונים, על היסטוריה ועל פילוסופיה ותמיד מצא על מה לדבר עם אנשים. ברגע שהתחיל לפתח שיחה עם אדם, היא לא נפסקה במשך שעות.
דני ודנה חשבו איך לבטא את אהבתם, והחליטו לשבת ולכתוב ביחד שיר אהבה. הוא כתב: "יופייך זורם אליי בגלים כחולים וקסומים". היא כתבה: "אהבתי אלייך עמוקה וממלאת את היקום באדום חם". הוא כתב: "את אימא אדמה חומה ורגשית". היא כתבה: "אתה איש התבונה שנפתח אל השמיים הגדולים". השיר יצא ממש יפה. הם הראו אותו בגאווה לבני הנער, והוא אמר שישמח לשיר אותו. כששר אותו, אמר שהוא מקדיש אותו לאלוהים. אלוהים שמע את השיר, אהב את השיר והאיר באור גדול על העולם.
היא שתקה. דני שאל אותה: "למה בחרת לצייר פרח?". היא חייכה ואמרה: "לו רק הבנת יותר באמנות, היית יודע למה". "כל יום אותו דבר", אמר, "אני בא מהעבודה ונשכב לנוח, ואת באמצע ציור". "מה רע בזה?", שאלה. "אני מרגיש שנהיה משעמם. לא מוצאים זמן פנוי ונושאים משותפים לדבר".
"ומה תציע?", שאלה. "שמעתי שיש פסיכולוג טוב. אולי יעזור לנו לרענן את הקשר", אמר.
ביום הראשון אצל הפסיכולוג דרור, שאל אותם איך תורמת להם העבודה, אלו דברים הם נוהגים לעשות ביחד, וכולי. דני אמר שהעבודה מאד מפתחת ושהם משתדלים למצוא עניין משותף ופעילות משותפת. דני אמרה שהיא מרגישה צורך בשחרור נפשי, והיא מרגישה שבן זוגה נהנה מכל מעשה שיעשו ביחד. דרור אמר שהוא חושב שצריך לעשות הרבה דברים ביחד, הרבה ככל האפשר, כדי למצוא עניין לדבר עליו, אבל ברור שזה לא הכול וצריך גם השקעה רגשית ודאגה כדי שיהיה מעניין ואחרת הקשר לא שווה הרבה. אחר כך אמר שלו אין כרגע בת זוג, ובכל זאת הוא חושב שצריך להיות מעניין כדי להיות ביחסים טובים עם אנשים.
דרור יצא בערב לשבת במסעדה קטנה. בדרך עברו בו מחשבות כמו: כמה זמן הטיפול שהוא עוסק בו יימשך עוד, והאם הוא באמת מצליח לעזור לאנשים שזה חשוב. חבל שיש כל כך הרבה מטופלים שלא מסתדרים, חשב. יש עליי אחריות רבה לעזור להם ולתקן את חייהם. בזמן ששתה את הקפה, הרגיש מרירות לא נעימה וזיכרונות קשים מהטיפולים הופיעו בו.
הוא יצא, ואיש אחד שאל אם יש לו סיגריה. "אין לי", אמר. "אתה רוצה סיגריה עם קצת חשיש?", שאל האיש. "טוב, תביא", אמר דרור. אחרי שעישנו ביחד, הזמין אותו האיש למסיבה שתיערך מחר בערב.
למחרת הגיעו אליו שוב דני ודנה. הם אמרו לו שהם מוצאים יותר דברים לעשות ביחד ובעיקר לדבר עליהם, ולפעמים מקבלים השראה זה מזה. הוא אמר שכדי לקבל השראה לחיים צריך לעבוד ולהשקיע. דנה חשבה שלא כך מתייחסים לענייני אהבה.
כשהגיעו הביתה, דבר ראשון הלכו למיטה וקפצו זה על זה. כשהמעשה נגמר, נרדמו ולמחרת כמעט לא דיברו זה עם זה. הפרח של דנה יצא חדגוני ובכלל לא דומה למקור. דני נתקע במחקר האטום, הפעולות על חלקיקים לא נתנו שום תגובות ולכן הכול נראה אותו דבר.
מני, בחור כבן 20, ישב בשקט בפינה ולא אמר כלום. "תגיד יקירי", אמרה מירי פתאום. "כן, מה קרה?", שאל. "בא לך לקנות לי פרחים? היום יום האהבה". "שכחתי", אמר,"מיד אלך". הוא יצא מהר לחנות שמעבר לכביש לקנות פרחים, ופתאום נשמע קול חריקת מכונית והוא נדרס וצרח. אנשים באו מהר בצעקות מבוהלות. קראו לאמבולנס. בבית החולים שאלו אותו הרופאים שאלות ולא ידע לענות עליהן. הוא איבד את זיכרונו. כששוחרר והובא שוב לביתו המשותף עם מירי, אמרה לו: "אל תדאג, חביבי. יהיה טוב, אדאג שתקבל בחזרה את זיכרונך". הוא שתק והביט בה כשואל: "איך תעשי זאת"?
בימים הבאים הייתה מירי מכינה ארוחות בוקר מלכותיות למני, מלטפת ומפנקת אותו הרבה ומדברת אתו בהרחבה על כל חייהם הרגשיים. לאט התחיל להיזכר והיה אומר עוד ועוד מילות אהבה למירי. אבל הן היו קצרות ומעומעמות, כמו "נחמדה, חביבה, בואי". בימים הבאים, אחרי שכבר זכר היטב את הקשר, כמעט לא דיבר וסירב לאכול.
הוריו של מני, צבי וצילי, היו דורשים כל יום שיספר להם בפרוטרוט על היחסים עם מרים. "לא ייתכן שתחיה עם חברה במשך שנים מבלי להאות השקעה בלתי נגמרת", היו משננים באוזנו. כשסיפרה להם שקנה לה פרחים, אמרו: "יפה מאוד שהוא משקיע. אנחנו בהחלט מעריכים את כוונותיו הטובות וחסר לו אם יחרוג מהן". אבל באותה תקופה קשה שבה פחות דיבר עם חברתו, התחילו הוריו להגיד לו: "למה אתה לא מדבר עם החברה שלך? אתה בכלל אוהב אותה? מחבב אותה? מה אתה רוצה ממנה בכלל?". הוא הגיב בשתיקה. באותו זמן הם לא הרבו לדבר אתו, והבית היה שקט.
אביה של מרים, עמית, היה צועק עליה בכל יום שבאה הביתה מאוחר. למעשה גם אם לא איחרה, היה מדמיין שאיחרה וצועק עליה ואף מאיים שיסגור אותה בבית אם לא תלך לישון מיד.
דרור הפסיכולוג היה שורף תחנות, מכייס אנשים ועושה תעלולים. ככל שעבר הזמן, הוא נהיה יותר עצבני. כבר התחיל להכות אנשים ברחוב יותר ויותר חזק, והיה בא בהפתעה מאחוריהם, תוקף ובורח. והנה יום אחד פגש ברחוב בעמית אבא של מרים. הוא לא הכיר אותו אבל הם נתקלו בטעות זה בזה בזמן התפרצות כעס וצעקו זה על זה, וגם התחילו לקלל בגסות עד שדרור שלף סכין ותקע בעמית. עמית נפל מת.
כשהורי מני שמעו שאבי החברה של בנם מת, הם נדהמו. "איך יכולנו לעשות דבר כזה לבן היקר שלנו?", חשבו, "יש לו חברה טובה ונהדרת שהוא אוהב מאד ובטיפשותנו התנהגנו אליו כאל רמאי ונצלן. והרי ידענו שזה לא הוא". הם החליטו להשתדל לפצות אותו.
למרים הייתה קרובת משפחה בשם רותי. רותי הייתה כל יום משנה את מצב רוחה, פעם שמחה ופעם עצובה, פעם שקטה ופעם רעשנית. היא לא ידעה להחליט אם לשבת ללמוד או ללכת לנוח ולראות טלוויזיה, היה מתחשק לה לפעמים להתקשר לחברות ואז החליטה לוותר על הרעיון וללכת לאכול במטבח. היא הייתה קרובה די רחוקה, אבל מאד אהבה את מרים ואת עמית אביה. כששמעה שמת, פרצה בבכי וחשבה כמה החיים שלה לא שווים עכשיו, הכול רע ומגעיל. היא לא יכלה לעבוד ועזבה כל דבר בביטול סתמי ועצבני. היא עזבה את החבר שלה והתייאשה מלמצוא חבר חדש, והתחילה לצאת עם כל מיני בחורים סוג גימל, והייתה בוכה בלילות ומכה על הקירות. כל יום הביאה לביתה בחור חדש.
עמית המנוח שכב בקברו, וגופתו קיבלה אותות על אנושיים מנבזות המעשים של קרובתו. זעם הציף אותו והוא קם לתחייה, בא אליה ונזף בה קשה. "התביישי לך ילדה", אמר, "ככה להעציב?". היא נבהלה ולא ידעה מה להגיד ואחר כך חשבה: "אוי ואבוי, מה יהיה?". כעבור כמה ימים החליטה שהיא לא רוצה עוד לדבר עם בני אדם, והצטרפה למנזר השתקנים.
לדרור היה חבר טוב בשם שי. שי אהב להגיד לו שהחיים יפים וצריך למצוא בהם את הדברים הטובים שחבויים, שמי שלא מתייאש תמיד מוצא הזדמנויות והפתעות חדשות ושאין כמו אהבת חברים נאמנה. דרור אהב לשוחח אתו, אבל אחרי שרצח את עמית הבחין ששי מתרפס יותר מדי, מתרפק על הקשר ומחליש את עצמו במקום להיות גברי ולשמור על זכויותיו. הוא נגעל.
כששי הלך בשדה יום אחד, ליקט חמציצים וצמחי מאכל ואכל מהם כשהוא מתבונן בהנאה בנוף. פתאום בלי להבחין אכל משהו מוזר שהיה ממש טעים. הוא לא ידע מה הכניס לפיו, אבל בלי שירגיש פתאום אחר כך כשעבר ליד אנשים כל הזמן היה שומע אותם כאילו מדברים מהבטן. כשניסה לענות, התפלאו ואמרו שלא אמרו כלום. אז הבין שהצמח הפך אותו לקורא מחשבות. כשפגש בדרור ורצה להגיד לו שלום רב בחיוך, פתאום קלט ממנו מחשבה שדרור מתכנן להרוג אותו. הוא נבהל מאד וברח ומאז לא היו בקשר.
דרור חשב על הדברים שעשה והצטער. "לאן הגעתי?", חשב, "מפסיכולוג שמטפל ועוזר הפכתי לרוצח, הדבר הכי נורא. מי אני בכלל? מה אני רוצה מחיי?". הוא לא ישן בלילות. יום אחד כשישב כהרגלו לאכול במסעדה אחרי העבודה, התבונן במלצרית חדשה ששירתה אותו ואת האנשים לידו ונראתה לו נחמדה מאד. הוא התרכך ואמר לה בפשטות: "את יודעת? את נראית לי נחמדה מאד. גם הקשבתי קצת איך את מדברת ומתנסחת". "גם אתה נראה לי אדם חביב מאד", אמרה וחייכה, "שמי קלרה. מה שמך?". "דרור", אמר. הם קבעו לצאת, והפכו מהר מאוד לזוג חביב. הוא היה משתתק פתאום הרבה פעמים והיא הרגישה בזה והייתה מבליגה, אבל עם הזמן הגיבה יותר ויותר ואמרה לו שהיא מבחינה שמשהו עובר עליו. הוא היה עונה שיעדיף לא לדבר על זה, והשיבה שאם הוא לא רוצה לדבר תכבד את רצונו במאה אחוז, ושהיא תמיד שם לעזור לו. במשך הזמן התחיל לסמוך עליה יותר, וכל פעם גילה עוד קצת. סיפר לה שהוא פסיכולוג, שאיש אחד מפוקפק ביקש ממנו לעשן והזמין אותו למסיבה, וכל פעם ראה שהיא שותקת ומקשיבה בהבנה ואחר כך אומרת: "הכול בסדר. אלוהים סולח וכל דבר אפשר לתקן". לקח זמן עד שהעז להגיד לה שרצח. אבל הוא אמר. גם לזה הגיבה בהבנה, והוא פרץ בבכי והתרפק עליה. " אתה אדם טוב ונהדר", אמרה לו, "אל תכעס על עצמך. שכח הכול. בבקשה, בשבילי". הוא חשב על זה שהוא רוצה להתחיל דרך חדשה. לאן יפנה? משהו מוסרי, טוב, אנושי. אולי דת? מאז התחיל להתעניין בדת ולקיים את המצוות, וכבר לא פשע.
בפגישה הבאה אמר דרור לדני ולדנה, שבכל תחום אפשר למצוא עניין משותף גם לתחומים אחרים, כי הרי האדם אחד וכל דרך חשיבתו אחת. הם צריכים לראות בעצמם בני אדם שלמים ולהכיר את אנושיותם. דנה אמרה שהאנושיות שלה מתבטאת בהתחברות להתעלות רוחנית טהורה, שאז נדמה לה שכל רגשותיה נהיים אמתיים יותר ופשוטים יותר. דני אמר שהוא מאד שמח על זה שהוא מתעסק בקדחתנות בעניין האטומים והפיזיקה, המשמעות האמיתית לקיום. דרור הגיב לדברים האלה ואמר, שהתעלות רוחנית מביאה לזיכוך נפשי שמחבר לישות המקורית האמיתית, ואולי היא משמעות הקיום, אולי זו ההתחלה של הכול.
בימים הבאים היו דני ודנה מדברים המון ועושים הרבה דברים מעניינים ביחד, ואף מדברים בעניין רב על האמנות של דנה ועל המדע של דני. במעבדה הדברים יותר יותר התבררו. דני גילה דברים חשובים על מבנה החלקיקים, על סדרם ועל פעולותיהם ואף מצא כמה דברים חדשים שלא נתגלו קודם כמו חלקיקים חדשים ותפקידים לא ידועים של חלקיקים. הוא גישה את הדברים ופיתח תיאוריה. דנה גמרה את הפרח ויצא מלא צבעים, הרמוני וחי. היא עברה לציורים הבאים וגמרה אותם מהר, ויצאו בדיוק כמו שציפתה. יום אחד, הם החליטו שכל כך טוב להם עכשיו ביחד שאפשר להתחתן. הם התחתנו.
אחרי שנה, נולד להם ילד ראשון בשם בני. הוא היה יפה תואר, בלונדיני עם עיניים כחולות. בגיל שנתיים כבר למד לדבר שוטף בעברית ובאנגלית וגם לקרוא לכתוב בעברית ובאנגלית בלי שגיאות, גם לנקד. היה מצייר המון ובונה פסלים מעניינים ומורכבים מאד, והוריו מאד התפעלו. אפילו בלי שפנו אליו, היה ניגש כל הזמן להוריו ובודק אם הם זקוקים לעזרה. כשהבחין שמישהו סובל או עצוב, עשה כל שיוכל כדי לעזור. כשמישהו היה שמח, אמר לו בהתרגשות כמה הוא שמח שהוא שמח. מעולם לא עשה כל מעשה רע לאף אדם. הוא כעס על האנשים שגונבים בחנויות, אבל שתק ולא העיר להם. נתן נדבה גדולה לכל קבצן קבצן. כשגדל קצת היה קורא ספרים על אמנות, על מדעים שונים, על היסטוריה ועל פילוסופיה ותמיד מצא על מה לדבר עם אנשים. ברגע שהתחיל לפתח שיחה עם אדם, היא לא נפסקה במשך שעות.
דני ודנה חשבו איך לבטא את אהבתם, והחליטו לשבת ולכתוב ביחד שיר אהבה. הוא כתב: "יופייך זורם אליי בגלים כחולים וקסומים". היא כתבה: "אהבתי אלייך עמוקה וממלאת את היקום באדום חם". הוא כתב: "את אימא אדמה חומה ורגשית". היא כתבה: "אתה איש התבונה שנפתח אל השמיים הגדולים". השיר יצא ממש יפה. הם הראו אותו בגאווה לבני הנער, והוא אמר שישמח לשיר אותו. כששר אותו, אמר שהוא מקדיש אותו לאלוהים. אלוהים שמע את השיר, אהב את השיר והאיר באור גדול על העולם.
נערך לאחרונה ב: