סיפור ראשון שלי (ט [האומנם?])

recycle girl

New member
סיפור ראשון שלי (ט [האומנם?])

לא בטוחה עם זה טריגר או לא... יש בזה מוו אבל הוא לא מתואר לפרטי פרטים... סיפור ראשון כפי ששמתם לב
אשמח לביקורת בונה האופק הרחוק שניהם ישבו והסתכלו על האופק, שתיקה מביכה שררה בין השניים. היא החליטה לדבר ראשונה. "מה אני יעשה עכשיו?" היא שאלה ודמעות החלו לעלות בעיניה. הוא רק שתק והביט על עבר האופק. "יהיה בסדר" הוא אמר לבסוף והחזיק את ידה. "אנחנו תמיד נוכל לעבור הפלה עם תרצי..." היא הסתכלה בעיניו היא לא טעתה. הוא אמר אנחנו, הוא לא ייתן לה לעבור את זה לבד. וזה חיזק אותה קצת. "כן, אולי זאת בהחלט אפשרות" היא אמרה ומשכה באפה. "את יודעת..." הוא התחיל לדבר שוב. "שהייתי קטן תמיד רציתי לראות מה יש מעבר לאופק..." הוא אמר והביט על עבר הים במבט מרוחק "לפעמים אני עדיין תוהה מה יש שם..." הוא אמר והביט בעצב על עבר הים. "אתה יודע זה מגוחך..." היא אמרה ובעטה באבן קטנה. "אנחנו רק ילדים... אנחנו לא יכולים להביא אותו..." היא אמרה והסתכלה בעיניו. "את צודקת, זה פשוט מגוחך אני עדיין גר עם ההורים ואני בטוח שאת עוד רוצה לגמור את הלימודים דברים כאלה...". "כן נכון... ואני לא מוכנה להתחייב..." היא אמרה וקינחה את אפה "ולי לא הייתה חברה רצינית בינתיים ויש לי עוד כול כך הרבה דברים לעשות..." הוא אמר מעט בייאוש והמשיך להביט לעבר האופק. "מה את חושבת שיש שם? איך לדעתך הוא נראה?" הוא שאל אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה "איפה זה שם?" היא שאלה בהתעניינות. "האופק, אלה מי?" הוא אמר וחיוך קטן הבליח על שפתיו. "אתה יודע תמיד אפשר לבקש מהאוטובוס שייקח אותנו לשם" היא צחקקה וקמה מהסלע שעליו היא ישבה מקודם. "תודה ששמרת על קשר" היא אמרה "ולא ברחת כמו כול בחור אחר, אבל עכשיו אני צריכה לחזור הביתה אני מציעה שתספר להורים שלך ואני לשלי יש לך את המספר שלי אז תתקשר" היא אמרה והתחילה לקום. "כן בסדר..." הוא מלמל וצפה בה מתרחקת יותר ויותר לעבר מונית שחיקתה שם כבר כמה דקות. "שלום..." הוא חשב בליבו ושמע את המנוע של המונית. "אני מקווה שהיא לא לקחה את זה קשה מידי..." הוא חשב לעצמו "אני מקווה שהיא תהיה בסדר" הוא אמר בליבו ובעט באבן קטנה. פתאום הוא שמע ירייה. לקח לו כמה שניות לקלוט את המונית המתרחקת ואת הגופה המוטלת על הקרקע. "הנהג!" הוא חשב בליבו והתחיל לרוץ אחרי המונית בכול הכוח, אבל היא כבר נסעה ממזמן, לא היה לו שום סיכוי להשיג אותה. הוא הביט עליה, שוכבת על הרצפה מכוסה בדם, "אין טעם..." הוא חשב לעצמו בעוד שהוא בדק את הדופק שלה "היא כבר לא פה...". "אל תדאגי" הוא אמר וכרע ברך לידה. "אנחנו נתפוס אותו ואנחנו נציל את הברנש הקטן" הוא אמר ודמעות החלו לעלות בעיניו. הוא התעשת על עצמו מהר וצלצל למשטרה לבית חולים למשפחה וגם למכבי אש... על כול מקרה שלא יבוא.
 

Shusho

New member
אהההה, רגערגע.

החלוקה לפסקאות, בבקשה, אל תשכחי ממנה. היא באמת חשובה. בנתיים כלהקטע נראה כמו גוש מילים ומרכאות וכמה פסיקים ונקודות ואני לא מצליחה לעקוב אחרי כלום כשאין הפסקות ומשהו מסודר חזותית. אחרי החלוקה לפסקאות אגיב בשמחה.
 

חמדונה

New member
כמה עצות. את לא חייבת לקבל.

כשמתחילים ציטוט, שורה חדשה. לדוגמא: "היי אפרת" "היי מרב. איך את מסתדרת מאז שאודי עזב אותך?" "אודי? אני כבר מזמן התחתנתי עם אבנר!" ולא "היי אפרת" "היי מרב" למה? ככה. דבר שני- שגיאות לשוניות ושגיאות כתיב יוצרות (אצלי לפחות) תחושב של זלזול ואי-חשק להגיב על היצירה. אנא עברי על הכל ותקני- אם את צריכה מילון, השתמשי במילון. אם את צריכה לקסיקון, השתמשי בלקסיקון. אבל אל תכתבי "אני יעשה". בבקשה. כמו כן, לא מתחילים משפטים עם ו' החיבור. דבר שלישי- לא היה פסיק אחד בכל הסיפוק שלך. דבר רביעי- לא אהבתי כ"כ את הסיפור. לא יודעת, אולי אוהב אותו יותר אחרי כמה שכתובים- וכן, הוא טריגר. דבר אחרון (לביינתיים)- החליטי אם ברצונך לכתוב בשפה גבוהה או שפה יומיומית, ודבקי בהחלטתך.
 

recycle girl

New member
שיכתוב

התייחסתי או לפחות ניסיתי להתייחס לההערות שלכם מקווה שזה שיפר את הרמה של הסיפור במקצת... האופק הרחוק שניהם ישבו והסתכלו על האופק, שתיקה מביכה שררה בין השניים. היא החליטה לפתוח בשיחה ראשונה. "מה אני יעשה עכשיו?" היא שאלה ודמעות החלו לעלות בעיניה. הוא רק שתק והביט על עבר האופק. "יהיה בסדר" הוא אמר לבסוף והחזיק את ידה. "אנחנו תמיד נוכל לעבור הפלה עם תרצי..." היא הסתכלה בעיניו היא לא טעתה. הוא אמר אנחנו, הוא לא ייתן לה לעבור את זה לבד. זה חיזק אותה קצת. "כן, אולי זאת בהחלט אפשרות" היא אמרה ומשכה באפה. "את יודעת..." הוא פצח בשיחה שוב. "שהייתי קטן תמיד רציתי לראות מה יש מעבר לאופק..." הוא אמר והביט על עבר הים במבט מרוחק "לפעמים אני עדיין תוהה מה יש שם..." הוא אמר והביט בעצב על עבר הים. "אתה יודע זה מגוחך..." היא אמרה ובעטה באבן קטנה. "אנחנו רק ילדים... אנחנו לא יכולים להביא אותו..." היא אמרה והביטה בעיניו. "את צודקת, זה פשוט מגוחך אני עדיין גר עם ההורים ואני בטוח שאת עוד רוצה לגמור את הלימודים דברים כאלה..." "כן נכון... ואני לא מוכנה להתחייב..." היא אמרה וקינחה את אפה "לי לא הייתה חברה רצינית בינתיים ויש לי עוד כול כך הרבה דברים לעשות..." הוא אמר מעט בייאוש והמשיך להביט לעבר האופק. "מה את חושבת שיש שם? איך לדעתך הוא נראה?" הוא שאל אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה "איפה זה שם?" היא שאלה בהתעניינות. "האופק, אלה מי?" הוא אמר וחיוך קטן הבליח על שפתיו. "אתה יודע תמיד אפשר לבקש מהאוטובוס שייקח אותנו לשם" היא צחקקה והתרוממה מהסלע שעליו היא ישבה מקודם. "תודה ששמרת על קשר ולא ברחת כמו כול בחור אחר, אבל עכשיו אני צריכה לחזור הביתה אני מציעה שתספר להורים שלך ואני לשלי יש לך את המספר שלי אז תתקשר" היא אמרה והחלה ללכת לכיוון המונית שחיקתה לה. "כן בסדר..." הוא מלמל וצפה בה מתרחקת יותר ויותר לעבר המונית. "שלום..." הוא חשב בליבו ושמע את המנוע של המונית. "אני מקווה שהיא לא לקחה את זה קשה מידי..." הוא חשב לעצמו "אני מקווה שהיא תהיה בסדר" הוא אמר בליבו ובעט באבן קטנה. פתאום הוא שמע ירייה. לקח לו כמה שניות לקלוט את המונית המתרחקת ואת הגופה המוטלת על הקרקע. "הנהג!" הוא חשב בליבו והתחיל לרוץ אחרי המונית בכול הכוח, אבל היא כבר נסעה ממזמן, לא היה לו שום סיכוי להשיג אותה. הוא הביט עליה, שוכבת על הרצפה מכוסה בדם, "אין טעם..." הוא חשב לעצמו בעוד שהוא בדק את הדופק שלה "היא כבר לא פה...". "אל תדאגי" הוא אמר וכרע ברך לידה. "אנחנו נתפוס אותו ואנחנו נציל את הברנש הקטן" הוא אמר ודמעות החלו לעלות בעיניו. הוא התעשת על עצמו מהר וצלצל למשטרה לבית חולים למשפחה וגם למכבי אש... על כול מקרה שלא יבוא.
 
למעלה