כלואה בחיים ורודים
New member
סיפור על אהבה לא שפויה
אני ממש צריכה דעות שאולי יעזרו לי למצוא את הדרך הנכונה להתמודד עם המצב.. אני בהתלבטות נוראית כבר כמה חודשים. זה התחיל לפני יותר מ 4 שנים.. בתיכון. עברתי לתיכון חדש, ושם הכרתי בן מהכיתה שלי.. התחלנו לצאת, חשבתי שאני מתחילה להתאהב בו .. הכל נראה ממש מושלם. אחרי שלושה חודשים שיצאנו , הוא אמר לי לראשונה שהוא אוהב אותי, ונהינו חברים. על תחילת החברות הוא כתב לי המון, אבל המון מכתבי אהבה.. לאט לאט הם התחילו להיות מוגזמים ומוקצנים, בסגנון של "אני לא יודע מה לעשות אם לא תהיי איתי" .. "אם תפרדי ממני אני אתאבד, אין לחיים שלי משמועת בלעדייך", "אין לך מושג כמה אני אוהב אותך, ככה כתב 70 אלף פעם במכתב, חתך את עצמו וחתם עם דם, ושכל חייו הוא יאהב אותי, לא משנה מה יקרה.. כל מי שרק "העז" להסתכל עלי, הוא נהייה מטורף מקנאה. כל מיני כאלו. עם כל האהבה שלי אליו, כבר התחלתי לפחד.. זה ברור שמשהו פה לא הגיוני ומפחיד.. הפחידה אותי עוצמת ההשפעה שיש לי עליו. אחרי שלושה חודשים החלטתי שזה כבד עלי, ואם הוא יעשה לעצמו משהו בגללי, אני ימות. חשבתי שזה עדיף כמה שיותר מוקדם לחתוך את הקשר, ולא למשוך אותו עוד , שיקשר אלי עוד. וזה, למרות שאהבתי אותו נפרדתי ממנו. להזכירכם, היינו באותה כיתה !!! - כל יום ראינו אחד את השני הוא נכנס לדיכאון של חודשיים, לא דיבר, לא הגיב, לא למד.. ולא תיקשר עם אנשים. איתי בכלל, הוא רק נעץ בי מבטים.. לניסיון הידידות שהצעתי לו הוא לא הגיב יפה. שעברו לו החודשיים הקשים, הוא התחיל להתאפס על עצמו מבחינת חברים, והתחיל לקלל אותי עם כולם. כל פעם שעברתי לידו , קרא לי בת זונה, הלוואי שתמותי וכו'. ניסה לעשות עלי חרם שכבתי, ומה לא.. שנתיים לאחר מכן, עדיין באותה כיתה.. הוא שלח לי מכתבי איומים שירצח אותי וכמה שאין יותר שרמוטה ממני. אני ניסיתי לשמור על פרופיל נמוך , בהרגשה של , אני גרמתי לו לכל הסבל הזה, ואני מבינה אותו.. ואולי זאת אשמתי המצב שלו. השעו אותו לכמה זמן מהלימודים. הוא חזר ונהייה שקט יותר. אחרי שלוש שנים , שלא דיברתי ולא החלפנו מילה.. היו לו יציאות שבו הוא ניסה לתקשר איתי, אבל מחברים משותפים אני יודעת שהוא לא הפסיק לרגע לקלל אותי , ובכל הזדמנות להקניט אותי. אבל ראיתי כאב בעיניים שלו. ופחדתי בכלל לנסות לדבר איתו. כי אולי הכל עבר לו, ואני עלולה להחזיר לו זכרונות. וזהו, עברו ארבע ומשהו שנים, כולנו כבר לפני שחרור בצבא.. ואני מרגישה יותר מאי פעם שהוא בטח התבגר.. ואני חייבת לדבר איתו. אני חייבת לדעת מה קורה איתו עכשיו, ולהסביר לו כמה הוא חשוב לי , ותמיד היה חשוב לי.. ושאני לפעמים סבלתי יותר ממנו.. עד עכשיו נמנעתי מלהגיב לכלום ממה שהוא עשה. ההרגשתי שהכל בשבילו. כדאי לדבר איתו?! הוא באמת חולה נפש.. אני יודעת שהוא לא יפגע בי, אני רק פוחדת מלעורר בו דברים ששכח. עם כל הקללות שהוא ירד עלי עם חברים שלו , אני יודעת בוודאות שאם נהייה רק שנינו הוא יהיה "עירום" מהפוזות שלו, ואמיתי לחלוטין.. אני הרבה יותר חזקה ממנו, ואני מכירה אותו כל כך טוב.. והוא יודע את זה. הוא יודע שהוא חשוף אלי. הרי שהיינו חברים , נפתחנו רגשית אחד לשני ברמות שלא יאמנו.. מה לעשות .. אני לא מפסיקה לחשוב עליו , ותוהה מה עובר עליו..
אני ממש צריכה דעות שאולי יעזרו לי למצוא את הדרך הנכונה להתמודד עם המצב.. אני בהתלבטות נוראית כבר כמה חודשים. זה התחיל לפני יותר מ 4 שנים.. בתיכון. עברתי לתיכון חדש, ושם הכרתי בן מהכיתה שלי.. התחלנו לצאת, חשבתי שאני מתחילה להתאהב בו .. הכל נראה ממש מושלם. אחרי שלושה חודשים שיצאנו , הוא אמר לי לראשונה שהוא אוהב אותי, ונהינו חברים. על תחילת החברות הוא כתב לי המון, אבל המון מכתבי אהבה.. לאט לאט הם התחילו להיות מוגזמים ומוקצנים, בסגנון של "אני לא יודע מה לעשות אם לא תהיי איתי" .. "אם תפרדי ממני אני אתאבד, אין לחיים שלי משמועת בלעדייך", "אין לך מושג כמה אני אוהב אותך, ככה כתב 70 אלף פעם במכתב, חתך את עצמו וחתם עם דם, ושכל חייו הוא יאהב אותי, לא משנה מה יקרה.. כל מי שרק "העז" להסתכל עלי, הוא נהייה מטורף מקנאה. כל מיני כאלו. עם כל האהבה שלי אליו, כבר התחלתי לפחד.. זה ברור שמשהו פה לא הגיוני ומפחיד.. הפחידה אותי עוצמת ההשפעה שיש לי עליו. אחרי שלושה חודשים החלטתי שזה כבד עלי, ואם הוא יעשה לעצמו משהו בגללי, אני ימות. חשבתי שזה עדיף כמה שיותר מוקדם לחתוך את הקשר, ולא למשוך אותו עוד , שיקשר אלי עוד. וזה, למרות שאהבתי אותו נפרדתי ממנו. להזכירכם, היינו באותה כיתה !!! - כל יום ראינו אחד את השני הוא נכנס לדיכאון של חודשיים, לא דיבר, לא הגיב, לא למד.. ולא תיקשר עם אנשים. איתי בכלל, הוא רק נעץ בי מבטים.. לניסיון הידידות שהצעתי לו הוא לא הגיב יפה. שעברו לו החודשיים הקשים, הוא התחיל להתאפס על עצמו מבחינת חברים, והתחיל לקלל אותי עם כולם. כל פעם שעברתי לידו , קרא לי בת זונה, הלוואי שתמותי וכו'. ניסה לעשות עלי חרם שכבתי, ומה לא.. שנתיים לאחר מכן, עדיין באותה כיתה.. הוא שלח לי מכתבי איומים שירצח אותי וכמה שאין יותר שרמוטה ממני. אני ניסיתי לשמור על פרופיל נמוך , בהרגשה של , אני גרמתי לו לכל הסבל הזה, ואני מבינה אותו.. ואולי זאת אשמתי המצב שלו. השעו אותו לכמה זמן מהלימודים. הוא חזר ונהייה שקט יותר. אחרי שלוש שנים , שלא דיברתי ולא החלפנו מילה.. היו לו יציאות שבו הוא ניסה לתקשר איתי, אבל מחברים משותפים אני יודעת שהוא לא הפסיק לרגע לקלל אותי , ובכל הזדמנות להקניט אותי. אבל ראיתי כאב בעיניים שלו. ופחדתי בכלל לנסות לדבר איתו. כי אולי הכל עבר לו, ואני עלולה להחזיר לו זכרונות. וזהו, עברו ארבע ומשהו שנים, כולנו כבר לפני שחרור בצבא.. ואני מרגישה יותר מאי פעם שהוא בטח התבגר.. ואני חייבת לדבר איתו. אני חייבת לדעת מה קורה איתו עכשיו, ולהסביר לו כמה הוא חשוב לי , ותמיד היה חשוב לי.. ושאני לפעמים סבלתי יותר ממנו.. עד עכשיו נמנעתי מלהגיב לכלום ממה שהוא עשה. ההרגשתי שהכל בשבילו. כדאי לדבר איתו?! הוא באמת חולה נפש.. אני יודעת שהוא לא יפגע בי, אני רק פוחדת מלעורר בו דברים ששכח. עם כל הקללות שהוא ירד עלי עם חברים שלו , אני יודעת בוודאות שאם נהייה רק שנינו הוא יהיה "עירום" מהפוזות שלו, ואמיתי לחלוטין.. אני הרבה יותר חזקה ממנו, ואני מכירה אותו כל כך טוב.. והוא יודע את זה. הוא יודע שהוא חשוף אלי. הרי שהיינו חברים , נפתחנו רגשית אחד לשני ברמות שלא יאמנו.. מה לעשות .. אני לא מפסיקה לחשוב עליו , ותוהה מה עובר עליו..