אביתר777777777777777
New member
סיפור מהסרטים היום ב"הארץ": תקראו:
סיפור מהסרטים היום ב"הארץ": תקראו:
פרברית מאת אוריאן זכאי (מופיע במוסף לספרות) (את צריכה לנסוע מחר) היו המון חיילים בקרונות ולא היה לי מקום. במעבר ישבו שלוש על הרצפה ואכלו במבה. נשענתי על הקיר ("את צריכה לנסוע מחר, שורה", אמרה אמא. "לעבור דירה זה לא הולך ברגל, את צריכה לנסוע לשם, לראות". זה היה ביום שהשתחררה מבית החולים, ישבנו דבוקות וחמימות זו לזו במושב האחורי של המונית). הן דיברו בקול רם מדי על המ"פ מפקדה החרא הזה שנתן שבת לפוסטמה הזאתי מהשלמיה שדווקא מגיע לה בגלל שהיא מבריזה מכל המסדרי ניקיון וחושבת שמותר לה הכל וגם על אם כדאי ללכת ל"טוטם" היום למרות שסתם דפוק שם ביום שישי ועדיף ללכת ל"בר" ואולי בכלל יהיה לה דייט לאחת כי הקצין הזה שהיה בראיון עם הסמב"ס ביום שלישי לקח את הטלפון שלה ואמר שאולי הוא יתקשר. הוא ממוצקין? התעניינה השלישית, לא מחיפה, ענתה השנייה. נהיה לי נורא חם כי המזגן לא מגיע למעבר שבין הקרונות ורציתי להיכנס ולעמוד בפנים, אבל לא זזתי. פחדתי שהחיילות יצחקו ויגידו משהו כמו "היא נבהלה ממך, מסכנה", או "אתן רואות, אתן מפחידות אנשים ברכבת", ולא רציתי שהן יחשבו שהן הפחידו אותי, רק שפתאום חשבתי שזה מוזר, שאם הן גרות במוצקין איך זה שהן נמצאות ביום שישי בבוקר על הרכבת לתל-אביב. "סליחה, הרכבת לתל-אביב?", הן הסתכלו עלי בהפתעה כאילו בכלל לא שמו לב שאני שם עד עכשיו. "לא מאמי, לנהרייה, מה קרה לך, הלכת לאיבוד?" הרכבת עצרה ואני ירדתי. מאחורי הדלת שמעתי אותן צוחקות. הפעם דווקא מצאתי מקום לשבת עם הגב לכיוון הנסיעה, שני חיילים ישבו מולי, אחד קצין והשני לא ("תקני כרטיס מהכרטיסן שלא תפספסי את הפרברית", אמרה אמא). הוצאתי את הארנק שלי ושלפתי ממנו שטר. "לא קנית בתחנה?" הוא אמר. "היית צריכה לקנות בתחנה, עכשיו כבר לא מוכרים ברכבת, את לא יודעת? יש שלטים בכל התחנות, עכשיו צריך לקנות בתחנה, אחרת מקבלים קנס". לא ידעתי. "את לא צריכה לבכות. את יכולה לרדת בתחנה הבאה ולקנות כרטיס". (הדמעות שלי ממליחות עוד ועוד את הכיס הריק של הכסף הקטן. את לא צריכה לבכות. את צריכה לנסוע.) "תעזוב אותה", אמר מישהו אחר, "אתה לא רואה שהיא לא עשתה את זה בכוונה". הרמתי את הראש, ממול חייך אלי הקצין, הכרטיסן היה זקן ועייף. "בסדר", רטן לבסוף. "אבל בפעם הבאה תשימי לב". שתי נשים צבועות שיער בצד השני של המעבר חייכו זו לזו. "כבר פעמיים פספסתי את הרכבת בגלל החוק הזה שלהם", אמרה אחת. שתקתי. הבנות מהצד השני התחילו לדבר על עניין אחר. הקצין פרש עיתון על השולחן הקטן שבין המושבים. עצמתי את העיניים. רק בנתניה העזתי להציץ וראיתי אותם מרימים את התיקים שלהם. "להתראות", אמר לי הקצין. הוא שלף עט מהכיס שלו ורשם משהו על העיתון. "זה המספר שלי, אם בא לך להתקשר". צבועות השיער החליפו ביניהן מבטים צחקניים. קימטתי את העיתון עד שהוא נהיה כמו כדור קטן ושמתי אותו בפח.
סיפור מהסרטים היום ב"הארץ": תקראו:
פרברית מאת אוריאן זכאי (מופיע במוסף לספרות) (את צריכה לנסוע מחר) היו המון חיילים בקרונות ולא היה לי מקום. במעבר ישבו שלוש על הרצפה ואכלו במבה. נשענתי על הקיר ("את צריכה לנסוע מחר, שורה", אמרה אמא. "לעבור דירה זה לא הולך ברגל, את צריכה לנסוע לשם, לראות". זה היה ביום שהשתחררה מבית החולים, ישבנו דבוקות וחמימות זו לזו במושב האחורי של המונית). הן דיברו בקול רם מדי על המ"פ מפקדה החרא הזה שנתן שבת לפוסטמה הזאתי מהשלמיה שדווקא מגיע לה בגלל שהיא מבריזה מכל המסדרי ניקיון וחושבת שמותר לה הכל וגם על אם כדאי ללכת ל"טוטם" היום למרות שסתם דפוק שם ביום שישי ועדיף ללכת ל"בר" ואולי בכלל יהיה לה דייט לאחת כי הקצין הזה שהיה בראיון עם הסמב"ס ביום שלישי לקח את הטלפון שלה ואמר שאולי הוא יתקשר. הוא ממוצקין? התעניינה השלישית, לא מחיפה, ענתה השנייה. נהיה לי נורא חם כי המזגן לא מגיע למעבר שבין הקרונות ורציתי להיכנס ולעמוד בפנים, אבל לא זזתי. פחדתי שהחיילות יצחקו ויגידו משהו כמו "היא נבהלה ממך, מסכנה", או "אתן רואות, אתן מפחידות אנשים ברכבת", ולא רציתי שהן יחשבו שהן הפחידו אותי, רק שפתאום חשבתי שזה מוזר, שאם הן גרות במוצקין איך זה שהן נמצאות ביום שישי בבוקר על הרכבת לתל-אביב. "סליחה, הרכבת לתל-אביב?", הן הסתכלו עלי בהפתעה כאילו בכלל לא שמו לב שאני שם עד עכשיו. "לא מאמי, לנהרייה, מה קרה לך, הלכת לאיבוד?" הרכבת עצרה ואני ירדתי. מאחורי הדלת שמעתי אותן צוחקות. הפעם דווקא מצאתי מקום לשבת עם הגב לכיוון הנסיעה, שני חיילים ישבו מולי, אחד קצין והשני לא ("תקני כרטיס מהכרטיסן שלא תפספסי את הפרברית", אמרה אמא). הוצאתי את הארנק שלי ושלפתי ממנו שטר. "לא קנית בתחנה?" הוא אמר. "היית צריכה לקנות בתחנה, עכשיו כבר לא מוכרים ברכבת, את לא יודעת? יש שלטים בכל התחנות, עכשיו צריך לקנות בתחנה, אחרת מקבלים קנס". לא ידעתי. "את לא צריכה לבכות. את יכולה לרדת בתחנה הבאה ולקנות כרטיס". (הדמעות שלי ממליחות עוד ועוד את הכיס הריק של הכסף הקטן. את לא צריכה לבכות. את צריכה לנסוע.) "תעזוב אותה", אמר מישהו אחר, "אתה לא רואה שהיא לא עשתה את זה בכוונה". הרמתי את הראש, ממול חייך אלי הקצין, הכרטיסן היה זקן ועייף. "בסדר", רטן לבסוף. "אבל בפעם הבאה תשימי לב". שתי נשים צבועות שיער בצד השני של המעבר חייכו זו לזו. "כבר פעמיים פספסתי את הרכבת בגלל החוק הזה שלהם", אמרה אחת. שתקתי. הבנות מהצד השני התחילו לדבר על עניין אחר. הקצין פרש עיתון על השולחן הקטן שבין המושבים. עצמתי את העיניים. רק בנתניה העזתי להציץ וראיתי אותם מרימים את התיקים שלהם. "להתראות", אמר לי הקצין. הוא שלף עט מהכיס שלו ורשם משהו על העיתון. "זה המספר שלי, אם בא לך להתקשר". צבועות השיער החליפו ביניהן מבטים צחקניים. קימטתי את העיתון עד שהוא נהיה כמו כדור קטן ושמתי אותו בפח.