סיפור מהחיים...
השבוע צלצל הטלפון...שלום היא אמרה...אני יכולה לדבר איתו...כן, עניתי. הם דיברו...ופתאום מהשקט הפנימי שלו יצאו קולות של כעס...אני התכווצתי. אבל שתקתי. כבר כ20 דקות היא הגיעה...מתנשפת...שאלתי, מה קרה? והיא ענתה "יש לנו איזה בעיה שאנחנו צריכים לפתור"... הא, אמרתי...והלכתי לנוח. בעודי שוכבת במיטה...ישנה...שמעתי קולות של בכי מהחדר השני. הבכי הלך והתחזק...ושכבר חשבתי שהנה זה הסתיים...שוב היה בכי חזק...בכי של כאב. ואני שם בחדר שלי...שוכבת...מנסה לחשוב מה עובר להם לשני האנשים שהם זרים לי לחלוטין גם בשפה, גם בתרבות. ניסתי לחשוב מה מציק להם...על מה בעצם הבכי שלה...אבל לא שאלתי, לא התערבתי. אתמול בערב היא הגיעה...וכשישבנו לאכול ביחד היא סיפרה לי שהיא בהריון...והתנצלה בפני על הבכי. אמרתי לה שזה בסדר...מותר לה...שתרגיש חופשי. היא שיתפה אותי בהתלבטות שלה לגבי המשך ההריון...היא לא יודעת מה לעשות...היא לא יודעת מה להחליט. היא אמרה לי "אני מרגישה שאת כמו אחות בשבילי" ואני חייכתי...(היא לא היחידה שאומרת לי את זה). כששמעתי את הסיפור שלה...שהוא מורכב מאוד מבחינת היחסים ביניהם...אמרתי לה שלדעתי, היא צריכה לעשות הפלה...כי לגדל כאן ילד זה נורא קשה...גם כלכלית וגם פיסית...והם הרי באו לעבוד כאן...להרוויח כסף. סייגתי את דברי בכך שאמרתי לה...שלא אני זו שאחליט בשבילה...שההחלטה צריכה להיות משותפת לשניהם...אני כאן על תקן של מקשיבה...שמביאה את הצד שלה. ולגבי עצמי אני שואלת...האם אני עושה הדבר הנכון...האם זה הוגן מצדי? הרבה שאלות מוסריות...אבל אני מציאותית...כי קשה להיות אדם עם צרכים...רגשות...אהבות...במדינה זרה, במדינה...שהזרים בה הם על תקן של עבדות מודרנית. נעמי
השבוע צלצל הטלפון...שלום היא אמרה...אני יכולה לדבר איתו...כן, עניתי. הם דיברו...ופתאום מהשקט הפנימי שלו יצאו קולות של כעס...אני התכווצתי. אבל שתקתי. כבר כ20 דקות היא הגיעה...מתנשפת...שאלתי, מה קרה? והיא ענתה "יש לנו איזה בעיה שאנחנו צריכים לפתור"... הא, אמרתי...והלכתי לנוח. בעודי שוכבת במיטה...ישנה...שמעתי קולות של בכי מהחדר השני. הבכי הלך והתחזק...ושכבר חשבתי שהנה זה הסתיים...שוב היה בכי חזק...בכי של כאב. ואני שם בחדר שלי...שוכבת...מנסה לחשוב מה עובר להם לשני האנשים שהם זרים לי לחלוטין גם בשפה, גם בתרבות. ניסתי לחשוב מה מציק להם...על מה בעצם הבכי שלה...אבל לא שאלתי, לא התערבתי. אתמול בערב היא הגיעה...וכשישבנו לאכול ביחד היא סיפרה לי שהיא בהריון...והתנצלה בפני על הבכי. אמרתי לה שזה בסדר...מותר לה...שתרגיש חופשי. היא שיתפה אותי בהתלבטות שלה לגבי המשך ההריון...היא לא יודעת מה לעשות...היא לא יודעת מה להחליט. היא אמרה לי "אני מרגישה שאת כמו אחות בשבילי" ואני חייכתי...(היא לא היחידה שאומרת לי את זה). כששמעתי את הסיפור שלה...שהוא מורכב מאוד מבחינת היחסים ביניהם...אמרתי לה שלדעתי, היא צריכה לעשות הפלה...כי לגדל כאן ילד זה נורא קשה...גם כלכלית וגם פיסית...והם הרי באו לעבוד כאן...להרוויח כסף. סייגתי את דברי בכך שאמרתי לה...שלא אני זו שאחליט בשבילה...שההחלטה צריכה להיות משותפת לשניהם...אני כאן על תקן של מקשיבה...שמביאה את הצד שלה. ולגבי עצמי אני שואלת...האם אני עושה הדבר הנכון...האם זה הוגן מצדי? הרבה שאלות מוסריות...אבל אני מציאותית...כי קשה להיות אדם עם צרכים...רגשות...אהבות...במדינה זרה, במדינה...שהזרים בה הם על תקן של עבדות מודרנית. נעמי