writer5314
New member
סיפור לתחרות "גורל וכתיבה חפשית"
זו הפעם הראשונה שאני מפרסמת פה סיפור פרי עטי, אני מקווה שהוא יעורר בכם עניין ואעריך מאד תגובות בונות אשר ישפרו את כתיבתי. ניקדתי מספר מילים כי כך הדבר נוח לי יותר, מקווה שאין זה מפריע. אור הצָהֳריים נגה דרך החלון אל תוך הבקתה המבושמת וצעידותיה של לן על עץ המהגוני הדק השמיעו נקישות בזמן שעברה בין המדפים השונים וניסתה לקחת עמה את כל צנצנות הזכוכית בבת אחת. היא ידעה שאם לא תמהר אמה עלולה לתפוסה בשעת מעשה. בשל פחדה היא עמדה על קצות אצבעותיה בניסיון לאחוז בצנצנת של עלי מרווה ולכן נפלה לאחור ושברה את צנצנת שָרשי התורמוס. רגליה מאינו לקום מכובד המשקל, וכך בזבזה דקות יקרות כשסרבה להניח את כל הצנצנות במקומן. היא אספה את שָרשי התורמוס בתוך קפל בחולצתה, אחזה בצנצנות, רצה במדרגות והחליקה דרך החלון האחורי. לן ידעה שהיא מסתכנת, אך היא גם ידעה שאילולא תבחר לקחת את הסיכון, תהרוס את חייה. היא רצה אל מעבה היער וזרקה את כל הצנצנות לתוך הבאר היבשה, היא ידעה שלא היה לה די זמן כדי להחביא אותם במקום רחוק יותר. לן התיישבה לצד הבאר והחלה לבכות, דמעות כה רבות, עד שחשבה שתוכל להציף את הבאר במלואה. היא ניגבה את הדמעות משערה וידעה שאימה לעולם לא תסלח לה, אך גרוע מכך יהיה שהיא לא תסלח לעצמה. בפחד רב התקדמה לביתו של בחיר לבה, היא הלכה כה לאט עד שהעלטה שררה מול דלת ביתו. בשעה זו הוא אמור לצאת כל רגע אל המשתה שתכננה אימה של לן, שבו תָכניתה הייתה להכיר אותו, לדעת תמים, אולם לן ידעה שאמה תשים סוף לחיו, היום. הדלת נפתחת, האם זה הוא? כן, אמו הזורחת מסדרת לו את עניבתו, והנה היא מנופפת לו לשלום, שיכול היה להיות האחרון. הוא מיהר לשבת על סוסו והחל לדהור, לן הרימה את שמלתה הארוכה והמוכתמת בבוץ ורצתה מאחורי סוסו, היא לחשה לו "לאו, לאו אני כאן, חכה!" הוא הסתובב והביט בה נדהם. היא לא דמתה כלל ללן שאהב, שערה החום זהוב היה מבולגן,עינייה העידו על לילה חסר שינה וגופה היה כפוף, לא כשל צעירה כמוה. הוא חזר והרים אותה על סוסו הצחור, היא ישבה כעת מלפניו וליטפה את רעמתו של הסוס הצונף. הסוס דהר ולן התקשתה למצוא את המילים הנכונות כדי להרחיקו מביתה. "לאו, התוכל לעצור סוסך? רק דקה אגזול מזמנך" היא נאנחה ופתחה "הסכנה לחייך, אורבת בביתי, עלינו לדהור, לאור הירח ואף השמש עד שערי העיר, כך אדע שהמשך חיינו לא ייעצר לעולם בגלל אימי" "מלאך, אל פחד, אימך לא תזיק לי. הנני מכיר אותה" הוא חייך ואחז במושכות הסוס שרקע ברגליו על הדשא הרך. "שמעתיה היום" לן התחילה לדמוע בשנית ועינייה הירוקות האדימו "היא עומדת להרעילך במהלך הסעודה" היא עצרה את עצמה שלא לצעוק. "אל לנו לפחד מאימך, אף שאינה תמיד רוצה בטובתך, נלך יחדיו ולא נעשה דבר אשר עליו נתחרט". "לא, אינך מבין!" לן צעקה וטלטלה את גופו. "לכי איתי, ואם חיינו יהיו בסכנה, אני מבטיח להגן עליך ולהוקיר את האהבה שלנו" הוא אמר והורידה מהסוס במלכותיות מול פתח ביתה. כשנכנסו ועלו במדרגות למטבח, הביטו דרך פתח הדלת וראו את אמה של לן בשמלה לבנה חגיגית ועליה סינר בישול נחה על הרצפה, מחוסרת הכרה. לן אחזה בידית הדלת וראשה הסתחרר, היא ידעה, שאילולא גנבה את העשבים אמה הייתה יכולה לרקוח תרופה למחלתה, אך לא חשבה שההתקף הקרוב יהיה מידיי, באותו הרגע ידעה שטעתה, ורצתה בכל מאודה למות. אז נפלה היא אל תוך זרועותיו. לאו פתח את הדלת כשלן בידיו, הוא הניח אותה על המיטה והניח אצבעותיו על צווארה 'יש דופק'. ורץ אל האם בניסיון נואש להצילה, 'היא לא נושמת' הוא צעק ללן. הוא ניסה להנשימה, אם כי יראתו הותירה בו מעט מאד אויר וכשפיו סגר בקושי על פיה, בראשה של האם היו מחשבות. האם קמה בשעטה ודחקה את לאו אל הקיר, כשידיה סוגרות על גרונו, בעל הכוונות הטובות. היא לחצה בידיה חזק ככל שיכלה על גרונו עד שזרם האוויר שעבר, במשך תשע עשרה שנות חייו, כעת נעצר מחוץ לריאותיו, ולאונרדו הצעיר, איבד את כל חיותו בתוך שניות. לן הייתה עוזרת לו, לו ידעה, אך היא נמצאת בערפל של הכרתה, שמאשימה את עצמה ומכלה את תקוותיה. לאו לא יכֹל עוד לחשוב על דבר, נשמתו ידעה שעליו לעשות דבר מה, לפני שיכבו חייו. הוא לקח ידיו וחיבק את אמה של לן, ואז לקח תנופה ודחפהּ אל רצפת העץ בעָצמה , שניהם נפלו לקומה שתחתיהם, ולא שבו לקום לאותו היום. למָחֳרת הבוקר לן מצאה אותם, מחובקים על רצפת הכניסה לביתה, וחשה שגופה בוער בחֵמה למראהם. הם התעוררו רק לפנות ערב, כשלן סיימה ללקט צמחים חדשים שירפאו אותם. לצערה, שניהם התקשו להתגבר על הזעזוע מהנפילה, והנה, ניצבת בפניה שוב אותה הצרה, לבחור בין אמה לבין לאו. היא לא רצתה לוותר על דבר, זולת על האיבה שרחשה אימה ללאו. היא ידעה שהפעם אין מנוס, והיא ביקשה מלאו לשוב לביתו, עד אשר הוא ואימה יבריאו, ואז, היא כבר תדע איזו בחירה היא הנכונה.
זו הפעם הראשונה שאני מפרסמת פה סיפור פרי עטי, אני מקווה שהוא יעורר בכם עניין ואעריך מאד תגובות בונות אשר ישפרו את כתיבתי. ניקדתי מספר מילים כי כך הדבר נוח לי יותר, מקווה שאין זה מפריע. אור הצָהֳריים נגה דרך החלון אל תוך הבקתה המבושמת וצעידותיה של לן על עץ המהגוני הדק השמיעו נקישות בזמן שעברה בין המדפים השונים וניסתה לקחת עמה את כל צנצנות הזכוכית בבת אחת. היא ידעה שאם לא תמהר אמה עלולה לתפוסה בשעת מעשה. בשל פחדה היא עמדה על קצות אצבעותיה בניסיון לאחוז בצנצנת של עלי מרווה ולכן נפלה לאחור ושברה את צנצנת שָרשי התורמוס. רגליה מאינו לקום מכובד המשקל, וכך בזבזה דקות יקרות כשסרבה להניח את כל הצנצנות במקומן. היא אספה את שָרשי התורמוס בתוך קפל בחולצתה, אחזה בצנצנות, רצה במדרגות והחליקה דרך החלון האחורי. לן ידעה שהיא מסתכנת, אך היא גם ידעה שאילולא תבחר לקחת את הסיכון, תהרוס את חייה. היא רצה אל מעבה היער וזרקה את כל הצנצנות לתוך הבאר היבשה, היא ידעה שלא היה לה די זמן כדי להחביא אותם במקום רחוק יותר. לן התיישבה לצד הבאר והחלה לבכות, דמעות כה רבות, עד שחשבה שתוכל להציף את הבאר במלואה. היא ניגבה את הדמעות משערה וידעה שאימה לעולם לא תסלח לה, אך גרוע מכך יהיה שהיא לא תסלח לעצמה. בפחד רב התקדמה לביתו של בחיר לבה, היא הלכה כה לאט עד שהעלטה שררה מול דלת ביתו. בשעה זו הוא אמור לצאת כל רגע אל המשתה שתכננה אימה של לן, שבו תָכניתה הייתה להכיר אותו, לדעת תמים, אולם לן ידעה שאמה תשים סוף לחיו, היום. הדלת נפתחת, האם זה הוא? כן, אמו הזורחת מסדרת לו את עניבתו, והנה היא מנופפת לו לשלום, שיכול היה להיות האחרון. הוא מיהר לשבת על סוסו והחל לדהור, לן הרימה את שמלתה הארוכה והמוכתמת בבוץ ורצתה מאחורי סוסו, היא לחשה לו "לאו, לאו אני כאן, חכה!" הוא הסתובב והביט בה נדהם. היא לא דמתה כלל ללן שאהב, שערה החום זהוב היה מבולגן,עינייה העידו על לילה חסר שינה וגופה היה כפוף, לא כשל צעירה כמוה. הוא חזר והרים אותה על סוסו הצחור, היא ישבה כעת מלפניו וליטפה את רעמתו של הסוס הצונף. הסוס דהר ולן התקשתה למצוא את המילים הנכונות כדי להרחיקו מביתה. "לאו, התוכל לעצור סוסך? רק דקה אגזול מזמנך" היא נאנחה ופתחה "הסכנה לחייך, אורבת בביתי, עלינו לדהור, לאור הירח ואף השמש עד שערי העיר, כך אדע שהמשך חיינו לא ייעצר לעולם בגלל אימי" "מלאך, אל פחד, אימך לא תזיק לי. הנני מכיר אותה" הוא חייך ואחז במושכות הסוס שרקע ברגליו על הדשא הרך. "שמעתיה היום" לן התחילה לדמוע בשנית ועינייה הירוקות האדימו "היא עומדת להרעילך במהלך הסעודה" היא עצרה את עצמה שלא לצעוק. "אל לנו לפחד מאימך, אף שאינה תמיד רוצה בטובתך, נלך יחדיו ולא נעשה דבר אשר עליו נתחרט". "לא, אינך מבין!" לן צעקה וטלטלה את גופו. "לכי איתי, ואם חיינו יהיו בסכנה, אני מבטיח להגן עליך ולהוקיר את האהבה שלנו" הוא אמר והורידה מהסוס במלכותיות מול פתח ביתה. כשנכנסו ועלו במדרגות למטבח, הביטו דרך פתח הדלת וראו את אמה של לן בשמלה לבנה חגיגית ועליה סינר בישול נחה על הרצפה, מחוסרת הכרה. לן אחזה בידית הדלת וראשה הסתחרר, היא ידעה, שאילולא גנבה את העשבים אמה הייתה יכולה לרקוח תרופה למחלתה, אך לא חשבה שההתקף הקרוב יהיה מידיי, באותו הרגע ידעה שטעתה, ורצתה בכל מאודה למות. אז נפלה היא אל תוך זרועותיו. לאו פתח את הדלת כשלן בידיו, הוא הניח אותה על המיטה והניח אצבעותיו על צווארה 'יש דופק'. ורץ אל האם בניסיון נואש להצילה, 'היא לא נושמת' הוא צעק ללן. הוא ניסה להנשימה, אם כי יראתו הותירה בו מעט מאד אויר וכשפיו סגר בקושי על פיה, בראשה של האם היו מחשבות. האם קמה בשעטה ודחקה את לאו אל הקיר, כשידיה סוגרות על גרונו, בעל הכוונות הטובות. היא לחצה בידיה חזק ככל שיכלה על גרונו עד שזרם האוויר שעבר, במשך תשע עשרה שנות חייו, כעת נעצר מחוץ לריאותיו, ולאונרדו הצעיר, איבד את כל חיותו בתוך שניות. לן הייתה עוזרת לו, לו ידעה, אך היא נמצאת בערפל של הכרתה, שמאשימה את עצמה ומכלה את תקוותיה. לאו לא יכֹל עוד לחשוב על דבר, נשמתו ידעה שעליו לעשות דבר מה, לפני שיכבו חייו. הוא לקח ידיו וחיבק את אמה של לן, ואז לקח תנופה ודחפהּ אל רצפת העץ בעָצמה , שניהם נפלו לקומה שתחתיהם, ולא שבו לקום לאותו היום. למָחֳרת הבוקר לן מצאה אותם, מחובקים על רצפת הכניסה לביתה, וחשה שגופה בוער בחֵמה למראהם. הם התעוררו רק לפנות ערב, כשלן סיימה ללקט צמחים חדשים שירפאו אותם. לצערה, שניהם התקשו להתגבר על הזעזוע מהנפילה, והנה, ניצבת בפניה שוב אותה הצרה, לבחור בין אמה לבין לאו. היא לא רצתה לוותר על דבר, זולת על האיבה שרחשה אימה ללאו. היא ידעה שהפעם אין מנוס, והיא ביקשה מלאו לשוב לביתו, עד אשר הוא ואימה יבריאו, ואז, היא כבר תדע איזו בחירה היא הנכונה.
