Grany Weatherwax
New member
סיפור ללא שם (אחד אחר) חלק א'
הנה התחלה של סיפור חדש שלי, תהנו (או שלא) ותגיבו (בתקווה שכן) בוקר, קרני השמש המאוחרות מאירות את מרפסות העיר באור צהוב ומאובק. ועל אחת המרפסות נמצא צמח, שכנראה החליט שכל חוקי הטבע, שהיו מאז בריאת העולם, לא נוגעים לו כלל וכלל. ואם מסתכלים מהמרפסת לרחוב, רואים נער צעיר עומד בכביש הדומם, מסתכל על הצמח, ומתרכז. ענפי הצמח גדלים לאט לאט, מסתבכים להם בשלווה בעמודי המרפסת, עלים מבצבצים וגדלים תוך דקות ספורות, פרחים צהובים וקטנטנים נפתחים במהירות מדהימה. תוך כרבע שעה, המרפסת כולה מכוסה ענפים חומים, עלים ירוקים, ופרחים צהובים, הצמח נראה כאילו לא גזמו אותו כבר שנים. והנער הצעיר עודו עומד למטה, נראה עייף כמו חזר עתה מריצה ארוכה. אבל הוא מחייך לעצמו, מרוצה, והולך לו בשלווה מן המקום, באותה הליכה איטית ושלווה של אנשים שרוצים להראות לכולם שללא ספק אין להם שום קשר לדבר מה משונה שהתרחש זה עתה. ומבין הצללים צופות בו שתי דמויות, עד שהוא נעלם לו בקרן הרחוב. לבסוף אחת אומרת "ובכן, אתה חייב להודות שיש לו פוטנציאל" גירו סקווין המשיך ללכת בדרך שהכיר כבר שנים אל הפארק השכונתי. הוא היה מרוצה מעצמו, זה היה משעשע ביותר, חבל שהוא לא יוכל לראות את פרצופה של הגברת הזקנה לכשתצא אל המרפסת. הוא הגיע אל הפארק. למעשה זה לא היה ראוי לכינוי פארק, העירייה אף פעם לא דואגת מספיק לשכונות עוני. זה היה יותר חלקת אדמה קטנה עם מעט דשא יבש, מגלשה צבועה בצבעים עליזים ודהויים, וכמה נדנדות חלודות. קשה לדמיין מה עניינו של נער בן שש עשרה במקום שכזה, ובוודאי היו האנשים לועגים לו על כך שהולך הוא לגן ילדים קטן, אך לגירו לא היה אכפת, הוא צריך היה אדמה. הוא ניגש אל חלקת האדמה הקטנה ועקר חלק מהדשא היבש ממקומו כדי לקבל פיסת אדמה נקיה. לאחר מכן הוא הסתכל כדי לבדוק האם יש מישהו בסביבה, ואז התיישב ליד פיסת האדמה והתרכז. כמה זמן נדמה היה ששום דבר לא קורה, אך לאחר דקה החלו שתילים זעירים לנבוט מהאדמה, הם היו שתילים מכל מיני סוגים, והם גדלו במהירות מדהימה. מצחו של הנער החל להאדים מעט, ניכר היה שהפעולה דורשת ממנו כוחות רבים. הנבטים גדלו מרגע לרגע, לאחר כחמש דקות הם הגיעו לגודל המניח את הדעת. הנער בבת אחת התמוטט אחורה ונשף בכבדות, מנסה להחזיר את נשימתו, לאחר כמה דקות של מנוחה הוא התיישב שוב, הנה מגיע החלק הקשה... שוב, לכאורה, כלום לא קרה, הפעם במשך חמש דקות, אך לבסוף התחילו בליטות של חול מסביב לכל שתיל ולאחר עוד כמה דקות פירות בצבצו מתוך האדמה. בסיום רבע שעה הנער התמוטט שוב אחורה, ונח יותר זמן הפעם. לאחר מכן הוא התיישב והחל להוציא את השתילים. סלק, צנונית, גזר, בצל, הוא הוציא אותם אחד אחד. לבסוף הוא שלף מכיסו כמה פיסות לא אחידות בצורתן של לחם, והחל בארוחה. הדמות השנייה, שכל מה שניתן היה לראות ממנה היה ברדס שחור, הסתובבה אל הראשונה. אינני מבין כיצד זה יועיל לנו אמר קול מהדהד, שנדמה כאילו לא בא משום מקום, ומכל המקומות בבת אחת. "אוי, באמת, פיקטור..." התלוננה הדמות הראשונה, עוזבת את מקומה ליד הגדר ומתחילה ללכת לאורך הרחוב, "אתה יודע שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה" אבל למה אותו? שאלה הדמות השנייה, הולכת גם היא בעקבות הראשונה. "למה אותו? וכי מה רצית? שנמשיך לחפש? כמו שבוע שעבר... ושבוע לפני..." הוא מגדל! מגדל מפגר! לעזאזל... "אוף, אף אחד לא מספיק טוב בשבילך, זה נמוך מדי, זה חלש מדי, זה..." אבל תראה מה הוא עשה שם לגדר של המרפסת, זה היה מעשה ילדות טיפשי קטעה אותו הדמות השנייה בקול מהדהד מעט חזק יותר. "הוא צעיר, הוא ילמד" הדמות השחורה נראתה כחושבת. "תראה" אמרה לו הדמות הראשונה, "אני מבין אותך, גם אני הייתי רוצה מישהו יותר טוב, אבל זה הכי טוב שנוכל למצוא" הדמות השחורה חשבה עוד קצת. הו, בסדר!... היא אמרה לבסוף, בקול מעוצבן, אבל אתה דואג לו, זה היה רעיון שלך, אני מחוץ לזה! הדמות הראשונה חייכה אליו, "מוסכם"
הנה התחלה של סיפור חדש שלי, תהנו (או שלא) ותגיבו (בתקווה שכן) בוקר, קרני השמש המאוחרות מאירות את מרפסות העיר באור צהוב ומאובק. ועל אחת המרפסות נמצא צמח, שכנראה החליט שכל חוקי הטבע, שהיו מאז בריאת העולם, לא נוגעים לו כלל וכלל. ואם מסתכלים מהמרפסת לרחוב, רואים נער צעיר עומד בכביש הדומם, מסתכל על הצמח, ומתרכז. ענפי הצמח גדלים לאט לאט, מסתבכים להם בשלווה בעמודי המרפסת, עלים מבצבצים וגדלים תוך דקות ספורות, פרחים צהובים וקטנטנים נפתחים במהירות מדהימה. תוך כרבע שעה, המרפסת כולה מכוסה ענפים חומים, עלים ירוקים, ופרחים צהובים, הצמח נראה כאילו לא גזמו אותו כבר שנים. והנער הצעיר עודו עומד למטה, נראה עייף כמו חזר עתה מריצה ארוכה. אבל הוא מחייך לעצמו, מרוצה, והולך לו בשלווה מן המקום, באותה הליכה איטית ושלווה של אנשים שרוצים להראות לכולם שללא ספק אין להם שום קשר לדבר מה משונה שהתרחש זה עתה. ומבין הצללים צופות בו שתי דמויות, עד שהוא נעלם לו בקרן הרחוב. לבסוף אחת אומרת "ובכן, אתה חייב להודות שיש לו פוטנציאל" גירו סקווין המשיך ללכת בדרך שהכיר כבר שנים אל הפארק השכונתי. הוא היה מרוצה מעצמו, זה היה משעשע ביותר, חבל שהוא לא יוכל לראות את פרצופה של הגברת הזקנה לכשתצא אל המרפסת. הוא הגיע אל הפארק. למעשה זה לא היה ראוי לכינוי פארק, העירייה אף פעם לא דואגת מספיק לשכונות עוני. זה היה יותר חלקת אדמה קטנה עם מעט דשא יבש, מגלשה צבועה בצבעים עליזים ודהויים, וכמה נדנדות חלודות. קשה לדמיין מה עניינו של נער בן שש עשרה במקום שכזה, ובוודאי היו האנשים לועגים לו על כך שהולך הוא לגן ילדים קטן, אך לגירו לא היה אכפת, הוא צריך היה אדמה. הוא ניגש אל חלקת האדמה הקטנה ועקר חלק מהדשא היבש ממקומו כדי לקבל פיסת אדמה נקיה. לאחר מכן הוא הסתכל כדי לבדוק האם יש מישהו בסביבה, ואז התיישב ליד פיסת האדמה והתרכז. כמה זמן נדמה היה ששום דבר לא קורה, אך לאחר דקה החלו שתילים זעירים לנבוט מהאדמה, הם היו שתילים מכל מיני סוגים, והם גדלו במהירות מדהימה. מצחו של הנער החל להאדים מעט, ניכר היה שהפעולה דורשת ממנו כוחות רבים. הנבטים גדלו מרגע לרגע, לאחר כחמש דקות הם הגיעו לגודל המניח את הדעת. הנער בבת אחת התמוטט אחורה ונשף בכבדות, מנסה להחזיר את נשימתו, לאחר כמה דקות של מנוחה הוא התיישב שוב, הנה מגיע החלק הקשה... שוב, לכאורה, כלום לא קרה, הפעם במשך חמש דקות, אך לבסוף התחילו בליטות של חול מסביב לכל שתיל ולאחר עוד כמה דקות פירות בצבצו מתוך האדמה. בסיום רבע שעה הנער התמוטט שוב אחורה, ונח יותר זמן הפעם. לאחר מכן הוא התיישב והחל להוציא את השתילים. סלק, צנונית, גזר, בצל, הוא הוציא אותם אחד אחד. לבסוף הוא שלף מכיסו כמה פיסות לא אחידות בצורתן של לחם, והחל בארוחה. הדמות השנייה, שכל מה שניתן היה לראות ממנה היה ברדס שחור, הסתובבה אל הראשונה. אינני מבין כיצד זה יועיל לנו אמר קול מהדהד, שנדמה כאילו לא בא משום מקום, ומכל המקומות בבת אחת. "אוי, באמת, פיקטור..." התלוננה הדמות הראשונה, עוזבת את מקומה ליד הגדר ומתחילה ללכת לאורך הרחוב, "אתה יודע שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה" אבל למה אותו? שאלה הדמות השנייה, הולכת גם היא בעקבות הראשונה. "למה אותו? וכי מה רצית? שנמשיך לחפש? כמו שבוע שעבר... ושבוע לפני..." הוא מגדל! מגדל מפגר! לעזאזל... "אוף, אף אחד לא מספיק טוב בשבילך, זה נמוך מדי, זה חלש מדי, זה..." אבל תראה מה הוא עשה שם לגדר של המרפסת, זה היה מעשה ילדות טיפשי קטעה אותו הדמות השנייה בקול מהדהד מעט חזק יותר. "הוא צעיר, הוא ילמד" הדמות השחורה נראתה כחושבת. "תראה" אמרה לו הדמות הראשונה, "אני מבין אותך, גם אני הייתי רוצה מישהו יותר טוב, אבל זה הכי טוב שנוכל למצוא" הדמות השחורה חשבה עוד קצת. הו, בסדר!... היא אמרה לבסוף, בקול מעוצבן, אבל אתה דואג לו, זה היה רעיון שלך, אני מחוץ לזה! הדמות הראשונה חייכה אליו, "מוסכם"