סיפור לידה
- פותח הנושא ילדונט
- פורסם בתאריך
אמא לאסף יואב עידו
New member
סיפור יפה! ובתמונה התינוקת שלך נראית ממש
"מדברת" עם העיניים. כאילו היא בת חודשיים, מדהים!
"מדברת" עם העיניים. כאילו היא בת חודשיים, מדהים!
קראתי ונהניתי ../images/Emo99.gif
התמונה שלה עם אחותה הגדולה + הליטוף בשיער מסבתא פשוט מופלאה, והיא באמת נראית גדולה ועירנית מאוד - לא נראית כמו תינוקת בת שעה בכלל. תתכונני - נראה לי שהיא תהיה בוגרת-מכפי-גילה
ספרי איך הכל עבר מבחינתה של אמא שלך. היו לה דיעות/חששות חזקים לגבי לידת הבית? הקולות שהשמעת הלחיצו אותה? אגב - כנראה לא השמעת קולות כל כך משכנעים כמו שאת חושבת אם הילדה ישנה
מזל טוב שוב, שפע חלב ורק טוב
התמונה שלה עם אחותה הגדולה + הליטוף בשיער מסבתא פשוט מופלאה, והיא באמת נראית גדולה ועירנית מאוד - לא נראית כמו תינוקת בת שעה בכלל. תתכונני - נראה לי שהיא תהיה בוגרת-מכפי-גילה
אמא שלי...
בהתחלה חששה. אבל היא יודעת שאני לא נוהגת לקחת סיכונים. והיא גם עשתה מחקר אינטרנטי. קראה, בדקה, עד רמת הההמוגלובין שאיתו אפשר ללדת בבית, ועד רמת הויכוח בין ויטמין K בטיפות או בזריקה (בזריקה, אגב). כסבתא לנכדה אחת בלבד עד לפני ארבעה ימים, היא בעיקר חששה לשלומה של הילדה. כן או לא בבית, איך להכין אותה, איך היא תתמודד וכאלה. היא אומרת שהקולות לא הלחיצו אוצתה (למרות שהיא טוענת שהיא שמרה על שקט בלידות שלה...). אפשר לשאול את ס' איך אמא שלי התמודדה עם השאגות. ברגע שהילדה נרדמה הן התייצבו מאחורי הדלת. אפשר לשאול את ס' ואת אפרת לגבי העוצמה. האיש טוען שהיתה עוצמה רצינית.
בהתחלה חששה. אבל היא יודעת שאני לא נוהגת לקחת סיכונים. והיא גם עשתה מחקר אינטרנטי. קראה, בדקה, עד רמת הההמוגלובין שאיתו אפשר ללדת בבית, ועד רמת הויכוח בין ויטמין K בטיפות או בזריקה (בזריקה, אגב). כסבתא לנכדה אחת בלבד עד לפני ארבעה ימים, היא בעיקר חששה לשלומה של הילדה. כן או לא בבית, איך להכין אותה, איך היא תתמודד וכאלה. היא אומרת שהקולות לא הלחיצו אוצתה (למרות שהיא טוענת שהיא שמרה על שקט בלידות שלה...). אפשר לשאול את ס' איך אמא שלי התמודדה עם השאגות. ברגע שהילדה נרדמה הן התייצבו מאחורי הדלת. אפשר לשאול את ס' ואת אפרת לגבי העוצמה. האיש טוען שהיתה עוצמה רצינית.
הצלחתי (פוווווווווווווווו)
בלי יותר מדי מור"קים, מה לעשות שהיית גיבורה אמיתית? היה מעניין לקרוא מה קרה מאחורי הדלת בזמן שאני שיחקתי טאקי, הובסתי בסיבוב אחר סיבוב של משחק זיכרון, וזכיתי למריחת לק(ים) יסודית במיוחד
. אה, ומדי פעם עזרנו לך להשמיע קולות בצירים, כי, כפי שהוסבר לי, "ככה אמא עוזרת לתינוקת לצאת החוצה". התמונה שתישאר לי בזיכרון מהלידה הזאת היא של החיוך שלך, ממוסגר מצד אחד ע"י הגדולה-קטנה הרכה משינה ומהצד השני ע"י הזערורית פקוחת העיניים. מחכה כבר לראות אתכם (
מחר?) ס'
בלי יותר מדי מור"קים, מה לעשות שהיית גיבורה אמיתית? היה מעניין לקרוא מה קרה מאחורי הדלת בזמן שאני שיחקתי טאקי, הובסתי בסיבוב אחר סיבוב של משחק זיכרון, וזכיתי למריחת לק(ים) יסודית במיוחד
מדביקה לך את הטקסט (בלי התמונה)
יום ראשון, 18.10.09, בוקר. שבוע 41+4 לפי ו.א. והרופאים, שבוע 40+5 לפי מה שאני חושבת. מתעוררת, כמו כל בוקר בשבועות האחרונים, מופתעת שאני עדיין בחתיכה אחת. אתמול ביליתי בבילינסון למעקב הריון עודף, והרופא אמר שבפעם הבאה שאגיע, ביום שני, הם ימליצו על זירוז "ואת, כמובן, רשאית לסרב, אבל זו המלצתנו בשלב זה". ממש לא מתאים לי להתחיל להיות אסרטיבית מול רופאים (וגם לא מתאים לי "סתם" לבלות כמה שעות בבילינסון כשכל היולדות נכנסות לפני). אני גם מודאגת מכך שאעבור את שבוע 42, ולידת בית תהיה יותר בעייתית מבחינת המיילדת. אז היום מתוכנן יום מלא. האיש אפילו התקשר אתמול בערב להודיע שהוא לוקח חופש כדי להיות איתי, ואני התקשרתי הבוקר לעבודה להודיע שאולי אגיע ואולי לא. נראה. האיש והילדה מתארגנים, הוא מביא אותה לביה"ס, ואני מתארגנת בנחת בבית. עוד מעט ענת תבוא, למעקב שגרתי, וגם לסטריפינג, אם יש תנאים מתאימים. ענת מגיעה מאוחר יותר, בודקת. כמעט שלושה ס"מ, מחיקה יפה של קרוב ל-80%. מחליטות על סטריפינג. לא נעים, גם לא נורא. המדדים של העוברית תקינים לגמרי. אני מצליחה לשכנע את ענת שאני צודקת לגבי גיל ההריון, והיא מתקנת אותו ברישומים שלה ל-40+5. קניתי לי עוד שבוע בו ענת הולכת איתי על לידת בית, ואני הרבה יותר רגועה עכשיו. האיש ואני מחליטים לנסוע תל אביבה, לצעוד יחפים על חול הים. הלידה הקודמת התחילה 12 שעות אחרי הליכה כזו. אבל הפעם זה חמסין באוקטובר, ואחרי עשר דקות של חול מיוזע, אני נשברת ואנחנו חותכים למנטה ריי לארוחת בוקר. בדרך חזרה הביתה מקבלים טלפון מבי"ס, הילדה נורא מתגעגעת, בוכה מהבוקר. מחליטים לוותר לה על הצהרון ולקחת אותה. אוספים אותה ונוסעים לגלי באר, לזירוז בדיקור. כאמור, אני ממש לא רוצה להגיע לעוד מעקב בבילינסון. אצל גלי יש כמה צירים. ועוד כמה בדרך הביתה. מגיעים הביתה, אני אוכלת משהו, והולכת למיטה, לנוח ולהתפנק עם הילדה. האיש מצטרף. וגם הצירים. בהתחלה אני נושמת אותם במיטה, בשכיבה, הם מלטפים לי את הגב. באיזשהו שלב אני כבר מזנקת לעמידה כמעט בכל ציר, נשענת על אדן החלון או על האיש. מתחילים לתזמן. ציר כל עשר דקות, דקה כל אחד, פלוס מינוס. לפעמים יש ציר קצת יותר חלש באמצע (אני: זה לא היה רציני. הילדה: אנחנו יודעים שזה לא היה רציני. אבא: איך את יודעת? הילדה "כי אמא לא קמה. בצירים הרציניים אמא קמה"). הילדה קצת איתי, קצת מול הטלוויזיה, האיש קצת איתה וקצת איתי. אני עוד לא רוצה לקרוא לאף אחד. טוב לי רק איתם, ואני גם מפחדת מאד שברגע שאכיר בכך שיש כאן יותר מאיזו אפיזודת צירים חולפת, הכל יעבור. בערך בחמש וחצי עדי מתקשרת, לשאול מה נשמע, אחרי שהתפספסנו כבר יומיים. אני אמנם בלי ציר אחד כל השיחה, אבל עונה בלקוניות, עד שהיא שואלת אם לעזוב אותי לנפשי, ואני אומרת שכן. מהצד אני חושבת לעצמי על עצמי שאני מתנהגת כאילו מתחילה כאן לידה. בערך בשש הצירים מצטופפים. כל חמש דקות. הדיבורים של הילדה לידי מפריעים לי, ואני גוערת בה שבזמן ציר לא מדברים. היא משתתקת, ועוברת לליטופי גב נעימים בזמן הצירים. אני שואלת אותה אם היא רוצה שנקרא לס', חברתי שמתוכננת להיות איתה בזמן הלידה, והיא עונה בשמחה שכן. אני מתקשרת לס', ואומרת לה "בואי". מתחיל עוד ציר, ואני מנתקת. בשבע אני מתקשרת לענת. צירים כל חמש דקות, כל אחד מהם בערך דקה, במשך שעה. ענת אומרת שנחכה עוד חצי שעה, ואם ממשיך היא תצא. מבקשת שניידע גם את אפרת, הדולה, וכך אנחנו עושים. ס' מגיעה. אני שומעת אותה במעומעם מבעד לדלת חדר שינה חצי סגורה, ומרגישה יותר טוב. הילדה מסודרת, לא צריך לדאוג לה, והאיש פנוי אלי. בשבע וחצי ענת מתקשרת, שואלת מה המצב ומה אני חושבת. אני מהססת. פוחדת, עדיין, שהכרה בכך שמתפתחת לידה "תבהיל" לי את המערכת ותפסיק הכל. ענת כנראה שומעת את ההיסוס שלי, ואומרת שתצא. מה כבר יכול להיות? אני חוזרת לשכב על המיטה, ושוב בא ציר. אני נעמדת, והפתעה. המים פוקעים. כל הזמן ההתנהלות של הלידה הזו מפתיעה אותי. שעת הצהריים שבה התחילה, העובדה שהנוכחות של הילדה לא מרסנת אותה, המים שפוקעים כל כך מוקדם. האיש מתקשר לעדכן את ענת שכבר בדרך. גם אפרת בדרך. במקלחת, אני מקבלת את זה שאם יש כבר כמעט שעתיים ציר כל חמש דקות, וגם ירידת מים, אולי בכל זאת הלידה כאן כדי להישאר, ומבקשת מהאיש להתקשר גם לאמא שלי שתבוא. להיות עם הילדה, לא איתי. אמא מתארגנת ויוצאת לדרכה הארוכה אלינו. בשמונה אפרת מגיעה, ודקה-שתיים אחריה גם ענת. הצירים מצטופפים עוד, ואני מעבירה אותם תלויה על האיש, בעמידה, רגל על המיטה רגל על הרצפה. משתדלת לזכור לנשום. ענת לידינו, אפרת נשלחה לסלון. לסרוג או משהו. אני נכנסת קצת למקלחת, עם מים חמים חמים על הבטן והגב התחתון בזמן ציר. אין ספק, זה עוזר. לא מסוגלת לשבת על כדור. חייבת לעמוד. המים מתקררים, ואני יוצאת. חוזרת להיתלות על האיש. ענת מבקשת רשות לעסות לי את הגב התחתון, ומקבלת אותה. דווקא נעים, למרות שלא חשבתי שיהיה לי נעים. אחרי המקלחת הבאה, גם אפרת שם. אני נתלית שוב על האיש, אפרת מנסה להציע לי כדור, או על שש, ואני רק נוזפת בה לקונית "לא". שומעת את ענת מסבירה לה בשקט "היא צריכה להיות גבוהה". טוב שיש מי שמסביר עבורי... דקות ארוכות ארוכות עוברות עלי בתליה על האיש, ענת מעסה מאחור, אפרת מצמידה כרית חימום לבטן התחתונה. אני מוצאת קצב נשימות שטוב לי, האיש מנדנד אותי קלות. גם הילדה נכנסת מתישהו, אני מושיטה לה יד שתבוא לחיבוק, והחיבוק והנשיקה שלה מאד נעימים לי. היא יוצאת. אני מציצה מדי פעם בשעון, ומגלה שעברה מעל לחצי שעה שכזו, שבה הצירים כמעט לא היו מורגשים. הצלחתי להיכנס לסטייט אוף מיינד רגוע במיוחד. אבל הרגליים כואבות לי, והגב כואב מאד, ואני עייפה. אני נזכרת בסצנה מהסרט "הם יורים גם בסוסים", סרט על תחרויות ריקודים בתקופת השפל הכלכלי הגדול, ועל ג'יין פונדה נשענת בריקוד על בן זוגה, אחרי מי יודע כמה שעות, והם ישנים זה על זו בתשישות מוחלטת, בתקווה לזכות בפרס הראשון בתחרות. באיזשהו שלב יש קפיצת מדרגה נוספת בכאב, ומה שעבד קודם כבר לא עובד עכשיו. אני מתחילה לא ממש למצוא את עצמי. הגב כואב מאד, מרגישה קצת צורך ללחוץ. עוברת למזרון על הרצפה, עומדת על הברכיים, ענת אומרת לי ללכת עם הצורך שלי. הכאב הולך ומתגבר, אני לא מצליחה למצוא שום תנחה נוחה, מנסה ומנסה, וכל שינוי מחזיר אותה בחזרה לברכיים כנקודת מוצא, כי כואב כואב כואב וכלום לא עוזר. ענת בודקת פתיחה (פעם שניה ואחרונה ללידה זו), ואומרת לי שיש רק שוליים, וממש עוד מעט. אני, פסימיסטית מושבעת שכמותי, מסרבת להתעודד. ענת מציעה לי ללכת לשבת קצת על השירותים, לראות מה קורה. משם אני עוברת לכיסא לידה, ומשם שוב למזרון, לברכיים, ולצד, ולגב עם רגליים אחורה. שואגת שאני רוצה כבר שתצא, שאני לא רוצה יותר, שדי כבר, שכואב לי. ענת מכוונת אותי לאן ללחוץ. באיזה שהוא שלב אני שומעת את הילדה מדברת בצד השני של הדלת (משהו על אח של אבא שלה. ממש לא נשמעת מתרגשת ממה שאני רק יכולה לדמיין שהעיר חצי בניין) ומסננת בין שאגת ציר אחת לבאה אחריה "שמישהו יזיז את הילדה מהדלת שלי!". אפרת מזנקת להעביר את הפקודה. הכאב ממשיך, והשאגות, והעידוד מהצד, ואני לא מרגישה אותה יוצאת. תחושה מאד חזקה של חוסר אונים, ומחשבות של מה יקרה אם היא תישאר תקועה שם שעות, ויצטרכו להעביר אותי, ואיך לעזאזל זה יקרה כשכל כך כואב? המשך תיכף]
יום ראשון, 18.10.09, בוקר. שבוע 41+4 לפי ו.א. והרופאים, שבוע 40+5 לפי מה שאני חושבת. מתעוררת, כמו כל בוקר בשבועות האחרונים, מופתעת שאני עדיין בחתיכה אחת. אתמול ביליתי בבילינסון למעקב הריון עודף, והרופא אמר שבפעם הבאה שאגיע, ביום שני, הם ימליצו על זירוז "ואת, כמובן, רשאית לסרב, אבל זו המלצתנו בשלב זה". ממש לא מתאים לי להתחיל להיות אסרטיבית מול רופאים (וגם לא מתאים לי "סתם" לבלות כמה שעות בבילינסון כשכל היולדות נכנסות לפני). אני גם מודאגת מכך שאעבור את שבוע 42, ולידת בית תהיה יותר בעייתית מבחינת המיילדת. אז היום מתוכנן יום מלא. האיש אפילו התקשר אתמול בערב להודיע שהוא לוקח חופש כדי להיות איתי, ואני התקשרתי הבוקר לעבודה להודיע שאולי אגיע ואולי לא. נראה. האיש והילדה מתארגנים, הוא מביא אותה לביה"ס, ואני מתארגנת בנחת בבית. עוד מעט ענת תבוא, למעקב שגרתי, וגם לסטריפינג, אם יש תנאים מתאימים. ענת מגיעה מאוחר יותר, בודקת. כמעט שלושה ס"מ, מחיקה יפה של קרוב ל-80%. מחליטות על סטריפינג. לא נעים, גם לא נורא. המדדים של העוברית תקינים לגמרי. אני מצליחה לשכנע את ענת שאני צודקת לגבי גיל ההריון, והיא מתקנת אותו ברישומים שלה ל-40+5. קניתי לי עוד שבוע בו ענת הולכת איתי על לידת בית, ואני הרבה יותר רגועה עכשיו. האיש ואני מחליטים לנסוע תל אביבה, לצעוד יחפים על חול הים. הלידה הקודמת התחילה 12 שעות אחרי הליכה כזו. אבל הפעם זה חמסין באוקטובר, ואחרי עשר דקות של חול מיוזע, אני נשברת ואנחנו חותכים למנטה ריי לארוחת בוקר. בדרך חזרה הביתה מקבלים טלפון מבי"ס, הילדה נורא מתגעגעת, בוכה מהבוקר. מחליטים לוותר לה על הצהרון ולקחת אותה. אוספים אותה ונוסעים לגלי באר, לזירוז בדיקור. כאמור, אני ממש לא רוצה להגיע לעוד מעקב בבילינסון. אצל גלי יש כמה צירים. ועוד כמה בדרך הביתה. מגיעים הביתה, אני אוכלת משהו, והולכת למיטה, לנוח ולהתפנק עם הילדה. האיש מצטרף. וגם הצירים. בהתחלה אני נושמת אותם במיטה, בשכיבה, הם מלטפים לי את הגב. באיזשהו שלב אני כבר מזנקת לעמידה כמעט בכל ציר, נשענת על אדן החלון או על האיש. מתחילים לתזמן. ציר כל עשר דקות, דקה כל אחד, פלוס מינוס. לפעמים יש ציר קצת יותר חלש באמצע (אני: זה לא היה רציני. הילדה: אנחנו יודעים שזה לא היה רציני. אבא: איך את יודעת? הילדה "כי אמא לא קמה. בצירים הרציניים אמא קמה"). הילדה קצת איתי, קצת מול הטלוויזיה, האיש קצת איתה וקצת איתי. אני עוד לא רוצה לקרוא לאף אחד. טוב לי רק איתם, ואני גם מפחדת מאד שברגע שאכיר בכך שיש כאן יותר מאיזו אפיזודת צירים חולפת, הכל יעבור. בערך בחמש וחצי עדי מתקשרת, לשאול מה נשמע, אחרי שהתפספסנו כבר יומיים. אני אמנם בלי ציר אחד כל השיחה, אבל עונה בלקוניות, עד שהיא שואלת אם לעזוב אותי לנפשי, ואני אומרת שכן. מהצד אני חושבת לעצמי על עצמי שאני מתנהגת כאילו מתחילה כאן לידה. בערך בשש הצירים מצטופפים. כל חמש דקות. הדיבורים של הילדה לידי מפריעים לי, ואני גוערת בה שבזמן ציר לא מדברים. היא משתתקת, ועוברת לליטופי גב נעימים בזמן הצירים. אני שואלת אותה אם היא רוצה שנקרא לס', חברתי שמתוכננת להיות איתה בזמן הלידה, והיא עונה בשמחה שכן. אני מתקשרת לס', ואומרת לה "בואי". מתחיל עוד ציר, ואני מנתקת. בשבע אני מתקשרת לענת. צירים כל חמש דקות, כל אחד מהם בערך דקה, במשך שעה. ענת אומרת שנחכה עוד חצי שעה, ואם ממשיך היא תצא. מבקשת שניידע גם את אפרת, הדולה, וכך אנחנו עושים. ס' מגיעה. אני שומעת אותה במעומעם מבעד לדלת חדר שינה חצי סגורה, ומרגישה יותר טוב. הילדה מסודרת, לא צריך לדאוג לה, והאיש פנוי אלי. בשבע וחצי ענת מתקשרת, שואלת מה המצב ומה אני חושבת. אני מהססת. פוחדת, עדיין, שהכרה בכך שמתפתחת לידה "תבהיל" לי את המערכת ותפסיק הכל. ענת כנראה שומעת את ההיסוס שלי, ואומרת שתצא. מה כבר יכול להיות? אני חוזרת לשכב על המיטה, ושוב בא ציר. אני נעמדת, והפתעה. המים פוקעים. כל הזמן ההתנהלות של הלידה הזו מפתיעה אותי. שעת הצהריים שבה התחילה, העובדה שהנוכחות של הילדה לא מרסנת אותה, המים שפוקעים כל כך מוקדם. האיש מתקשר לעדכן את ענת שכבר בדרך. גם אפרת בדרך. במקלחת, אני מקבלת את זה שאם יש כבר כמעט שעתיים ציר כל חמש דקות, וגם ירידת מים, אולי בכל זאת הלידה כאן כדי להישאר, ומבקשת מהאיש להתקשר גם לאמא שלי שתבוא. להיות עם הילדה, לא איתי. אמא מתארגנת ויוצאת לדרכה הארוכה אלינו. בשמונה אפרת מגיעה, ודקה-שתיים אחריה גם ענת. הצירים מצטופפים עוד, ואני מעבירה אותם תלויה על האיש, בעמידה, רגל על המיטה רגל על הרצפה. משתדלת לזכור לנשום. ענת לידינו, אפרת נשלחה לסלון. לסרוג או משהו. אני נכנסת קצת למקלחת, עם מים חמים חמים על הבטן והגב התחתון בזמן ציר. אין ספק, זה עוזר. לא מסוגלת לשבת על כדור. חייבת לעמוד. המים מתקררים, ואני יוצאת. חוזרת להיתלות על האיש. ענת מבקשת רשות לעסות לי את הגב התחתון, ומקבלת אותה. דווקא נעים, למרות שלא חשבתי שיהיה לי נעים. אחרי המקלחת הבאה, גם אפרת שם. אני נתלית שוב על האיש, אפרת מנסה להציע לי כדור, או על שש, ואני רק נוזפת בה לקונית "לא". שומעת את ענת מסבירה לה בשקט "היא צריכה להיות גבוהה". טוב שיש מי שמסביר עבורי... דקות ארוכות ארוכות עוברות עלי בתליה על האיש, ענת מעסה מאחור, אפרת מצמידה כרית חימום לבטן התחתונה. אני מוצאת קצב נשימות שטוב לי, האיש מנדנד אותי קלות. גם הילדה נכנסת מתישהו, אני מושיטה לה יד שתבוא לחיבוק, והחיבוק והנשיקה שלה מאד נעימים לי. היא יוצאת. אני מציצה מדי פעם בשעון, ומגלה שעברה מעל לחצי שעה שכזו, שבה הצירים כמעט לא היו מורגשים. הצלחתי להיכנס לסטייט אוף מיינד רגוע במיוחד. אבל הרגליים כואבות לי, והגב כואב מאד, ואני עייפה. אני נזכרת בסצנה מהסרט "הם יורים גם בסוסים", סרט על תחרויות ריקודים בתקופת השפל הכלכלי הגדול, ועל ג'יין פונדה נשענת בריקוד על בן זוגה, אחרי מי יודע כמה שעות, והם ישנים זה על זו בתשישות מוחלטת, בתקווה לזכות בפרס הראשון בתחרות. באיזשהו שלב יש קפיצת מדרגה נוספת בכאב, ומה שעבד קודם כבר לא עובד עכשיו. אני מתחילה לא ממש למצוא את עצמי. הגב כואב מאד, מרגישה קצת צורך ללחוץ. עוברת למזרון על הרצפה, עומדת על הברכיים, ענת אומרת לי ללכת עם הצורך שלי. הכאב הולך ומתגבר, אני לא מצליחה למצוא שום תנחה נוחה, מנסה ומנסה, וכל שינוי מחזיר אותה בחזרה לברכיים כנקודת מוצא, כי כואב כואב כואב וכלום לא עוזר. ענת בודקת פתיחה (פעם שניה ואחרונה ללידה זו), ואומרת לי שיש רק שוליים, וממש עוד מעט. אני, פסימיסטית מושבעת שכמותי, מסרבת להתעודד. ענת מציעה לי ללכת לשבת קצת על השירותים, לראות מה קורה. משם אני עוברת לכיסא לידה, ומשם שוב למזרון, לברכיים, ולצד, ולגב עם רגליים אחורה. שואגת שאני רוצה כבר שתצא, שאני לא רוצה יותר, שדי כבר, שכואב לי. ענת מכוונת אותי לאן ללחוץ. באיזה שהוא שלב אני שומעת את הילדה מדברת בצד השני של הדלת (משהו על אח של אבא שלה. ממש לא נשמעת מתרגשת ממה שאני רק יכולה לדמיין שהעיר חצי בניין) ומסננת בין שאגת ציר אחת לבאה אחריה "שמישהו יזיז את הילדה מהדלת שלי!". אפרת מזנקת להעביר את הפקודה. הכאב ממשיך, והשאגות, והעידוד מהצד, ואני לא מרגישה אותה יוצאת. תחושה מאד חזקה של חוסר אונים, ומחשבות של מה יקרה אם היא תישאר תקועה שם שעות, ויצטרכו להעביר אותי, ואיך לעזאזל זה יקרה כשכל כך כואב? המשך תיכף]
נשמעת אחלה אמא ../images/Emo45.gif
ועכשיו ששלומה של הנכדה החדשה מצוין (טפו) היא משוויצה לחברות או לא ממש? גם אני העדפתי ויטמין K בזריקה בלידת הבית (היילודה אגב אפילו לא צייצה, מה שאי אפשר לומר על אחיותיה הבוגרות-עאלק-בוגרות שזעקו מרה רק מלהסתכל על הכנת הזריקה, וברחו לחדר השני בעודן מעודדות מילולית את אחותן הטריה בת השעה לברוח גם
). הטון שלך בסיפור הלידה שכתבת ייחודי כי הוא יצא ענייני/"קולי"/אובייקטיבי. הרבה סיפורי לידה, בעיקר פה, יוצאים הרבה יותר בעלי טון סובייקטיבי. אני סקרנית אם זה יהי נכון לקרוא מבין השורות שהיה נחמד עבורך ללדת בבית אבל שזה לא מי-יודע-מה-שוס בעיניך?
ועכשיו ששלומה של הנכדה החדשה מצוין (טפו) היא משוויצה לחברות או לא ממש? גם אני העדפתי ויטמין K בזריקה בלידת הבית (היילודה אגב אפילו לא צייצה, מה שאי אפשר לומר על אחיותיה הבוגרות-עאלק-בוגרות שזעקו מרה רק מלהסתכל על הכנת הזריקה, וברחו לחדר השני בעודן מעודדות מילולית את אחותן הטריה בת השעה לברוח גם
אמא לאסף יואב עידו
New member
יו, השאלה ששאלת בסוף, זו בדיוק התחושה שהיתה
לי כשסיימתי לקרוא את הסיפור. מחכה איתך לתגובה.
לי כשסיימתי לקרוא את הסיפור. מחכה איתך לתגובה.
כן, יש לי אמא מוצלחת ../images/Emo13.gif
משוויצה בלידת הבית? אין לי מושג. היא ודאי לא מסתירה, וגם תומכת בי. משוויצה בנכדה החדשה? אין ספק
גם הגדולה שלי נבהלה מהזריקה. אני חושבת שטון סיפור הלידה שלי הוא טון הכתיבה שלי בכלל, לא? באופן כללי, אני לא חושבת שלידה זה מי יודע מה שוס. לא אוהבת ללדת, לא מרגישה שזה מעצים אותי (זה מה ששאל האיש למחרת הלידה. אם אני מרגישה מועצמת.). מבחינתי זה משהו שחייבים לעבור בשביל שיהיו ילדים, ואני משתדלת לעבור את זה בריא בשביל הפוסט. בחרתי בלידת בית בשביל לא לצאת מהבית, ולא בשביל לא להגיע לבי"ח. לא בטוחה שאני מצליחה להבהיר את עצמי.
משוויצה בלידת הבית? אין לי מושג. היא ודאי לא מסתירה, וגם תומכת בי. משוויצה בנכדה החדשה? אין ספק
או קיי ../images/Emo140.gif
לא ידעתי שאת לא אוהבת ללדת ושעבורך זה משהו שחייבים לעבור בשביל שיהיו ילדים. גישה לגיטימית ביותר כמובן ואפילו רווחת הרבה יותר מלידות בית. היא פשוט יחסית לא שגרתית בפורום הזה ולכן לא ידעתי. דווקא לא קלטתי מטון הכתיבה הרגיל שלך שעבורך לידה היא לא-משהו (יכול להיות שאני גם מתבלבלת בניקים - איכשהו חשבתי שאת דולה - לא היתה לך פעם חתימה עם השם המלא שלך שראשי התיבות שלו היו ע.ז.? - ואז זה איכשהו לא שכיח עם מישהי שעוסקת בתחום - אבל כאמור אני כנראה מתבלבלת). בכל מקרה - שמחה איתך שהשגת את מטרותיך של לעבור את זה בריא. אפרופו בריאות, בדיוק יש היום ידיעה עגומה בווינט על יולדת בבילינסון שנלחמת על חייה מול חידק טורף
<לא שאני חושבת שזו חלילה פאשלה של בית חולים. אבל אין חולק ששיעור הקיסריים גבוה יותר בבתי חולים, ששיעור הזיהומים גבוה יותר כשמנתחים, ושיש בבתי חולים הרבה אנשים חולים, חיידקים עמידים ושאר מרעין בישין>
לא ידעתי שאת לא אוהבת ללדת ושעבורך זה משהו שחייבים לעבור בשביל שיהיו ילדים. גישה לגיטימית ביותר כמובן ואפילו רווחת הרבה יותר מלידות בית. היא פשוט יחסית לא שגרתית בפורום הזה ולכן לא ידעתי. דווקא לא קלטתי מטון הכתיבה הרגיל שלך שעבורך לידה היא לא-משהו (יכול להיות שאני גם מתבלבלת בניקים - איכשהו חשבתי שאת דולה - לא היתה לך פעם חתימה עם השם המלא שלך שראשי התיבות שלו היו ע.ז.? - ואז זה איכשהו לא שכיח עם מישהי שעוסקת בתחום - אבל כאמור אני כנראה מתבלבלת). בכל מקרה - שמחה איתך שהשגת את מטרותיך של לעבור את זה בריא. אפרופו בריאות, בדיוק יש היום ידיעה עגומה בווינט על יולדת בבילינסון שנלחמת על חייה מול חידק טורף
גלית ליסר אסולין
New member
../images/Emo45.gif מסכימה
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.