מתמחה במשחק
New member
סיפור יפה שראיתי ואני רוצה לשתף
שלום ילדה, אני רואה אותך הולכת ברחוב,בקניון, או בדרך לבית הספר, נוסעת באוטובוס או סתם יושבת בבית קפה. אני שומעת אותך מדברת עם חברות, או בטלפון, אני מסתכלת עלייך מרחוק. לפעמים גבוהה, לפעמים פחות, לפעמים בלונדינית, לפעמים כהת שיער. אבל תמיד תמיד יפה ומטופחת, מודעת לעצמה בכל המובנים. כמעט. תגידי, ילדה, נוח לך בבגדים האלה? הסקיני ג`ינס לא לוחצים לך קצת על הבטן? יש לך בכלל בטן? לא כבד לך להחזיק את התיק של בית הספר, כשאת כל כך רזה? לא היית רוצה שיהיו לך, נגיד, רגליים? אה, כבר יש לך? לא, כי אני רואה זוג עצמות. את לא רעבה לפעמים? כי נראה שאין לך הרבה תיאבון. לא בא לך לדפוק איזה שוקולד פעם? גלידה? לא, לא דלת שומן וחסרת טעם כזאת, גלידה אמיתית, כזאת ש... את יודעת, טעימה. כמו זאת שאכלת בגיל חמש ולכלכה לך את כל השמלה, ועשתה לך חיוך ענקי. אמיתי כזה. שמלה, נו. זה הדבר הזה שבו הרגליים חופשיות. הרחב, כן. לא חייב להיות ממש רחב, אבל כזה שהרגליים יכולות לנשום בו. אז מה סיכמנו בסוף, שבכלל יש לך רגליים, או לא? ותגידי עוד משהו, את לא שונאת את זה שמחליטים בשבילך? ואני לא מדברת על אמא ואבא, כי את זה אני יודעת שאת שונאת, וגם הם יודעים. אני מתכוונת לאחרים שמחליטים בשבילך. תחנות האוטובוס, שלטי החוצות, עיתוני האופנה, תכניות הטלוויזיה. כל אלה שמציגים את מה שאת חושבת שאת רוצה להיות. או בעצם, את מה שגורמים לך לחשוב שאת רוצה להיות. ומה זה ``להיות``, בעצם? זה להתלבש נכון? זה לצבוע את השיער לצבע הנכון? (שיער, נו, זה הקש הזה שנהיה לך מרוב צבע ופן) זה להיות רזה עד כדי כאב? זה לא לאכול ולא לנשום, כי הבגדים במידה 0 חונקים אותך? זה לא להזיז את הידיים כדי שלא תישבר לך ציפורן ארוכה ומטופחת? זו מי שאת? אין בך שום דבר אחר? לא בא לך לפעמים לצעוק שנמאס לך? שנמאס לך מזה שקודם הורידו לך את הג`ינס עד שהתחת שלך הפך למוצג ציבורי, ואחר כך חנקו את מה שנשאר בתוך שני גפרורי בד? לא נמאס לך להיות נשלטת, לתת לאחרים להגיד לך מה לעשות? באמת לא בא לך לצעוק? את אוהבת את זה? באמת? ובמה את שונה מהילדה השנייה שהולכת ברחוב, זאת מהצד השני של הכביש? ומהשכנה שלך? ומזו שיושבת לידך בכתה? ומזו שגרה רחוק? ומזו שאת לא מכירה בכלל, כי היא גרה בעיר אחרת, בארץ אחרת? ובמה את דומה לילדה עם הגלידה, זאת שדיברתי עליה קודם? תסתכלי עליה רגע, כמה טוב לה. היא לא דואגת, היא לא לחוצה. היא לא חושבת מה יגידו כולם. היא לא נותנת לשום צו אופנה מטופש לשלוט בה. הצו היחיד שהיא מכירה הוא הצב מהגן. והוא דווקא חמוד. מעניין מה היא תגיד אם היא תדע מה מחכה לה בגילך. אומרים שילדים לא משקרים אף פעם. כנראה שהם סתם גדלים לשקר לעצמם. *הקטע נלקח מפורום נוער תומך בנוער בנענע. מופנה גם לבנים וגם לבנות שביננו. תמצאו את ההקשר שמתאים בידיוק לכם, ותחשבו.. לא בא לכם לחיות? להיות?
שלום ילדה, אני רואה אותך הולכת ברחוב,בקניון, או בדרך לבית הספר, נוסעת באוטובוס או סתם יושבת בבית קפה. אני שומעת אותך מדברת עם חברות, או בטלפון, אני מסתכלת עלייך מרחוק. לפעמים גבוהה, לפעמים פחות, לפעמים בלונדינית, לפעמים כהת שיער. אבל תמיד תמיד יפה ומטופחת, מודעת לעצמה בכל המובנים. כמעט. תגידי, ילדה, נוח לך בבגדים האלה? הסקיני ג`ינס לא לוחצים לך קצת על הבטן? יש לך בכלל בטן? לא כבד לך להחזיק את התיק של בית הספר, כשאת כל כך רזה? לא היית רוצה שיהיו לך, נגיד, רגליים? אה, כבר יש לך? לא, כי אני רואה זוג עצמות. את לא רעבה לפעמים? כי נראה שאין לך הרבה תיאבון. לא בא לך לדפוק איזה שוקולד פעם? גלידה? לא, לא דלת שומן וחסרת טעם כזאת, גלידה אמיתית, כזאת ש... את יודעת, טעימה. כמו זאת שאכלת בגיל חמש ולכלכה לך את כל השמלה, ועשתה לך חיוך ענקי. אמיתי כזה. שמלה, נו. זה הדבר הזה שבו הרגליים חופשיות. הרחב, כן. לא חייב להיות ממש רחב, אבל כזה שהרגליים יכולות לנשום בו. אז מה סיכמנו בסוף, שבכלל יש לך רגליים, או לא? ותגידי עוד משהו, את לא שונאת את זה שמחליטים בשבילך? ואני לא מדברת על אמא ואבא, כי את זה אני יודעת שאת שונאת, וגם הם יודעים. אני מתכוונת לאחרים שמחליטים בשבילך. תחנות האוטובוס, שלטי החוצות, עיתוני האופנה, תכניות הטלוויזיה. כל אלה שמציגים את מה שאת חושבת שאת רוצה להיות. או בעצם, את מה שגורמים לך לחשוב שאת רוצה להיות. ומה זה ``להיות``, בעצם? זה להתלבש נכון? זה לצבוע את השיער לצבע הנכון? (שיער, נו, זה הקש הזה שנהיה לך מרוב צבע ופן) זה להיות רזה עד כדי כאב? זה לא לאכול ולא לנשום, כי הבגדים במידה 0 חונקים אותך? זה לא להזיז את הידיים כדי שלא תישבר לך ציפורן ארוכה ומטופחת? זו מי שאת? אין בך שום דבר אחר? לא בא לך לפעמים לצעוק שנמאס לך? שנמאס לך מזה שקודם הורידו לך את הג`ינס עד שהתחת שלך הפך למוצג ציבורי, ואחר כך חנקו את מה שנשאר בתוך שני גפרורי בד? לא נמאס לך להיות נשלטת, לתת לאחרים להגיד לך מה לעשות? באמת לא בא לך לצעוק? את אוהבת את זה? באמת? ובמה את שונה מהילדה השנייה שהולכת ברחוב, זאת מהצד השני של הכביש? ומהשכנה שלך? ומזו שיושבת לידך בכתה? ומזו שגרה רחוק? ומזו שאת לא מכירה בכלל, כי היא גרה בעיר אחרת, בארץ אחרת? ובמה את דומה לילדה עם הגלידה, זאת שדיברתי עליה קודם? תסתכלי עליה רגע, כמה טוב לה. היא לא דואגת, היא לא לחוצה. היא לא חושבת מה יגידו כולם. היא לא נותנת לשום צו אופנה מטופש לשלוט בה. הצו היחיד שהיא מכירה הוא הצב מהגן. והוא דווקא חמוד. מעניין מה היא תגיד אם היא תדע מה מחכה לה בגילך. אומרים שילדים לא משקרים אף פעם. כנראה שהם סתם גדלים לשקר לעצמם. *הקטע נלקח מפורום נוער תומך בנוער בנענע. מופנה גם לבנים וגם לבנות שביננו. תמצאו את ההקשר שמתאים בידיוק לכם, ותחשבו.. לא בא לכם לחיות? להיות?