סיפור יפההה../images/Emo13.gif
שוב גנבתי אותו
הכל התחיל בזה שאני תלמיד תיכון רגיל,נראה דיי טוב,1.74,לומד על 80 כמעט כל מקצוע,חסר בעיות במשפחה,פה ושם. אני עברתי אחרי כיתה ט' לבית ספר יותר טוב,שבו אני לומד עכשיו,התחלתי להכיר אנשים אחרים שכרגע הם החברים היחידים שיש לי,אבל לא מצאתי מישהי שלפחות נדלקתי עליה. לאחר תקופה ארוכה של כיתה י',הגיע החופש הגדול ובו מתחיל כל הסיפור. באמצע החופש,באמצע השיעמום שהיה,ראיתי המון סרטים,ואיכשהו הגעתי למצב שאני מתחיל לראות סרטי אהבה וקומדיות רומנטיות.אחרי כמה זמן התחלתי גם לראות סדרות אנימה של אהבה(שהם הכי מתוקות ויפות מבחינת הרגש והאהבה) והההמווווןן (אין לכם מושג כמה סדרות יש).מה שקרה שהתחלתי להתאהב בזה,ולא יכולתי להתאפק לא לראות עד הסוף.הפסקתי לישון,הפסקתי הכל.הייתי מוסגר בחדר שלי רואה את הסדרות הללו.ככה עבר כמעט כל החופש אצלי,ונשאר היום האחרון לחופש. טוב,החלטתי ללכת לישון כמו בן אדם נורמלי סוף סוף ולשכוח את כל הסדרות האלו,כי מחר כבר בית ספר.באותו הלילה,השתנו החיים שלי.באמצע השינה התחלתי לחלום על כל מיני דברים,של שיגעון,של כל מיני דמויות מאנימה,של לבבות מתעופפות באוויר ועוד כמה דברים שאני לא זוכר... כשהתעוררתי,פקחתי את העניים והלכתי לבית ספר.זה היה יום אפור כזה,לא היו כמעט אנשים בחוץ.התיישבתי בתחנת האוטובוס,הסתכלתי ימינה וראיתי ילדה יושבת לידי ומסתכלת עליי.היה לה שיער חום ארוך חלק ויפה כזה.היו לה פנים כל כך יפות ומתוקות.היא הייתה בערך בגיל שלי.התאהבתי בה במבט הראשון. היא שאלה אותי:"רוצה להיות חבר שלי? מישהו שיעזור לי בכל דבר? ייתמוך בי? יאהב אותי? ופשוט יהיה הבן הכי קרוב אליי?".אני לא הבנתי מה איך היא הגיע לזה פתאום,וחשבתי שהיא צוחקת איתי,אבל אז היא נשקה אותי בשפתיים,וזה היה כל כך מתוק שאני לא יכול לתאר אפילו.אני פשוט אמרתי מה שיצא לי מהלב,אמרתי שאני אוהב אותה והיא ענתה לי שהיא גם אוהבת אותי ועשתה פרצוף כזה: ^^. פתאום משום מקום התחיל לרדת גשם,ובא אוטובוס שלא ראיתי מקודם,היא קמה ואמרה שהיא חייבת לרוץ ואני מרוב הרגשה הכי מדהימה בחיים שלי עניתי לה בקול כזה מהופנט:"בייי...". היא נכנסה לאוטובוס ונסעה.אני עדיין לא יכולתי להתאושש מהשוק שהיה לי.הייתי מנותק לגמרי,הייתי כל כך מאושר מבפנים ששכחתי הכול.שכחתי לקחת ממנה מספר טלפון,מספר איי סי קיו,כתובת ואפילו לא שאלתי מה השם שלה.אחרי כמה זמן,נזכרתי שאני אמור לבוא לבית הספר,לקחתי מהר את האוטובוס הראשון שראיתי ונסעתי לשם.כשהגעתי,התברר שאיחרתי בשעתיים.תודה לאל שזה היה היום הראשון ללימודים,ככה שלא למדנו כלום.המורים כעסו עליי ושאלו איפה הסתובבתי.אני אפילו לא ידעתי מה לענות,כי בראש הייתה לי רק התמונה הזאתי של אותה הילדה. המורים,אחרי כמה זמן התייאשו,ואני אמרתי:"אני סתם,פשוט הייתי ממש שמח ושכחתי את הזמן,זאת אומרת אמממ...אני התעוררתי מאוחר!".המורים בקול אדיש כזה אמרו לי,שזה הפעם האחרונה שזה קורה ושזה לא יקרה שוב. חזרתי הבייתה,עייף ועדיין חושב על אותה האחת.נשכבתי על המיטה והתחלתי לחשוב רק עליה.פתאום נשמע צלצול טלפון.הרמתי את השפופרת.אמרתי:"הלו?".קול חמוד של בת ענה:"היי,זוכר אותי?היום מתחנת האוטובוס?".אני מרוב שמחה כל כך גדולה עניתי:"כן,ברור!".היא אמרה:"רוצה להפגש?אני לא לא יכולה להפסיק לחשוב על הנשיקה שהייתה לנו היום".אמרתי לה:"בטח,בואי עוד 10 דקות ליד הסופר". התחלתי ללכת לכיוון הסופר,הרחובות היו שוממים,היה ממש שקט.כשהגעתי לסופר,ראיתי אותה.היא הבחינה בי,רצה לעברי וחיבקה אותי.אני גם חיבקתי אותה ונישקתי אותה. התיישבנו על הספסל ואמרנו אחד לשני שלא משנה מה יקרה תמיד נאהב אחד את השני,אף פעם לא ניפרד,תמיד נהיה ביחד.קבענו שניפגש כל יום וכך גם קרה. כל היום בבית ספר חשבתי עליה וכשחזרתי הבייתה,שמתי את התיק ורצתי להפגש איתה באותו המקום ליד הסופר. במהלך הזמן הזה,אני הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם,הרגשתי שהיא כל העולם שלי,שהיא חלק ממני שאי אפשר להסיר.מהצד השני,אני הייתי מנותק מהעולם הסובב,שכחתי את החברים שלי,הזנחתי את הלימודים,הכול.בבית ספר,תמיד שאלו אותי אם אני בסדר,למה אני מתנהג מוזר,מה קרה לי.לא ידעתי מה לענות ופשוט התעלמתי.חזרתי מהבית ספר ושוב תמיד נפגשתי עם אותה האחת. היינו מדברים על כך שיום אחד אנחנו נברח למקום שבו לא יהיה אף אחד שייפגע בנו,במקום שרק אנחנו נהיה בו ונחייה חיים מאושרים. יום אחד,כמו כל יום רגיל בפגישה שלי איתה,החלטתי לשאול אותה מה השם שלה.היא קמה והחלה לצעוד לעבר הצוקים שהיו לא רחוק משם.אני הלכתי אחריה,והגענו לצוק אחד ממש גבוה. היא הסתובבה,ואמרה:"השם שלי הוא...שיגעון".אני לא הבנתי,לא קלטתי,ומאז אותה השנייה התחלתי לרוץ לעבר הבית שלי כל כך מהר שלא שמתי לב שאני כבר נמצא בתוך הבית שלי. הדבר היחיד שעלה במוחי,זה ללכת לישון,למיטה.קפצתי למיטה ונרדמתי. כשהתעוררתי,הייתה לי הרגשה נוראה,בהתחלה לא ידעתי מה היא,אבל אז משהו פגע בי,ואני התחלתי להבין ובסופו של דבר הבנתי הכול. הילדה שפגשתי בתחנת האוטובוס,היא...דימיונית.כל מה שקרה באותו היום האפור,בעצם לא קרה,אני פשוט דמיינתי אותו.שיחת הטלפון בכלל לא הייתה בשבילי.הפגישות והדיבורים היו דימיוניים. במילים אחרות,אני נהפכתי למשוגע.וכמו בסרט "החוש השישי",בסוף כשהוא מגלה שהוא בעצם רוח רפאים,אני גם הבנתי שכל המקרה הזה לא קרה.ברגע שכל זה חזר אליי,התעלפתי. התעוררתי בבית החולים שבו הייתי מאושפז כמה ימים.לאחר שהשתחררתי,הייתי אצל כמה פסיכולוגים,אבל אף אחד באמת לא יכל לעזור לי.באותו הזמן מאד סבלתי נפשית,לא יכולתי להירדם,הייתי עצוב,בכיתי הרבה ולא הגעתי לבית הספר. עברה לה ככה חצי שנה ואני החלמתי,חזרתי אל עצמי,התחלתי לבלות עם חברים,התחלתי להשתפר בלימודים ועשיתי כל מה שבן 17 רגיל עושה. יום אחד מצאתי מכתב מתחת למיטה שלי ובו היה כתוב:"היי! זוכר אותי? הילדה שפגשת בתחנת האוטובוס?".הייתי ממש בשוק מהמכתב הזה,ואולי זה היה מכתב שאני כתבתי בעצם אל עצמי,בזמן שהייתי תקוע באותה בועת השיגעון?.לשאלה הזאת אין לי תשובה,ואני מעדיף לשכוח אותה.באותו הרגע שסיימתי לקרוא את המכתב,קיפלתי אותו לצורת מטוס והעפתי אותו מהחלון.הוא עף רחוק,הרחק מעבר לשדה ומעבר לגבעות. מאז אותו היום לא ראיתי את המכתב הזה שוב.אך לא עובר יום בו אני לא חושב על אותה הילדה המתוקה שאני בעצם יצרתי לעצמי,אבל ככה באמת הרגשתי.אולי באיזשהו מקום היא נמצאת אי שם רחוק רחוק בקצה השני,מחכה רק לי... וכמו שאומרים,האהבה היא עיוורת והשיגעון הוא בעצם זה שעומד מאחוריה ומלווה אותה תמיד... נכון מעולה
שוב גנבתי אותו