סיפור חדש

סיפור חדש

אם בארזים נפלה שלהבת ביום נפילת האימפריה הלכנו, אני ובוב, אל חדר הכס. זה לא היה באמת קשה להיכנס. רוב הארמון כבר היה תל חורבות. העמודים הענקיים האלה, שפעם נשאו על עצמם תקרת אבן כבדת משקל, קרסו בגלל ההפצצות. כל הפיתוחים והעיטורים, שסימנו מאות שנים של עבודה בידי גדולי האמנים, נמחקו ונשברו אחד אחרי השני. ואף אחד לא ניסה לשמור על המקום. אפילו לא שומר אחד, חמור סבר, במדים האפורים של הברית לשחרור האדמה. מי בעצם רצה לשמור שם ביום כזה? כולם חגגו ברחובות, למי היה כוח לשים לב לאיזה תרח זקן? אני חושב שכבר שנים לפני יום הנפילה מנהיגי המחתרת ידעו שהוא כבר חסר השפעה, זקן מדי לפוליטיקה. בגלל סיבה זאת בלבד מעולם לא ניסו להתנקש בחייו. הוא היה סמל, בדיוק כמו כל הארמון הזה. אבל אנחנו היינו עיתונאים. עיתונאים, ובפעם הראשונה חופשיים מהצנזורה של האימפריה. אז הלכנו לתעד, כי זה מה שאנחנו אמורים לעשות. חדרו היה חשוך, כי הוא היה עקשן ומעולם לא הסכים שיתקינו לו את הפלורוסנטים החדישים. אז הוא השתמש בנרות, וכשנגמרו הנרות הוא ביקש עוד נרות, ובפעם השנייה שנגמרו הנרות לאף אחד כבר לא היה אכפת מספיק, ומאחר והוא לא היה מוכן להדליק שום דבר מעץ, הוא למד לחיות בחושך. אור היום המועט שחדר דרך החלונות הספיק כדי לצייר את קווי המתאר שלו. הוא ישב על הכיסא, שפעם היה הכיסא המלכותי לפני שהוחלף בכיסא הפלסטיק הפשוט בהרבה במפקדה הראשית. אני חושב שהדרך הטובה ביותר לתאר את מראהו היא לתאר עץ זקן. כשנכנסנו הוא היה עם כוס יין, שהזהב ממנו הייתה עשויה כבר מזמן איבד את הברק שלו, שותה איזה יין דמיוני עם אורחים דמיוניים במסיבה דמיונית. הוא בדיוק השיק את הכוס לשפתיו, שהגוון הירוק הכהה שלהם גם הוא כבר דהה, כשבוב העביר את המצלמה דרך הדלת המפוארת והעמיד אותה על השטיחים הירוקים. אחרי עוד מבט היה ברור לי ולבוב שהוא גוסס. החלפנו מבט מופתע, מאחר ותמיד סיפרו לנו שהם לא מתים אף פעם. מצד שני, אני מניח שאחרי שחיים את כמות הזמן שהוא חי, מתישהו המוות חייב להגיע. אז ישבתי מולו, לרגל כיסאו המרופט, בישיבה מזרחית, וכמו ילד קטן שמבקש סיפור מסבא ביקשתי ממנו שיספר לי על עלייתה ונפילתה של אימפריית היער. ודמיאן שתה מכוסו בשנית, חייך חיוך עייף וליטף את אוזניו המחודדות הארוכות. קולו היה חלוד אך עם זאת מלכותי כשהתחיל. "היה היה פעם..." הם הגיעו מהשמיים, רכובים על סוסים לבנים ואציליים, רעמתם בוהקת לאור השמש. עור גופם היה כל כך לבן, עד שעורר צביטת כאב עמוקה וחשאית אצל כל חומי ואדומי האור, ובכלל כל מי שנקרא בזמנים הישנים "צבעוני". שיערם הבלונדיני ועיניהם, שצבעם נע בין כחול לירוק מדהים, עוררו צביטת כאב בחלקים אחרים של העולם. הם הגיעו מלמעלה, איש אינו יודע מאיפה, עם המון מושגים כמו צדק ואצילות וחוכמה, אל עולם הרוס מרוע ושחיתות ואימה. הם הגיעו אחרי המלחמה האטומית הראשונה והאחרונה, שלאחריה כל שאר המלחמות היו במקלות ואבנים. הם הגיעו מהשמיים כמו מלאכי גאולה לעולם של ציוויליזציות חרבות ואנשים שחיים בספק האם יזכו לראות את הדקה הבאה. הם הגיעו, ומאז הכל השתנה. ביום נפילת האימפריה, שוטטנו, אני ובוב, באולמות העתיקים שהרכיבו בעבר את ארמון הכתר. לראות אותו כך הרגיש כמו לראות יצירת אומנות הרוסה. פעם, כך מספרים, הוא היה גולת הכותרת של האימפריה. מבנה הארמון היה מלאכת מחשבת של שיש ועץ. עמודים ענקיים מעץ טבעי, ללא כל גיזום או חיתוך. העמודים החזיקו את התקרות העשויות אבן, מלבד התקרה של החדר העליון ביותר, שהייתה עשויה מצמרות העצים עצמם. אחרי שהארץ חרבה, כל מה שנותר הייתה אדמה חרוכה. הם באו ואמרו שאדמה חרוכה היא הטובה ביותר, שכן דווקא ממנה יצמח שתיל חדש, התחלה חדשה. אז הם שתלו שתילים ואמרו להם לגדול. והשתילים הקשיבו להם, ואפילו שמחו לגדול במהירות על האדמה המקוללת הזאת, כי כולם תמיד שמחו למלא אחר הוראותיהם של האלפים. והאלפים דאגו שהם ימשיכו לגדול. את הקרקע מתחת לארמון הם רשתו בצינורות אבן שהובילו מים, שהעצים האציליים שנושאים את ארמונם לעולם לא ידעו צמא. ואז הם התחילו לגלף אותם כדי לקשט את ארמונם. אך לא היה זה גילוף מכוער וכואב כמו שבני האדם נהגו לעשות לגושי החומר האורגני המת להם קראו בעבר "בולי עץ". לא, זה היה גילוף עדין, בסך הכל הנחייה פשוטה לעץ, לגדול כאן קצת, לגדול שם קצת, להתאים את הכל לתבנית היפיפייה. העצים התענגו למגעם המנחה, המורה. ואז, בשיטות שרק האלפים ידעו, הם הפכו את גזעי העצים חלולים, מבלי לפגוע כלל בעצים עצמם. הגזעים, שכבר הספיקו לגדול ולהשמין, הפכו לחדרי מדרגות. והם הלכו בתוכם, מברכים את העץ בכל צעד, והעצים דאגו שדרכם תמיד תהיה בטוחה. בזמן ששקעתי בהרהורים בוב הוציא מכיסו אולר קטן. הוא פתח את הלהב, שלפתע שיקף את האור בברק מתכתי שהיה זר לחלוטין למקום הזה. הוא התקרב לאחד העצים. "היי, היי," אמרתי, "מה אתה עושה?" "אני רק רוצה לבדוק אם העץ הזה עדיין חי." "אתה לא יכול לעשות את זה." אמרתי לו, "העצים האלו החזיקו יצירת אומנות במשך אלפי שנים." "כן." הוא אמר, "והם גם אלה שחנקו בענפיהם את שלושת המנהיגים הקודמים של המחתרת, זוכר?" "כמובן שאני זוכר." אמרתי, "אבל בכל זאת..." "בכל זאת מה?" אמר בוב, "אנחנו צריכים לכתוב את זה בכתבה. אם אנשים ידעו שהעצים האלה עדיין חיים, המקום הזה יהיה מוצף, כל אחד ירצה חתיכה משלו מהעץ שרצח את האנשים היחידים שהיה להם מספיק אומץ להתנגד." "כן, אבל..." נכנעתי, "בסדר, לך לעשות את הבדיקות שלך." הוא ניגש אל העץ וגילף חלק קטן מהקליפה. הייתי בטוח שאני יכול לראות את העץ מתכווץ תחת מגע המתכת והכאב הזר, אבל אולי רק היה נדמה לי. הוא חזר עם תוצאה חיובית, הוא גילה ירוק מתחת לקליפה. "העץ עדיין חי." אמרתי בשקט, לא יודע אם לשמוח על כך שהעץ שרד כל כך הרבה זמן, או להיות עצוב על כך שאנחנו דנים אותו למוות. "כן, ולא הרבה יותר זמן מהאדונים שלו." בוב אמר ושם את הראייה בכיס מעילו. "זה יהיה טבח." "כן, זה יהיה." הוא אמר, "ופעם אלה היינו אנחנו."
 
חלק ב'

ללניאס לא היה אכפת כלל וכלל איזה חוואי לבחור. הוא ליטף את סוסו ובשקט עשה הגרלה בין שתי החוות שהיו משני צידיו. האלפים לא תמכו בשום צורת עבודה שפגעה בבעלי החיים או בצמחים, במישרין או בעקיפין. הם הוחרמו אחד אחד: יצרני הביצים, תעשייני החלב, שואבי הנפט, מטבחי הבשר והורגי הטבע. הקבלנים, היזמים, הבנקאים, הפרסומאים, התעשיינים, הגנרלים, וכמובן הפוליטיקאים שהרוויחו מהכל בעקיפין. כולם נדרשו להפסיק את פשעיהם נגד האנושות ואמא אדמה. וכל אלה שמחו להפסיק, כי האלפים הם חכמים, והאלפים יודעים מה טוב בשבילם. אך האלפים גם ידעו שבני האדם צריכים לאכול איכשהו, ולכן הם התירו עבודות חווה, וכל זאת בתנאי שהחוואים ישימו את ערך בעלי החיים מעל ערך משפחתם שלהם וחייהם. לניאס בחר לבסוף את החווה הימנית. כמה תרנגולות ניקרו שם גרגרים. תרנגולות שמנות, שהואכלו משך כל חייהם המלאים מזון משובח וזכו להגיע לגיל מופלג. לניאס קרא לאחת התרנגולות בשפה לא שפה שהאלפים השתמשו בה, צורת תקשורת גבוהה בהרבה מהדיבור המכוער והגס שהשתמשו בו בני האדם. האלפים לא נהנו להשתמש בשפה קולית, ועשו את זה רק כשהם באמת היו צריכים לדבר עם בני אדם. כשהאלפים התחילו לשלוט הם ביטלו לחלוטין את מגדל בבל, הם הכריחו את כל בני האדם ללמוד את אותה שפה, שהייתה שילוב בין איטלקית וצרפתית. לניאס ליטף את המקור של התרנגולת, ולאחר מכן שלח אותה לדרכה אל הבקתה הקטנה שנראתה, לא רחוק, באופק. לא עבר זמן רב ומהבקתה הגיחו שתי דמויות שרצו אל עבר לניאס בהתלהבות. החוואי ואשתו עצרו מול הסוס והביטו אל לניאס בפנים מעריצות. לאחר מכן הנימוסים שלהם גברו על ההתרגשות והם השפילו פניהם ארצה. בני אדם לעולם לא יסתכלו על אלף אלא אם כן האלף מאשר זאת. "ניתנת לכם הזכות להסתכל." אמר לניאס בשוויון נפש. בני אדם לעולם לא יתחילו שיחה בין אדם ואלף. "ברכות לכם, איכרי האדמה. אנוכי מגיע בפקודת מלכנו הנערץ, דמיאן הראשון." בני אדם יגיבו בקידה עם אזכור שמו של המלך. לא שהחוק הזה היה מאוד חיוני, חשב לניאס. שני אלה נראו כאילו הקידה הפשוטה לבדה עוצרת אותם מלנשק את נעלי האלף בהתלהבות עם הידיעה כי הגיעה אליהם פקודה מהמלך הנערץ. "רצונו של מלכנו הוא פקודה לנו." אמר החוואי בפנים אדומות מהתרגשות. "וודאי, וודאי." פטר אותו לניאס, "רוחו של המלך רעה עליו במיוחד עקב המעשים שנעשו על ידי בני גזעכם כנגד האימפריה. הוא החליט גם היום להוציא חמישים יצורי אנוש להורג מהחוות מסביב לארמון. אתה נבחרת, ברכותיי." אם החוואי מצמץ, או הראה שמץ של ספק לאחר שנאמרו על דברים, לא ניתן היה לראות זאת על פניו. בני אדם לעולם לא יפקפקו במילתו של אלף. אשתו של החוואי היה להוטה לעזור. היא שלפה מתוך חצאיתה סכין בשר חדה ומלוכלכת ואז הביטה אל לניאס שוב. לחוואי הייתה הבעה שלווה על פניו כשתקע לעצמו את הסכין בבטן. רק בעיניו הופיע מבט רדוף. לאחר מכן לניאס נופף בידו וקרא לכל העורבים והנמלים שיבואו להפיק את המיטב מהגופה. בני אדם רשאים ללכת רק אם האלף מרשה להם. לניאס שילח את אשתו של החוואי חזרה לעבודתה. הוא ספר בשקט. שישה חוואים עד עכשיו. זה הולך להיות יום מעייף. "אתה רצחת אותם." דמיאן הביט בבוב בעיניים עייפות. מבט שליו וחלול. "אתה רצחת אותם!" הדגיש בוב בשנית, מנסה נואשות להוציא אותו משלוותו. דמיאן גיחך בשקט, "על אילו מהם אתה מדבר, ילד?" קולו היה עמוק ועבה. רוב האלפים היום דיברו בחריקות שיניים, כשהם כבר דיברו. הדיבור שלו היה מתגלגל וזורם כמו נהר. "הרצח הגדול ביותר בתקופת האימפריה." אמר בוב, "סבתא שלי סיפרה לי את מה שסבתא שלה סיפרה לה, את מה שאסור לשכוח. כל יום הכפלת את המספר. כל משאבי האימפריה הושקעו בהשמדה אחת גדולה. המספרים הגיעו למיליונים, וזה עדיין לא הספיק לך. את חלקם אתה הרגת אישית, והם זכו בתענוג למות בעינויים." דמיאן קם מכסאו והתנשא למלוא גובהו. הוא היה גבוה, כמעט שלושה מטרים, והזקנה לא כופפה את גבו כלל. לרגע נדמה היה שהוא הולך לסטור לבוב, אך במקום זאת הוא פשוט ירד במלכותיות במדרגות הכיסא ופנה אל מחוץ לחדר המלוכה, מסמן לי ולבוב לעקוב אחריו. רבות המילים בהן ניתן לתאר את יופיו ועוצמתו של ארמון המלוכה בימים העתיקים של האימפריה, אך כל יופיו מתגמד לעומת גן הארמון. גן הארמון היה היהלום הגדול ביותר בכתר האימפריה. משתרע על פני מרחבים אדירים, מציף את האופק מכל הכיוונים. שלל של עצים שכמותו לא ניתן לראות בשום מקום על פני הארץ. שלל של צמחים שהתמלאו באושר על הזכות הגדולה שניתנה להם לחיות בגן הארמון. פרחים בכל הצבעים, בעלי ניחוחות שגרמו לך לשיכרון. הוא יכול היה לספק עבודה לדורות של בוטניקאים או זאולוגים, הגן הזה, על שלל יצוריו שחיו זה עם זה תחת צלליתו המפוארת של אדונם. כמובן, זאולוגיה ובוטניקה היו מקצועות שכבר מזמן נכחדו מהעולם. האלפים לא אהבו שבני האדם ירכשו ידע, או יפגעו את הצמחים היפים שלהם בשביל המחקרים המטופשים שלהם. פרחו בו פרחים גדולים כצלחות, ועצים גבוהים מכל גורד שחקים שהיה בעולם הישן. ערים שלמות של נמלים חיו בתוך גזעי באובב עבים ושמנים, ענפיהם מגולפים בצורות מפותלות שסחררו את הראש. שני נהרות גדולים חצו את הגן לאורכו ולרוחבו, מביאים איתם שפע מים נקיים וצלולים כזכוכית משובחת. מים מפכפכים זרמו במפלים גועשים וסיימו את מסעם בבריכה אחת מפוארת, שביום בהיר שיקפה את אורה של השמש ובהקה בזוהר שיביא את הקשוח באלפים לדמעות. הגן היה מושלם. לפחות, כמעט מושלם, חשב לעצמו דמיאן במרירות. הוא שתה לרוויה מפלג מים קטנטן שזרזף מאחד הסלעים. לאחר מכן הוא התיישב והביט בה. הוא התלבט לרגע, האם היה משהו מסוים שמיקד את יופיה. ייתכן וזה היה שיערה הבהיר, שהקיף אותה כמו גלימה מלכותית. גלימה מלכותית שטובי התופרים לא יוכלו ליצור כדוגמתה. אולי היו אלה ידיה העדינות, או טבעת האיזמרלד המדהימה שעל אצבעה, או עיניה הירוקות שהפכו את אותו איזמרלד פשוט לחיוור וחסר ייחוד כמו אחד הסלעים. ייתכן והיו אלו מותניה, שמלתה הלבנה מהודקת עליהם בשובבות חיננית. אולי היה זה אפה החמוד, אולי... "חיפשתי וחיפשתי, אך לא היה דבר שמיקד את יופיה." נאנח דמיאן, "היא הייתה מושלמת מכל בחינה." הוא קטף באלימות קבוצת דשא יבשה. הירח זהר עכשיו על מה שהיה פעם הגן היפה ביותר בתבל. העצים המרשימים התכופפו ואיבדו סדר, כמו ילדים אבודים שנלקחו מהם הוריהם. הנהרות הפכו לנחלים ולאחר מכן לאכזבים. אחרי היום ההוא, דמיאן לא נתן יותר לאיש מלבדו להיכנס אל הגן. "גם כשהדם זרם ממנה כמו נהר היא הייתה מושלמת." הוא מלמל בשקט. דמיאן המשיך להביט בה שעה ארוכה. מים הבריכה הצלולים מסביב לסלע שעליו היא הייתה מוטלת נצבעו באדום. העורבים חיכו מעל, והנמלים למטה, אך בהינף יד אלים אחד אסר עליהם דמיאן להתקרב. הוא רכן אליה והביט בעיניה. הן כבר מזמן איבדו את הברק שלהן, אך עדיין היו ירוקות יותר מכל דבר שאי פעם ראה. הוא נישק לשפתיה קלות ואז ליטף בשקט את אוזניה העגולות והרכות. לאחר מכן הוא התכופף אחורה מעט והסתכל בסכין החדה, שהייתה תקועה עמוק עד הניצב בין שדיה. סכין בשר פשוטה, חדה וחלודה. עבודה מלוכלכת, עבודה מלוכלכת של בני אדם.
 
חלק ג'

"אבל לא עשינו את זה." אמרתי. דמיאן סובב אליי את ראשו והביט בי במבט ציני. בוב ישב על אחד הסלעים ליד. הוא היה חסר מילים במשך כמה זמן, ורק התנשף "ידעתי, ידעתי." דמיאן קם והתרומם שוב למלוא גובהו, ואחר פנה חזרה לכיוון הכניסה מהארמון, כדי להמשיך בסיור הזכרונות שלו. אבל בוב לא היה מוכן לתת לו לסיים עם הזיכרון הזה כל כך מהר. "אנחנו לא היינו אשמים!" הוא קם נעמד מולו, בקושי שם לב להבדלי הגבהים, "אפילו לא הייתה מחתרת אז! ואתה חשבת שהדבר הראשון שנרצה לעשות הוא להרוג אחת משלנו!" האומץ הטיפשי הזה שיש לבוב ראוי לציון, חשבתי לעצמי, כשדמיאן סוף כל סוף התפרץ עליו. "אתם כולכם הייתם אשמים! כולכם! אתם וכוכב הלכת הארור שלכם!" לאחר מכן הוא נרגע והתיישב על סלע. קרוב לוודאי אותו סלע שהיא הייתה מוטלת עליו לפני כל כך הרבה זמן. שנים לאחר מותה דמיאן אסר על הנמלים והעורבים וכל גורמי הטבע לעכל את גופתה. אך בסופו של דבר, כשכוחו נחלש והגן נעזב, כל הדברים חוזרים לאפר בסוף. "הבאתי לכאן בן אדם אחד כל יום." אמר דמיאן, "ישבתי כאן ובעזרת אותה הסכין שפכתי את הדם שלהם לתוך הבריכה, בדיוק מאותו מקום. כל יום הבריכה נצבעה מחדש באדום." לאחר מכן שתיקה של כמה רגעים הוא המשיך, "כל יום, משך שנה שלמה, עד שלבסוף מועצת האלפים דרשה התכנסות כדי לדון בכמות המתמעט של בני אדם כתוצאה מההריגות. רק באותו היום הבנתי מה הם עשו, וכמה כוח הם צברו במהלך השנה הזאת." בתור חדר קטן וחסר ייחוד נפגשו בגיה ותריש. הם נפגשו בתוך בניין חרב במה שהייתה פעם טוקיו. עכשיו לא נשאר שום דבר מלבד חורבות ישנות של בטון שהעצים עדיין לא הכריעו. הם נפגשו שם כי הם ידעו היטב שבכל מקום שיש צמחיה הוא יהיה מסוגל להאזין להם. שניהם באו לפגישה הזאת עם מטרות, אינטרסים ומסכות. בגיה ביצע יום לפני כן את הרצח הראשון שלו. כמובן, זה לא היה מדויק, שהרי הוא הורה לבני אדם להרוג את עצמם מספר פעמים בחייו, אבל יום קודם הייתה הפעם הראשונה שלקח סכין בידיו ועשה זאת בעצמו. למעשה, זאת הייתה הפעם הראשונה בכל ההיסטוריה הידועה לו. הרג באמצעים פיזיים לא הייתה דרכם של האלפים. אתמול הוא הלך לשוטט באותם רחובות ממש, של טוקיו הישנה. הוא מצא חנות עם מראה ישנה ושבורה וניקה ממנה קצת מהאבק כדי להסתכל על עצמו. הוא היה בטוח שהוא רואה דם על הידיים שלו מבעד למראה. הוא הסתכל עליהן בחשש, אך לא היה שריד. הוא רחץ את הידיים שלו בפלג מים במשך שעות. אבל המראה עדיין הראתה ידיים אדומות. גם כן, אדום, איזה מין צבע מוזר לדם. הוא רצה לשבור את המראה בזעם אבל כבר לא היה מה לשבור. הוא כמובן לא התכוון להראות את כל זה לתריש, שישב שם עם חיוך מדושן עונג על פרצופו. לתריש דווקא היה יום מוצלח יום קודם. הוא ישב ותכנן בפרוטרוט את התוכנית לשנה הקרובה והיה מאוד מרוצה מעצמו. דמיאן כבר התחיל לתת עונשי מוות אקראיים לבני האדם, והכל התקדם כמו שצריך. ידיו היו נקיות, אך לבו הדהד מדי פעם בצביטות של חרטה. אחרי הכל, המלך באמת אהב אותה. הוא הדחיק אותם מהר מאוד בטענה שזאת לא הייתה אשמתו. אחרי הכל, זה היה המלך שנטרפה עליו דעתו ונתן ללבו להיות מכושף על ידה. למרות זאת, הרהר תריש לרגע, היא באמת הייתה יצור יפה. שניהם התיישבו לשולחן רעוע ותריש מזג יין לשתי כוסות חד פעמיות. בגיה הרגיש רעד עובר בידו למגע הקלקר הזר, אבל הוא שתה את היין בכל מקרה. היה לו טעם של חומר שאינו מתכלה. "איך מתקדמים העניינים?" פתח בגיה, נזהר שלא לשפוך אפילו טיפת יין אדום אחת על ידיו. "מצוין." השיב תריש, "הוד מלכותו כבר החל בהוצאות להורג והמועצה כולו תומכת בו. כולם מחזקים את ידיו, כי יש לפגוע בבני האדם המלוכלכים שפגעו במלך, צריך להראות להם מי השליטים כאן." "אבל היא בעצמה..." התחיל בגיה. "זה לא משנה." ביטל אותו תריש, "הרי מבחינת המלך היא הייתה יפה מכל אלפית, ודעת המלך היא דעת כולם." הוא שתק לרגע, "לפחות נכון לעכשיו. עוד כמה חודשים, כשההריגות ימשיכו ויגדלו, אלפים יתחילו לשאול את עצמם – 'האם המלך באמת צודק? האם הרג כולל של בני האדם לא יבטל לנו את כל המותרות להם אנחנו רגילים? האם באמת שווה להשקיע את כל משאבי האימפריה במישהי שמעמדה החברתי היה כשל העבד שמנקה את נעלינו כל בוקר?'" "ואז?" שאל בגיה. "ואז, בתוקף תפקידי כראש המועצה, איאלץ בעל כורחי לבחון את הסיטואציה לעומק." השיב תריש וקם מכיסאו. הוא זקף את קומתו הגבוהה מול קהל דמיוני והגביה את קולו בחשיבות רבה. "אחיי האלפים," הוא אמר, "אל לנו לפקפק במילותיו של מלכנו, כי הוא הצודק תמיד. אל לנו לשכוח מי הובילנו אל כוכב גן עדן זה, אל משרתינו הנאמנים בני האדם. אל לנו לשכוח כי מלכנו הוא החכם באלפים. ולו בגלל חכמתו הדגולה, נראה לי ראוי כי יתמנה יועץ ראשי למלך, לאמור שם רשמי בלבד לאדם אשר תפקידו יהיה למלא אחר מצוות המלך הקדושה, שהרי המלך גבוה מכדי ללכלך את ידיו בבוץ של בני האדם." בגיה נרעד מהאזכור של הידיים. הוא בקושי הביא את עצמו למחוא כפיים בחוסר התלהבות. תריש פירש לא נכון את ההתנהגות של בגיה והתיישב במקומו חזרה, "בכל מקרה," הוא אמר, "בנקודה הזאת כבר לא תהיה למלך ברירה אלא לקחת יועץ בעל סמכויות שונות כגון הטלת וטו בלתי רשמי על דבריו. ומי יותר מתאים לתפקיד היועץ ממני, ראש המועצה הנאמן שלו, ממלא פקודתו?" בגיה לא ידע איך להגיב, הוא הרים את כוסו לפניו בניסיון להגיד משהו. תריש שוב פירש לא נכון את המחווה והכריז "כן! בהחלט, ידידי! הבה נשתה! נשתה לחיי המחר!" שניהם הרימו את הכוסות לשפתיהם. תריש לא שתה אפילו טיפה. בגיה רוקן את כוסו בפראות. היין התיז על ידיו והוא הרגיש אותן נצבעות באדום. הוא קם באימה, מלמל משהו לתריש ויצא מהחדר לתוך חדר קטן שהיה ליד. לא היה בחדר הרבה, ומה שתפס את מבטו בעיקר הייתה מראה גדולה על הקיר. הוא הביט בה, ידיו נטפו אדום. כשבגיה התחיל לצרוח, הוא הרגיש צריבה חזקה בקיבתו. כשהעולם סביבו נצבע באדום, הוא ידע שאת המחר הזה הוא כבר לא יזכה לראות. באותו לילה, מחתרת נוספת התגבשה, במקומות שונים לחלוטין של האימפריה. שני חוואים נפגשו בתוך בקתה. שמותיהם לא היו חשובים לאף אלף, אך להם הם היו חשובים מאוד. חוואי אחד, ג'ין שמו, הסביר לרוברט שאתמול האלפים באו וציוו על אשתו להרוג את עצמה. רוברט אישר שכך גם היה הדבר עם בנו הצעיר, ושניהם ברכו את האלפים יחדיו ואמרו אחד לשני שאת חכמתם הגדולה שהובילה למעשה הזה, וודאי לעולם לא יוכלו להבין. הם שתקו, ולאחר מכן אמר ג'ין שבעצם הוא עצמו אינו מפקפק בחכמתם של האלפים, אך נדמה לו כי ראה בעיניי אשתו שמץ של ספק רגע לפני מותה. רוברט אמר שאם כן, טוב שהאלפים ציוו עליה את המוות, שהרי לבן אדם שמפקפק באלפים אין זכות לחיות. ג'ין הנהן ושניהם ברכו את האלפים יחדיו בשנית. לאחר עוד רגע של שתיקה רוברט אמר, שבעצם מעניין לדעת מאיפה בא שמץ הספק הזה, כי הוא היה בטוח שיכול היה לראות אחד גם בעיניי בנו. עכשיו השתיקה הייתה הרבה יותר ארוכה, ונדרשה כדי ששניהם יוכלו להרגיל את מוחם לרעיון חדש. לבסוף הם הסכימו ללכת כל אחד לביתו ולבחון את הרעיון הזה לעומק. סרפד שהיה בקרבת מקום שמע אותם. למחרת שניהם נצטוו להרוג את עצמם. הידיים שלהם רעדו כשהם החזיקו את הסכינים, ועיניהם נאבקו במאמץ לעצור פקודות שהמוח שלח. הם לא הצליחו. שניהם מתו. אבל הרעיון שרד, ובשקט הוא המשיך את מסעו המייגע אל עוד בני אדם שמצאו איפשהו שמץ של ספק.
 
חלק ד'

ביום נפילת האימפריה, דמיאן הוליך אותנו, אותי ואת בוב, במסדרונות האגף החדש של הארמון. "ראו אותו!" הוא צעק, קולו כמעט ולא מהדהד בחללים הקלסטרופוביים שהיו בחלק הזה של הארמון, "ראו את מעוז השלטון האימפריאליסטי האלפי! ראו את הקדמה! את הטכנולוגיה!" הוא החווה בידו אל מסכים גדולים, ידיות וכפתורים שכיסו את הקירות. ניתן היה לדמיין בקלות את מראה האגף ביום פתיחתו – נוצץ, מרשים, סטרילי, אפור. היום הוא נראה דומה מאוד לאזורים העתיקים של הארץ, שהיו של בני האדם לפני שהאלפים הגיעו. טכנולוגיה אימתנית כורעת ברך מול הצמחים והשרכים שחזרו לתבוע את מקומם הראוי. אבל דמיאן חייך כמו ילד קטן, וצעד בהתלהבות אל אחת מהדלתות, פותח אותה לרווחה. "ומה זה? מה יש כאן?" אני ובוב הסתכלנו סביבנו. עוד טכנולוגיה אלפית. שילוב מוזר של צינורות, מתגים, מסכים, ענפים וכוורות דבורים. "אההה... זה חדר השליטה ביצורי אנוש באמצעות גז דבורים!" אמר דמיאן, "שילוב גאוני של טכנולוגיית אידוי מתקדמת יחד עם האפקטים המסממים של פרומוני מלכת הדבורים! דרך פשוטה ויעילה להפיץ גז שיגרום לבני האדם להיות יותר שלווים, יותר ממושמעים. שיא הקדמה הטכנולוגית!" לאחר מכן הוא הוריד מפניו את הבעת ההתלהבות המעושה והמשיך בקולו הרגיל, "בני הבכור היה עדיין צעיר באותה תקופה שחנכו את החדר הזה, רק לא מזמן עבר לגיל תלת ספרתי, צעיר ולא מבין כלום. הוא שאל אותי 'אבא, למה אנחנו צריכים לשלוט בבני האדם באמצעות גז דבורים. הרי מילת אלפים לבדה יכולה לספק לכל יצור אנושי את כל הסיבות למילוי כל פקודה אפשרית'. ואני לא ידעתי כיצד לענות לו." הוא התיישב על כיסא, ולאחר מכן מיד קם כי הכיסא היה מפלסטיק. "הניסוי הקטן הזה לא שרד יותר מכמה עשרות שנים, כמובן." הוא הוסיף לאחר שתיקה קצרה, "ואז הם באו אליי, הם אמרו לי 'הוד מעלתו, מה עלינו לעשות? בני האדם לא שומעים בקולנו'. אז אמרתי להם 'זה כי התרחקתם ממסורתנו, ילדיי. כי פניתם לעשות את אותן טעויות. אתם אינכם טובים מהם. גם אתם מלוכלכים!'" "נו... ומה הם השיבו?" שאל בוב, אחרי דקה ארוכה של שתיקה. "הם לא הקשיבו, כמובן." אמר דמיאן, "הם ניסו עוד כמה ניסויים שכאלה, אבל לא עבר הרבה זמן והם עברו לאמצעים הרבה יותר קשוחים. משטרת האימפריה הייתה דוגמה אחת מני רבות. גם היא קמה באותה התקופה. אתם חושבים שהמשטר שלי היה רע וחסר רחמים? היה עדיף לכם להישאר עם המשטר שלי." "על מה אתה מדבר?" אמר בוב, "בני אדם היו עבדים ממושמעים ושקטים, לאף אחד לא הייתה שום יכולת לבחירה או אי ציות!" "כן." אמר דמיאן, "אבל לפחות הם היו מרוצים מזה." תיראל התרווח לו בכיסא הפלסטיק, בחדר העליון של המפקדה הראשית. הוא הגיע לשם לא מזמן, אחרי שקודמו לתפקיד, היועץ העליון תריש, נמצא מת בחדר עבודתו מסכין בבטנו. בינתיים הוא ניסה להתרגל לתפקיד ולכוח הרב שהוא נתן, ומצא משימה זאת לא קשה במיוחד. באותה שעה כל יום הגיעו אליו חבורה גדולה של אלפים עם המון ניירות ודיווחים והוא היה מצביע כל פעם על אחד מהם, כמו מנצח במקהלה, שומע את דבריו ואז פוקד כמה פקודות. החדר העליון של המפקדה הראשית הקיף אותו כמו בועה. קירותיו מלאים בשיאי הטכנולוגיה המודרנית. כל הענפים והדברים האורגניים שאפיינו את העיצובים הישנים של הטכנולוגיות האלה כבר כמעט נעלמו לחלוטין מהעיצובים החדשים, שהיו ללא רבב. תריאל, כמובן, לא ידע מה רוב המכשירים באמת עושים, אבל היו לו את עושי דברו בשביל השטויות האלה, הוא היה צריך להנהיג. הדלת נפתחה והם נכנסו בשורה, אחד אחד. קודם הגיע היועץ הכללי לענייני כספים. לא היו לו דברים מאוד מעניינים להגיד. מטבע הכסף היה פטנט יחסית חדש, ולא כולם ידעו איך להתמודד איתו. המדען הראשי של האימפריה דיווח כרגיל על חוסר התקדמות בפיתוח פצצה מתקדמת יותר, ותריאל עשה לו את שיחת הצעקות הרגילה. ליועץ הכללי לענייני בני אדם דווקא היו כמה דברים מעניינים להגיד. "המחתרת לשחרור האדמה הקימה גרעין התנגדות נוסף." הוא דיווח בטון יבש, "מיקומו הנוכחי בגבולות איזור שישים וארבע, אך הוא מתפשט לאיטו." תריאל הורה למשרת אחד להעלות מולו את מפת האזורים על המסך. הוא תמיד התבלבל עם שיטת החילוק הזאת של האזורים. "אזור שישים וארבע..." הוא אמר, "קיימת שם עיירה לא קטנה. המוצב של המחתרת נמצא שם?" "כן, אדוני. מדובר באחד המוצבים היותר משמעותיים של הברית. המודיעין שלנו טרם גילה את מיקומו המדויק, אך חלקים לא קטנים בעיירה נמצאים בסוד העניין." תריאל הרהר לרגע, "ובכן, להפגיז את העיירה." הוא אמר, "כמה הפגזות אזהרה, הרג של עד עשרים בני אדם, להראות להם שהאימפריה תגיב על כל אי ציות ומרד." "בהחלט אדוני." אמר היועץ וללא מילה נוספת עזב את החדר. תריאל התרווח בכיסאו, מרוצה מעצמו. הוא לא ידע, כמובן, שהיועץ הכללי לענייני כספים כבר שלח שליחים למקומות שונים באימפריה כדי לאסוף לאט לאט את כל המרכיבים לרעל יקר שיגיע לכוסו של תריאל באחת הארוחות בשבועות הקרובים. הוא גם לא ידע שהעצבים של המדען הראשי כבר הרוסים לגמרי מכל הצעקות, ושהוא כבר התחיל לעשות כל מיני טעויות בחישובים שלו, מתוך עצבנות, שיתבררו ביום מן הימים כטעויות מאוד מסוכנות. הוא לא ידע שהיועץ הכללי לענייני בני אדם עשה עצירה בדרך לפני מילוי פקודתו. כי קודם כל הוא הלך אל הבוס שלו מהמחתרת לשחרור האדמה כדי לספר לו, בטון מזוגג וחולמני, על המיקומים המדויקים שאליהם הוא הולך לשלוח את הטילים, בעוד שני בני אדם דואגים להזין את נחיריו בגז דבורים שנגנב ממחסני הארמון. אך הצמחים, שעדיין חדרו למקום דרך חרכים ברצפה וסדקים בתקרה, שמעו את כל זה, והם סיפרו הכל לדמיאן. בשבוע שלאחר מכן כל השליחים ששלח היועץ לענייני כספים נהרגו על ידי חיות בר תועות. היועץ הכללי לענייני בני אדם גם הוא נמצא מת בזרועותיו של עץ שיצא, ככל הנראה, מכלל שליטה. הוא הוחלף על ידי יועץ חדש, שלא היה כל כך תמים כמו קודמו בתפקיד. המדען הראשי, שכבר היה על גבול השיגעון, התחיל לשמוע את הפרחים בגינתו הקטנה בבית מדברים אליו. הם הסבירו לו בשלווה שהם חברים שלו, וסיפרו לו בדיוק אילו טעויות להכניס בחישוביו. מכיסאו העזוב באגף הישן והנטוש של הארמון, דמיאן המשיך לשלוט.
 
חלק ה'

ביום נפילת האימפריה ראינו, אני ובוב, את דמיאן גוסס. הוא התיישב חזרה בכיסאו, משחרר אנחה כבדה של עייפות. "המשכתי לשלוט מתוך הצללים." הוא סיפר לנו, "אבל גם השלטון הזה כבר לא הועיל בכלום. זה היה רק משחק, משחק של אלף זקן. האלפים בתפקידים הבכירים אפילו לא שמו לב לזה. לאט לאט גם הטובים שבצמחיי משכו זרועותיהם מהמפקדה הראשית ונשארתי כאן לבד." הוא פלט לפתע שיעול כבד ואחז בבטנו. לאחר מכן הוא נשען שוב אחורה בכסאו ואמר "ועוד מעט גם אני לא אהיה." "תמיד אמרו לי שאתם אף פעם לא מתים." אמרתי. "כל דבר מגיע זמנו למות, ילד." הוא השיב לי, "גם האימפריה שלי, מגיע זמנה למות." "ומותה יסמל את תחילתו של שלטון חדש." אמר בוב, "שלטון חזק יותר, צודק יותר." אבל הפעם הוא כבר לא נשמע כל כך בטוח בעצמו. דמיאן גיחך בשקט, "באמת? ואתה חושב שסוף הסיפור שלכם יהיה שונה משלנו? יש משפט ישן, שקראתי בספר של בני אדם שהצלתי מהשריפות הגדולות – 'אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?'" "מה?" שאל בוב, מבולבל. דמיאן נפנף בידיו בצורה לא ברורה והשתעל עוד קצת, "לא משנה. זה ממילא לא ישנה כלום עכשיו." הייתה שתיקה. דמיאן נטל את כתרו מראשו והתחיל לשחק בו בין אצבעותיו. הכתר כבר מזמן לא היה התכשיט המדהים שהיה פעם. אבל עדיין, מבין החלודה והאבנים החסרות, ניתן היה לראות בו את המלכות. "מעולם לא נתתי לראש אחר לשאת את הכתר הזה, אתם יודעים?" אמר דמיאן, "אף פעם לא היה לי יורש. כל בניי פנו ממני אל דרך הרעה. והנה, עכשיו האימפריה תישאר ללא מלך." "מעולם לא היית יותר מסמל." הפטיר בוב. "אתה טועה, כמובן." השיב לו דמיאן, "אבל זה לא משנה." נראה שעלה במוחו רעיון, "קרב הנה, ילד." בוב הופתע, אבל עזב את המצלמה ועלה במדרגות של כיסא המלוכה. "כרע ברך." ציווה דמיאן, קולו מקבל שנית את המלכותיות העמוקה הזאת, את הכוח שלו. בוב היסס, אבל לבסוף לא יכול היה להתנגד וכרע ברך מולו. דמיאן לקח את הכתר, ובלי שום טקסיות הניח אותו על ראשו של בוב. "בכוח סמכותי כמלך, כשליט העליון, כמייסד אימפריית היער, אני מכתיר אותך כיורשי." בוב קם באחת, הכתר כמעט נופל מראשו. "מה..." הוא התחיל לגמגם, "מה זה אומר?" "זה אומר ילד," אמר דמיאן, והחווה בידו סביב, "שכל זה כעת שייך לך. אימפריית היער, מים הקרח שבצפון עד הקרחונים הגדולים בדרום, שייכת לך. טפל בה." לאחר מכן הוא התחיל לצחוק. הוא צחק במשך דקה ארוכה מבדיחתו האחרונה בעוד בוב התרחק ממנו, חיוור כסיד. לאחר הצחוק נשאר על פניו של דמיאן חיוך רחב. ואז הוא מת. התקרבנו ליציאה מהארמון. אני סיימתי לערוך בשקט את מה שכתבתי במשך כל השעה האחרונה. בוב הלך בשקט יותר קודר לידי, עדיין חסר מילים, משחק עם הכתר בין אצבעותיו. כשהתקרבנו אל הדלת נשמעו רעשים מהקירות סביבנו. יסודות הארמון נעו וזעו, תקרת הבטון חרקה. העצים הגדולים שהחזיקו את קירות הארמון התכופפו לאיטם, כולם לאותו כיוון. נבהלתי לרגע, ואז הבנתי שהם משתחווים. אז השתחוויתי גם אני, כורע על ברכיי מול בוב, מגביה אל מעל לראשי המורכן את הגיליון האלקטרוני עליו עבדתי בשעות האחרונות. "מלכי," אמרתי, "הנה הכתבה, ערוכה וגמורה, האם תרצה לבחון אותה?" בוב לקח מידיי בהיסוס את הגיליון, מעיין במה שכתבתי. לאחר דקה הוא הפנה את הגיליון אליי, מצביע על החלק בו כתבתי 'עצי הארמון, העצים המפורסמים שהרגו את שלושת מנהיגי המחתרת הקודמים, עדיין חיים, בריאים וגבוהים כתמיד'. "מחק את המשפט הזה." הוא אמר, "אף אחד לא צריך לדעת." "רצונו של מלכי הוא פקודה לי." אמרתי, לוקח את הגיליון מידיו. לאחר מכן קמתי ושמתי את ידי על כתפו הרועדת. "בוא," אמרתי, "נצא מכאן." וללא מילה נוספת עזבנו את הארמון אל החגיגות של תחילת האימפריה.
 

אסור ל

New member
יופי טופי! זהירות, ../images/Emo58.gif

סיפור חביב ביותר, כתיבה טובה מאד, נהניתי לקרוא אותו! אהבתי את הרעיון של האלפים המגיעים מן החלל החיצון, ואת האפיון שלהם כשוחרי איכות הסביבה פנאטיים... הסוף ממש מוצלח בעיני, קשה לי להסביר למה, רק שבקלות יכולת ליפול למלכודת ולסיים את הסיפור בצורה מעגלית במודגש, אבל במקום זה בחרת לסיים אותו בהכתרה הזו, שיש בה תחושה של דלות ועליבות וממחישה נהדר את נפילת השלטון. יש לי גם כמה הערות, על רעיונות שעוררו בי הרגשה של חוסר אמינות: - לא ברור לי ההבדל שהאלפים עושים בין בע"ח לבני אדם, כי גם בני האדם הם סוג של חיה, אז למה הם מתייחסים אליהם בצורה שונה? בתור תרבות נאורה ומתקדמת, ששואפת לשמור על האיזון ולטפח כל מערכת שהיא מגיעה אליה, לא מסתדרת לי העובדה שהם הופכים את בני האדם לעבדים ומתייחסים אליהם בצורה כ"כ גרועה. זה כן היה עובד אם היית מתאר אותם כעם שהתרבות שלו הפכה למערכת של חוקים מיושנים, שמקיימים אותם באופן טקסי אבל בלי כוונה אמיתית, כמו דת שכבר אין לה השפעה, ואז היינו רואים את תחילת ההשחתה. אם זו הייתה הכוונה שלך, אז לטעמי היא לא מספיק ברורה, והייתי מרחיבה על כך בחלקים הראשונים של הסיפור. עוד אפשרות היא, שבהתחלה הם מתייחסים לבני אדם כמו לכל דבר אחר בכוכב, אבל בני האדם מעריצים אותם ומשרתים אותם מרצון, ועם הזמן מערכת היחסים הזו נרקבת ויחסי הכוחות משתנים. האלפים מתחילים לנצל את בני האדם ולוקחים לשרותם את כולם, לא רק את מי שבא מרצון וכו'. - האופן בו האימפריה של האלפים מתפתחת קצת מאכזב בעיני, כי עד שאתה מתאר את כניסת הטכנולוגיה, אני מרגישה שאתה באמת מספר לי על תרבות שונה. אחרי תחילת ההידרדרות, הייתה לי הרגשה שהפסקת להמציא ופנית לפתרונות מוכרים, וזה אפילו הזכיר לי קצת את האימפריה של מלחמת הכוכבים. למה תהליך הידרדרות האימפריה של האלפים מרגיש כמו הידרדרות של תרבות אנושית? פתאום האלפים נשמעים כמו גרסה מתקדמת ועתידנית שלנו. נראה לי שהבעיה העיקרית היא החדר הטכנולוגי שאתה מתאר, הוא דומה מדי לדברים שכבר ראיתי או קראתי עליהם. דווקא השימוש בדבורים הוא כיוון מעניין, כלומר השימוש במשאבי הטבע כדי לייצר דברים שיועילו להם. הייתי מצפה שגם הטכנולוגיה שלהם לא תהיה מנותקת מהטבע, אולי הם מפתחים טכנולוגיה שמתבססת על הטבע ומנצלת אותו. בהצלחה!
 
מממ...

האמת היא שהכיוון שלי היה בדיוק להרגשה שבסוף הסיפור האלפים הופכים להיות בדיוק כמו בני האדם, אבל כנראה שהכוונה לא הובהרה מספיק. האלפים הם יצורים יהירים. הם מתייחסים לבני האדם כנחותים יותר מחיות בגלל מה שהם עשו לכוכב (אחרי הכל, האלפים הגיעו לכוכב הרוס). אני ממש לא רואה את האלפים כתרבות נאורה ומתקדמת, ואת זה אמור להבהיר הקטע עם לניאס, כי תרבות לעולם לא תהיה נאורה ומתקדמת כל עוד היא מתייחסת לחלשים ממנה כנחותים. אבל כנראה כל זה לא ברור. אני אנסה לחשוב איך להבהיר את זה בשכתוב. תודה
 

אסור ל

New member
ממממ...

זה מה שאני חושבת: ההקבלה בין בני אדם (אנחנו היום בזמננו אנו) לבין האלפים בסיפור שלך ברורה ומתבקשת, ואני מאמינה שרוב הקוראים יעשו את ההקבלה בעצמם בראש. לכן אין צורך להכניס רמזים נוספים להקבלה הזו, שאולי אתה מרגיש שהם מחזקים את הרעיון שלך, אבל הם לא מסתדרים עם ההגיון הפנימי של הסיפור. יש חוסר התאמה בין הדרך שבה האלפים מתייחסים לחי ולצומח, לבין הדרך שבה הם מתייחסים לבני אדם. האם חיות אינן נחותות וחלשות מאלפים? מדוע הן מקבלות יחס מועדף? בסיפור שלך, האלפים מתייחסים לכל מה שאיננו אלפי כאל משהו נחות מהם. למה, בעיניים של אלף, בני האדם והחיות הם במעמד שונה? נכון שבני האדם יצרו את ההרס, אבל האלפים מגיעים לכדוה"א כדי לשקם אותו, ומאחר ובני האדם גם נפגעו ממעשה ידיהם, נראה לי הגיוני שהאלפים ירצו לשקם גם אותם. להבדיל, אם האלפים בסיפור שלך היו מוחלפים בבני אדם מכוכב אחר, בני אדם בעלי יכולות מפותחות ותובנות ברמה גבוהה, אז הכל היה מסתדר - אז ברור היה למה בעיניהם בני האדם שהרסו את הכוכב הם נחותים - כי הם בני אותו גזע, ולכן הם יכולים להשוות ביניהם ולקבוע מי עליונים יותר. וזו בדיוק הבעיה שלי עם הסיפור - האלפים מתנהגים בצורה אנושית מדי. רק בני אדם יכולים לשנוא כ"כ בני אדם אחרים... אני מאד אהבתי את ההתחלה של הגזע האלפי שבנית בסיפור, לדעתי כדאי לך לפתח אותו עוד ולא לדאוג לגבי המסר - אנשים יתעניינו בסיפור שלך בגלל התרבות השונה שאתה מספר עליה, ובסופו הם יבינו לבד מה זה מזכיר להם ומה ניסית להגיד על בני אדם באמצעותו.
 
הורסת שמחות מרושעת

זה מה שאני. ומאחר שאני מעריכה אותך מספיק, אני גם הורסת שמחות מרושעת שמגיבה. למה הורסת שמחות? אני אסביר. הכתיבה שלך מאוד יפה. אני מתכוונת לזרימה של המשפטים שנשמעת נכון קליל וזורם. אבל גם הכתיבה היפה שלך לא הצליחה לגרום לי לסיים את הסיפור (שוב מתנצלת, כנראה שזו רק אני). שתי סיבות עיקריות: לא נתת סיבה לקרוא את הסיפור. אין ממש קונפליקט בסיפור, ולא כל כך עניין אותי מה יקרה בסוף. עשית כאן סוג של סקירה היסטורית אחורנית. ולמרות שההיסטוריה הייתה מעניינה בזמנה, בשלב כלשהו הפסקתי להתעניין, יחד עם כל האנשים מחוץ לארמון. דמות המלך מרגישה מעניינת, אבל לא מקבלת כל כך הרבה מקום. אתה בעצמך מקטין אותו, אם תשים לב. "למי היה כוח לשים לב לאיזה תרח זקן?" "אני חושב שכבר שנים לפני יום הנפילה מנהיגי המחתרת ידעו שהוא כבר חסר השפעה, זקן מדי לפוליטיקה. בגלל סיבה זאת בלבד מעולם לא ניסו להתנקש בחייו. הוא היה סמל, בדיוק כמו כל הארמון הזה." אתה טוען שהוא לא מעניין- ואתה הסופר שכותב יפה כל כך, אנחנו מאמינים לך. גם דמויות העיתונאים שטוחות ביותר. מה אנחנו יודעים עליהם? כלום, למען האמת. הבעיה השניה בטקסט, הקפיצות. קפיצות עובדות יפה בסיפורים בדרך כלל, קראתי את הסיפור היפה שלך, צעד אחרי צעד, וגם שם היה סוג של קפיצות. הקפיצות פה לא מספיק בהירות. שים לב: שני העיתונאים מסיימים לדבר, איכשהו קישרת את זה למשפט "זה יהיה טבח" ואחר כך "פעם זה היה אנחנו" ואז קפיצה ראשונה "ללניאס לא היה אכפת כלל וכלל איזה חוואי לבחור" אני צריכה לקרוא את כל הפיסקה כדי להבין מה הקשר לדמות החדשה הזו. (שלא אפגוש אותה יותר, וגם היא שטוחה). אחר כך פתאום בובי משום מקום, מטיח בדמיאן האשמות מרות על משהו שקרה לפני עשורים. בפסקה הבאה הגענו לתיאור בוטני ולראשו של דמיאן שתוהה על יופי של אישה שצצה פתאום משום מקום. אני קצת מקצינה, אבל אני מקווה שאתה מבין למה אני מתכוונת. אתה מעביר אותנו מנקודות מבט שונות, כל פעם של אנשים אחרים, ואף אחד מהם לא מצליח לקבל מספיק עומק בשביל ללכוד את תשומת ליבנו. כששתי הבעיות האלה מצטרפות ביחד, גם הכתיבה הזורמת שלך לא הצליחה לפצות. מה אפשר לעשות? 1. לא להקפיץ אותנו בין כל כך הרבה נקודות מבט. לשמור על דמויות קבועות. 2. לתת עומק לדמויות. ספר לנו קצת עליהם. אולי האישה שנרצחה הייתה בעצם סבתו של בובי ולכן הוא כל כך כואב וזועם? (זה יעשה גם את הסוף חזק יותר) אולי לספק לנו את הסיפור של דמיאן, בעיקר על הרגשות שלו כלפי האישה, מרגיש שיש שם סיפור מעניין, בכלל, לטעמי, לספר את כל הסיפור מעיניו האישיות, רק מהזיכרונות שלו לעיתונאים, יכול להיות מאוד מעניין. 3. קונפליקט. חייב להיות, לפחות משהו שיכניס אותנו לכסיסת ציפורניים עצבנית. 4. להתנצל שוב על הביקורת, זה באמת לא אישי. בעיקר בגלל שאנחנו לא מכירים. גם בגלל שקראתי כבר סיפור שלך ואני יודעת שאתה יכול לכתוב הרבה יותר מזה. יומטוב. התנצלויות נוספות יסופקו לפי דרישה.
 
התנצלות?

זה בסדר לא לאהוב את הסיפור שלי, אף אחד לא מכריח אותך
. הבעיות שהעלית, שהדמויות לא מספיק עמוקות ושדמיאן כביכול הוא רק סמל, אלה דברים שמשתנים בסוף הסיפור. מצד שני, לא קראת את סוף הסיפור... מה שאומר שהבעיה שלי כאן היא ההתחלה, שלא מספיק סוחפת את הקורא לגלות את המשך הסיפור, ולדעת האם ההנחות המוקדמות שלו משתנות. העיתונאי המספר באמת טיפה שטוח, אבל אני חושב שגם דמיאן וגם בוב נעשים הרבה פחות שטוחים לקראת הסוף. לא משנה, בכל מקרה הבנתי שההתחלה לא מספיק מושכת. הקפיצות נובעות מהניסיון לתאר מהלך של אימפריה שלמה בת כמה אלפי שנים בשמונה עמודי וורד... יש ביניהן חיבור, בכל זאת - האישה שנרצחה מובילה לגל ההריגות שדובר עליו בפסקות הקודמות, גל ההריגות מוביל לזרעים הראשונים להקמת המחתרת וכן להתחזקות כוחה של המועצה העליונה, התחזקות כוחה של המועצה העליונה, בראשות תריש, מובילה להשחתה ופנייה לטכנולוגיה כדי להתמודד עם המחתרת... מה שמוביל בסופו של דבר לנפילה. כנראה שהחיבור בין הקפיצות האלה לא ברור מספיק. שאלה לי עכשיו אלייך - אם הדמות של לניאס תוחלף בדמות של תריש, שאחר מופיע בעוד שני קטעים בסיפור, זה יעשה את הסיפור יותר מחובר? בקשר להערות הנוספות שלך: המחשבה הראשונה שלי הייתה על לעשות את כל הסיפור כולו מעיניו של דמיאן. הבעיה שיש כאן היא ש: א. זה יעביר את נושא הסיפור לדמיאן, כאשר נושא הסיפור אמור להיות האימפריה. ב. זה ישאיר את דמויות העיתונאים דמויות מיותרות לחלוטין, שלא מהוות חלק בסיפור. קונפליקט? אם את מסתכלת על האימפריה כדמות הראשית בסיפור, יש קונפליקט. אבל כנראה גם זה לא ברור מספיק. ולסיום, אין שום צורך למלא את ההודעה בכל כך הרבה התנצלויות... ההערות שלך, עד עכשיו, היו ההערות הכי מועילות שקיבלתי, ככה שאני צריך להודות לך, ולא את צריכה להתנצל לי
. יום טוב.
 
לא מתנצלת יותר!!!../images/Emo6.gif

"אם הדמות של לניאס תוחלף בדמות של תריש, שאחר מופיע בעוד שני קטעים בסיפור, זה יעשה את הסיפור יותר מחובר?"- לדעתי זה יהווה שיפור. עדיין אני מחזיקה באותם דעות, אבל אם עזרתי, ולו בקצת, אני שמחה.
יומטוב.
 

Dragon9

New member
יפה

סך הכל הסיפור מעניין וברובו זורם. הכתיבה טובה והתיאורים יפים. בקשר לאפיון דמויות חסרים לי כמה דברים וגם בעלילה יש כמה דברים לא ברורים דברים שהפריעו לי: <"רצונו של מלכנו הוא פקודה לנו." > באנגלית - your wish is my command - זה נשמע טוב, בעברית לא כל כך. רצוי לנסח מחדש. <"בני אדם לעולם לא..."> הראה אל תספר. הגדרת החוקים האלו עוצרת את הרצף של הסצנה. <בני אדם לעולם לא יסתכלו על אלף אלא אם כן האלף מאשר זאת> - משפט מיותר, אתה מראה זאת במשפט שלאחריו. <בני אדם לעולם לא יתחילו שיחה בין אדם ואלף> - עדיף להכניס משהו בסגנון של "הם הרימו את ראשיהם וחיכו למוצא פיו" <יפגעו את הצמחים> יפגעו בצמחים בקשר לציות העיוור של בני האדם, בהתחלה זה לא נשמע אמין בכלל, אחר כך אתה מכניס את עניין הדבורים שמסביר את זה, אבל עדיין לא ברור כל כך עד כמה זה בשימוש או לא. האלפים מוצגים באן בצורה לא אמינה, מצד אחד אוהבים את הטבע ובעלי החיים, אך מתייחסים לאדם בצורה מחפירה ובעצם בוגדים באמונתם שלהם כלפי כל החיים. אם הם מושחתים, הייתי מצפה לראות את השחיתות בכל המימדים, ולא רק כלפי בני אדם. כמו ש"אסור ל" אמר - אולי עדיף להגדיר את זה כמו חוקים של דת שכבר לא באמת מאמינים בה. ואם כך, הייתי מצפה גם מהטבע להגיב אליהם, כלומר להרגיש את השחיתות ולא לציית להם. בנוסף - כל האלפים הם דמות אחת שטוחה. אין אף אלף שבאמת מאמין באידיאלים של החיים ונגד ההרג של בני אדם? אם המסר הראשוני שלהם באמת של צדק ואצילות, האם הם הושחתו לגמרי? מה גרם לכך? האם מלכתחילה היו מושחתים וכל זה היה תירוץ להשתלט על כדור הארץ? הרבה שאלות ללא מענה. לגבי הסוף - ציפיתי לקרוא על איך בני האדם הצליחו להשתחרר מהשלטון האלפי, איך האימפריה נפלה? ולמה בעצם דמיאן הוא רק סמל ולא השליט האמיתי, כי למעשה הוא מוצג בתור השליט שמסדיר את העניינים גם כאשר יש בעיות עם נתיניו. ועוד דבר שאני לא מבין - למה המספר פתאום מתחיל לציית לבוב כמו שצייתו לאלפים ? רק בגלל ההכתרה והכתר? מילא שהעצים משתחווים, את זה אני איכשהו יכול להבין, אך לא נשמע לי הגיוני שעצם ההכתרה תגרום לבני האדם לציית עכשיו לבוב. סך הכל זה טוויסט יפה לסיום, שבעצם אומר שהאימפריה לא נפלה ותתחדש שוב תחת שלטון של בני אדם, שגם יושחתו בבוא הזמן, אבל חשוב יותר להבין את מקור הציות, לדעתי כדאי להרחיב לגבי צורת השליטה שהיתה לאלפים. ושוב אני חוזר לקטע של הציות - אם הכל בהשפעה כימית כלשהי בעזרת הדבורים אז יש בזה הגיון , אך מעמד בלבד לא משרה ציות. אנשים לא נוטים לציית כל כך מהר למישהו , במיוחד לא כשמדובר בהתאבדות או מוות של אדם הקרוב לך. לרוב פקודה כזאת תגרום למישהו למרוד, גם אם הוא שטוף מוח.
 
לא טוב

מסתבר שהיו כמה דברים שממש לא העברתי טוב. הציות בא פשוט מתוך יכולת מסוימת של האלפים על בני האדם. זה לא סיפור שהוא לחלוטין מדע בדיוני, יש לו ממד פנטסטי. האלפים נראים לבני אדם כמו יצורים עליונים שתמיד צודקים ותמיד יודעים הכי טוב, והם מצייתים תמיד לפקודותיהם, לא משנה אילו פקודות אלו. למי שמכיר את הסדרה אנג'ל, זה דומה למה שקורה שם בסוף העונה הרביעית (עם Jasmine). מאוחר יותר, בימי הידרדרות האימפריה, כוחם של האלפים נחלש, וככה מתעוררת המחתרת והאלפים מתחילים להשתמש באיזו המצאה (גז דבורים) שגם היא לא שורדת הרבה זמן, כדי לשלוט בבני האדם באמצעים מלאכותיים. הצורך בשימוש בגז דבורים מגיע מהיחלשות השליטה של האלפים בבני האדם. מעולם לא אמרתי, בשום מקום בסיפור, שהאלפים דוגלים בצדק ואצילות כלפי כל חי, אמרתי שבני האדם רואים אותם ככה. כל הדמויות האלפיות הן יהירות ושחצניות. אז כן, הם כביכול באים אל בני האדם כדי "להציל" אותם. מזכיר לכם מישהו? (לא מישהו ספציפי... הדוגמה הראשונה שעולה לי לראש היא האדם הלבן באפריקה, אבל יש עוד מספיק) טוב, אני מקווה להעביר את כל הדברים האלה יותר טוב בשכתוב.
 

Dragon9

New member
אם כך...

לדעתי אתה צריך להבהיר מספר נקודות - לאלפים יש כוח מאגי על בני האדם שגורם לציות. זה לא מספיק שהם נראים לבני האדם כיצורים עליוניים, כי לא משנה כמה עליונים הם, גם אם אלוהים בעצמו יבוא ויגיד לי להתאבד המחשבה הראשונה שלי תהיה "למה מי אתה בכלל?" זה לא משהו שיכול להיות נתון רק למחשבה. חשוב מאוד מה גורם למימד הפנטסטי הז של הציות המוחלט. בתור אדם שלמד פסיכולוגיה זה משהו שמאוד מפריע לי, ובגלל זה לדעתי אתה צריך להדגיש את הסיבה שבגללה הם מצייתים. אם האלפים הם עם שחצן ויהיר, הגיוני שהשימוש לרעה יעשה לא רק כלפי בני אדם, אלא כלפי כל המשאבים שלהם - הטבע, החיות, הכל. מהסיפור עולה הרגשה שהם דואגים לכל החיות והעצים ולא מוכנים בשום מחיר לשרוף עץ (העדיף לשבת בחושך ולא לשרוף עץ) אבל בני אדם הורגים בשביל הכיף. נראה בהתחלה שהקשר אל הטבע הוא בהרמוניה, אך נראה לי שהוא יותר עניין של שליטה. ובתור שליטים, הם לא צריכים להתחשב בשום דבר.
 
מצטרפת לאחרים

שכתבו בערך את מה שהפריע לי במהלך הקריאה. כמה דברים עיקריים, כדי לא לחזור על אחרים: -היו משפטים שפשוט נשמעים כאילו הועתקו מאנגלית. למשל, "אתה הרגת אותם". דמיאן הביט בבוב בעיניים עייפות... --> "you killed them". והדיאלוגים בכללי נשמעים כאילו אתה שמעת אותם פעם באיזה סרט באנגלית, זכרת ואז שלפת מהזיכרון בעת הצורך (בסיפור שלך). זה לא נשמע טוב, תמציא משהו משלך. תשכח מכל האנגלית הזאת. למרות שהיא נשמעת דרמטית וטובה בסרטים, בסיפורים זה פשוט מעצבן. -הדמות בוב. כמו שכבר אמרו, חסר לו קצת עומק. הרבה זמן חשבתי שהוא סתם פרי דמיונו של המספר, סתם אחד שנגרר אחריו לכל מקום. -אהבתי את הרעיון הכללי. הוא אפילו נתן לי השראה.
-"בני אדם לעולם לא יתחילו שיחה בין אדם ואלף" - הראה, אל תספר. -אהבתי את הסוף. לא צפוי ובהחלט הפתיע אותי.
 

cpdebugger

New member
עוד פעם אלפים\עלפים

מאז טולקין הם השתלטו על כל חלקה טובה הנבלות היפהיפיות בעלי אוזני החמור. אולי היה עדיף לסיפור מהסוג הזה להשתמש בשמות נורדים עתיקים "אלפר" או משהו דומה. אלף הפך כמעט לשם וולגארי בשטפון האלפים בספרי הפנטזיה הנכתבים לפי משקל בשנים האחרונות. בגדול זה זורם וחביב מאוד. הכתיבה מהודקת. אני לא מסכים עם עמיתי המלומדים לגבי הקונפליקט, הייתי במתח במשך כל הסיפור, משמע, היה קונפליקט. אפשר היה בהחלט להגביר את האש. הדמויות בסצנות האקטיביות היו פסיביות מדי. דוקא על אלו שעשו מעשים גדולים או איומים שמענו מצד שלישי (כלומר סיפרת ולא הראת). אני מסכי עם מכנף לגבי קיצוץ בכמות הדמויות. הרעיון לאחד את לניאס עם המלך נשמע לי מצויין. יש לי הרגשה שאתה מספר הרבה מדי ומראה פחות מדי. חשוב על האופציה לקצץ מספר סצנות ולשפר מספר סצנות אקטיביות. בסופו של יום אתה לא טולקין וזה לא הסילמריליון. סיפור הבחורה המושלמת היה מעט תלוש לטעמי. גם עליו ספרו לנו בדיעבד והוא לא הותיר שום רושם. ספציפית: <"כן, זה יהיה." הוא אמר, "ופעם אלה היינו אנחנו."> - לא ברור מספיק, הבנתי רק בקריאה שנייה. < בתור חדר קטן וחסר ייחוד נפגשו בגיה ותריש. - > - הסצנה שמתחילה כאן, בעייתית. קראתי את הסיפור אתמול וראתי שוב היום כדי לתת ביקורת. בכלל לא זכרתי את הקטע הזה, כלומר הוא השאיר אצלי אפס רושם. מה חסר פה? זוג דמויות שמופיעות מהאין ונעלמות אחרי הפסקה אל הכלום. אתה מספר את מה שהיה בעניך קריטי לסיפור: < בגיה ביצע יום לפני כן את הרצח הראשון שלו. כמובן, זה לא היה מדויק, שהרי הוא הורה לבני אדם להרוג את עצמם מספר פעמים בחייו, אבל יום קודם הייתה הפעם הראשונה שלקח סכין בידיו ועשה זאת בעצמו. למעשה, זאת הייתה הפעם הראשונה בכל ההיסטוריה הידועה לו. הרג באמצעים פיזיים לא הייתה דרכם של האלפים.> ההדרדרות המוסרית של האלפים כסמפטום שמתבטא במעשי בגיה (למרות שאיני מבין ממש את ההבדל בין רצח לרצח) היא לב הסיפור. אצלך זה הפך לפסקה שעוברת בדרך אגב. לדעתי אתה צריך להפוך אותה לסצינה אקטיבית או לוותר עליה. < באותו לילה, מחתרת נוספת התגבשה, במקומות שונים לחלוטין של האימפריה.> - הסצנה שמתחילה כאן, עשתה עלי רושם רב מכל שאר הסיפור. שוב, היה נחמד אם היית מראה יותר.
 
מממ...

לא רציתי להשתמש בשם כמו "אלפר" או משהו יותר מעורפל... השם "אלפים" נבחר בדיוק בגלל הייחוס הוולגארי למדי שנובע לרוב מהפנטזיה הנוסחתית. לאחד את לניאס עם המלך? אין בזה שום היגיון מבחינת הסיפור. המלך הוא המלך, ולניאס הוא סתם ממלא פקודות. רוב הבעיות שאתה ואחרים העלו כאן מתרכזות בזה שיש יותר מדי דמויות. אני מבין את הבעייתיות שבזה, אבל היא פשוט נובעת מכך שהגיבורה הראשית היא האימפריה עצמה... ז"א, כל דמות בכל פסקה מייצגת צד אחר בזמן אחר של האימפריה. וכיוון שהם כולם מצייגים צדדים שונים, קצת קשה לשלב ביניהם. זאת אומרת, ניקח לדוגמה את תריש... תריש הוא האלף השאפתן והמושחת. הוא מנהיג, הוא סוחף אחריו, הוא דמגוג, והוא מחליש לבסוף את כוחו של המלך. מצד שני, תריאל שבא אחריו הוא מנהיג די טיפש שבכלל לא יודע מה מתרחש מתחת לאף שלו. אז איך אפשר להפוך אותם לדמות אחת בצורה אמינה? בסופו של דבר, השאלה היא איך אפשר לאחד ביחד הרבה דמויות שונות לתוך דמות אחת... והאם בכלל כדאי לעשות את זה? הרי כל דמות בפני עצמה היא לא הדמות הראשית של הסיפור... אפילו המלך, או בוב, או המספר.
 

cpdebugger

New member
בכדי שדמות תעמוד בפני עצמה היא חיבת

להיות רב מימדית לניאס, תריש, תריאל הם חד מימדיים. הדמות היחידה בעלת עומק היא המלך. איחוד של לניאס עם המלך יעלים דמות שטוחה אחת, ויוסיף מעט עומק למלך. האופציות הפתוחות בפניך: או שתעמיק, תרחיב את הסצנות ותפקידם של כל אחד מהאלפים. הפוך אותם חשובים, משמעותיים לסיפור. שלא יבליחו בקושי באיזו חצי סצנה שרובה אתה מספר ולא מראה . או שתצמצם דמויות. אם בחרת לצמצם דמויות ואין הגיון לאחד את לניאס עם המלך, עשה שיהיה הגיון, זה הסיפור שלך והחוקים שלך.
 
יש לי שאלה אחרת

איך אני הופך את האימפריה לדמות המרכזית בסיפור? כי אני לא רוצה לפתח את הדמויות של האלפים... הדמויות של האלפים בכלל לא משמעותיות לסיפור, ובכלל לא צריכות לעמוד בפני עצמן. כי לפי מה שאני רואה פה רוב האנשים לא הבינו שהאימפריה היא הדמות הראשית, וזה מבחינתי הכישלון הכי גדול שלי. אני לא חושב שצריך לעשות משהו לשאר הדמויות כי כבר יש כאן דמות ראשית שתופסת את כל הסיפור... הבעיה היא שזה לא מספיק ברור לקורא שהיא הדמות הראשית.
 
זו בעיה

הדמות הראשית חייבת להיות דמות שנוכל להזדהות איתה, לרחם עליה או לפחות לשנוא אותה. אני לא בטוחה שאתה יכול לעשות את זה עם אמפריה. אלא אם כן, בצורה מופרעת למדי אתה מתייחס אל האימפריה כאל דמות. אבל זה לא נראה לי תואם לסיפור שלך. אני גם לא מכירה סיפור שהדמות הראשית בו היא אמפריה, ולכן זה נראה לי אפילו יותר בלתי אפשרי. אולי יש כאן אנשים שמכירים דבר כזה ויוכלו להפנות אותך. יומטוב ושיהיה בהצלחה.
 
למעלה