Grany Weatherwax
New member
סיפור חדש
אם בארזים נפלה שלהבת ביום נפילת האימפריה הלכנו, אני ובוב, אל חדר הכס. זה לא היה באמת קשה להיכנס. רוב הארמון כבר היה תל חורבות. העמודים הענקיים האלה, שפעם נשאו על עצמם תקרת אבן כבדת משקל, קרסו בגלל ההפצצות. כל הפיתוחים והעיטורים, שסימנו מאות שנים של עבודה בידי גדולי האמנים, נמחקו ונשברו אחד אחרי השני. ואף אחד לא ניסה לשמור על המקום. אפילו לא שומר אחד, חמור סבר, במדים האפורים של הברית לשחרור האדמה. מי בעצם רצה לשמור שם ביום כזה? כולם חגגו ברחובות, למי היה כוח לשים לב לאיזה תרח זקן? אני חושב שכבר שנים לפני יום הנפילה מנהיגי המחתרת ידעו שהוא כבר חסר השפעה, זקן מדי לפוליטיקה. בגלל סיבה זאת בלבד מעולם לא ניסו להתנקש בחייו. הוא היה סמל, בדיוק כמו כל הארמון הזה. אבל אנחנו היינו עיתונאים. עיתונאים, ובפעם הראשונה חופשיים מהצנזורה של האימפריה. אז הלכנו לתעד, כי זה מה שאנחנו אמורים לעשות. חדרו היה חשוך, כי הוא היה עקשן ומעולם לא הסכים שיתקינו לו את הפלורוסנטים החדישים. אז הוא השתמש בנרות, וכשנגמרו הנרות הוא ביקש עוד נרות, ובפעם השנייה שנגמרו הנרות לאף אחד כבר לא היה אכפת מספיק, ומאחר והוא לא היה מוכן להדליק שום דבר מעץ, הוא למד לחיות בחושך. אור היום המועט שחדר דרך החלונות הספיק כדי לצייר את קווי המתאר שלו. הוא ישב על הכיסא, שפעם היה הכיסא המלכותי לפני שהוחלף בכיסא הפלסטיק הפשוט בהרבה במפקדה הראשית. אני חושב שהדרך הטובה ביותר לתאר את מראהו היא לתאר עץ זקן. כשנכנסנו הוא היה עם כוס יין, שהזהב ממנו הייתה עשויה כבר מזמן איבד את הברק שלו, שותה איזה יין דמיוני עם אורחים דמיוניים במסיבה דמיונית. הוא בדיוק השיק את הכוס לשפתיו, שהגוון הירוק הכהה שלהם גם הוא כבר דהה, כשבוב העביר את המצלמה דרך הדלת המפוארת והעמיד אותה על השטיחים הירוקים. אחרי עוד מבט היה ברור לי ולבוב שהוא גוסס. החלפנו מבט מופתע, מאחר ותמיד סיפרו לנו שהם לא מתים אף פעם. מצד שני, אני מניח שאחרי שחיים את כמות הזמן שהוא חי, מתישהו המוות חייב להגיע. אז ישבתי מולו, לרגל כיסאו המרופט, בישיבה מזרחית, וכמו ילד קטן שמבקש סיפור מסבא ביקשתי ממנו שיספר לי על עלייתה ונפילתה של אימפריית היער. ודמיאן שתה מכוסו בשנית, חייך חיוך עייף וליטף את אוזניו המחודדות הארוכות. קולו היה חלוד אך עם זאת מלכותי כשהתחיל. "היה היה פעם..." הם הגיעו מהשמיים, רכובים על סוסים לבנים ואציליים, רעמתם בוהקת לאור השמש. עור גופם היה כל כך לבן, עד שעורר צביטת כאב עמוקה וחשאית אצל כל חומי ואדומי האור, ובכלל כל מי שנקרא בזמנים הישנים "צבעוני". שיערם הבלונדיני ועיניהם, שצבעם נע בין כחול לירוק מדהים, עוררו צביטת כאב בחלקים אחרים של העולם. הם הגיעו מלמעלה, איש אינו יודע מאיפה, עם המון מושגים כמו צדק ואצילות וחוכמה, אל עולם הרוס מרוע ושחיתות ואימה. הם הגיעו אחרי המלחמה האטומית הראשונה והאחרונה, שלאחריה כל שאר המלחמות היו במקלות ואבנים. הם הגיעו מהשמיים כמו מלאכי גאולה לעולם של ציוויליזציות חרבות ואנשים שחיים בספק האם יזכו לראות את הדקה הבאה. הם הגיעו, ומאז הכל השתנה. ביום נפילת האימפריה, שוטטנו, אני ובוב, באולמות העתיקים שהרכיבו בעבר את ארמון הכתר. לראות אותו כך הרגיש כמו לראות יצירת אומנות הרוסה. פעם, כך מספרים, הוא היה גולת הכותרת של האימפריה. מבנה הארמון היה מלאכת מחשבת של שיש ועץ. עמודים ענקיים מעץ טבעי, ללא כל גיזום או חיתוך. העמודים החזיקו את התקרות העשויות אבן, מלבד התקרה של החדר העליון ביותר, שהייתה עשויה מצמרות העצים עצמם. אחרי שהארץ חרבה, כל מה שנותר הייתה אדמה חרוכה. הם באו ואמרו שאדמה חרוכה היא הטובה ביותר, שכן דווקא ממנה יצמח שתיל חדש, התחלה חדשה. אז הם שתלו שתילים ואמרו להם לגדול. והשתילים הקשיבו להם, ואפילו שמחו לגדול במהירות על האדמה המקוללת הזאת, כי כולם תמיד שמחו למלא אחר הוראותיהם של האלפים. והאלפים דאגו שהם ימשיכו לגדול. את הקרקע מתחת לארמון הם רשתו בצינורות אבן שהובילו מים, שהעצים האציליים שנושאים את ארמונם לעולם לא ידעו צמא. ואז הם התחילו לגלף אותם כדי לקשט את ארמונם. אך לא היה זה גילוף מכוער וכואב כמו שבני האדם נהגו לעשות לגושי החומר האורגני המת להם קראו בעבר "בולי עץ". לא, זה היה גילוף עדין, בסך הכל הנחייה פשוטה לעץ, לגדול כאן קצת, לגדול שם קצת, להתאים את הכל לתבנית היפיפייה. העצים התענגו למגעם המנחה, המורה. ואז, בשיטות שרק האלפים ידעו, הם הפכו את גזעי העצים חלולים, מבלי לפגוע כלל בעצים עצמם. הגזעים, שכבר הספיקו לגדול ולהשמין, הפכו לחדרי מדרגות. והם הלכו בתוכם, מברכים את העץ בכל צעד, והעצים דאגו שדרכם תמיד תהיה בטוחה. בזמן ששקעתי בהרהורים בוב הוציא מכיסו אולר קטן. הוא פתח את הלהב, שלפתע שיקף את האור בברק מתכתי שהיה זר לחלוטין למקום הזה. הוא התקרב לאחד העצים. "היי, היי," אמרתי, "מה אתה עושה?" "אני רק רוצה לבדוק אם העץ הזה עדיין חי." "אתה לא יכול לעשות את זה." אמרתי לו, "העצים האלו החזיקו יצירת אומנות במשך אלפי שנים." "כן." הוא אמר, "והם גם אלה שחנקו בענפיהם את שלושת המנהיגים הקודמים של המחתרת, זוכר?" "כמובן שאני זוכר." אמרתי, "אבל בכל זאת..." "בכל זאת מה?" אמר בוב, "אנחנו צריכים לכתוב את זה בכתבה. אם אנשים ידעו שהעצים האלה עדיין חיים, המקום הזה יהיה מוצף, כל אחד ירצה חתיכה משלו מהעץ שרצח את האנשים היחידים שהיה להם מספיק אומץ להתנגד." "כן, אבל..." נכנעתי, "בסדר, לך לעשות את הבדיקות שלך." הוא ניגש אל העץ וגילף חלק קטן מהקליפה. הייתי בטוח שאני יכול לראות את העץ מתכווץ תחת מגע המתכת והכאב הזר, אבל אולי רק היה נדמה לי. הוא חזר עם תוצאה חיובית, הוא גילה ירוק מתחת לקליפה. "העץ עדיין חי." אמרתי בשקט, לא יודע אם לשמוח על כך שהעץ שרד כל כך הרבה זמן, או להיות עצוב על כך שאנחנו דנים אותו למוות. "כן, ולא הרבה יותר זמן מהאדונים שלו." בוב אמר ושם את הראייה בכיס מעילו. "זה יהיה טבח." "כן, זה יהיה." הוא אמר, "ופעם אלה היינו אנחנו."
אם בארזים נפלה שלהבת ביום נפילת האימפריה הלכנו, אני ובוב, אל חדר הכס. זה לא היה באמת קשה להיכנס. רוב הארמון כבר היה תל חורבות. העמודים הענקיים האלה, שפעם נשאו על עצמם תקרת אבן כבדת משקל, קרסו בגלל ההפצצות. כל הפיתוחים והעיטורים, שסימנו מאות שנים של עבודה בידי גדולי האמנים, נמחקו ונשברו אחד אחרי השני. ואף אחד לא ניסה לשמור על המקום. אפילו לא שומר אחד, חמור סבר, במדים האפורים של הברית לשחרור האדמה. מי בעצם רצה לשמור שם ביום כזה? כולם חגגו ברחובות, למי היה כוח לשים לב לאיזה תרח זקן? אני חושב שכבר שנים לפני יום הנפילה מנהיגי המחתרת ידעו שהוא כבר חסר השפעה, זקן מדי לפוליטיקה. בגלל סיבה זאת בלבד מעולם לא ניסו להתנקש בחייו. הוא היה סמל, בדיוק כמו כל הארמון הזה. אבל אנחנו היינו עיתונאים. עיתונאים, ובפעם הראשונה חופשיים מהצנזורה של האימפריה. אז הלכנו לתעד, כי זה מה שאנחנו אמורים לעשות. חדרו היה חשוך, כי הוא היה עקשן ומעולם לא הסכים שיתקינו לו את הפלורוסנטים החדישים. אז הוא השתמש בנרות, וכשנגמרו הנרות הוא ביקש עוד נרות, ובפעם השנייה שנגמרו הנרות לאף אחד כבר לא היה אכפת מספיק, ומאחר והוא לא היה מוכן להדליק שום דבר מעץ, הוא למד לחיות בחושך. אור היום המועט שחדר דרך החלונות הספיק כדי לצייר את קווי המתאר שלו. הוא ישב על הכיסא, שפעם היה הכיסא המלכותי לפני שהוחלף בכיסא הפלסטיק הפשוט בהרבה במפקדה הראשית. אני חושב שהדרך הטובה ביותר לתאר את מראהו היא לתאר עץ זקן. כשנכנסנו הוא היה עם כוס יין, שהזהב ממנו הייתה עשויה כבר מזמן איבד את הברק שלו, שותה איזה יין דמיוני עם אורחים דמיוניים במסיבה דמיונית. הוא בדיוק השיק את הכוס לשפתיו, שהגוון הירוק הכהה שלהם גם הוא כבר דהה, כשבוב העביר את המצלמה דרך הדלת המפוארת והעמיד אותה על השטיחים הירוקים. אחרי עוד מבט היה ברור לי ולבוב שהוא גוסס. החלפנו מבט מופתע, מאחר ותמיד סיפרו לנו שהם לא מתים אף פעם. מצד שני, אני מניח שאחרי שחיים את כמות הזמן שהוא חי, מתישהו המוות חייב להגיע. אז ישבתי מולו, לרגל כיסאו המרופט, בישיבה מזרחית, וכמו ילד קטן שמבקש סיפור מסבא ביקשתי ממנו שיספר לי על עלייתה ונפילתה של אימפריית היער. ודמיאן שתה מכוסו בשנית, חייך חיוך עייף וליטף את אוזניו המחודדות הארוכות. קולו היה חלוד אך עם זאת מלכותי כשהתחיל. "היה היה פעם..." הם הגיעו מהשמיים, רכובים על סוסים לבנים ואציליים, רעמתם בוהקת לאור השמש. עור גופם היה כל כך לבן, עד שעורר צביטת כאב עמוקה וחשאית אצל כל חומי ואדומי האור, ובכלל כל מי שנקרא בזמנים הישנים "צבעוני". שיערם הבלונדיני ועיניהם, שצבעם נע בין כחול לירוק מדהים, עוררו צביטת כאב בחלקים אחרים של העולם. הם הגיעו מלמעלה, איש אינו יודע מאיפה, עם המון מושגים כמו צדק ואצילות וחוכמה, אל עולם הרוס מרוע ושחיתות ואימה. הם הגיעו אחרי המלחמה האטומית הראשונה והאחרונה, שלאחריה כל שאר המלחמות היו במקלות ואבנים. הם הגיעו מהשמיים כמו מלאכי גאולה לעולם של ציוויליזציות חרבות ואנשים שחיים בספק האם יזכו לראות את הדקה הבאה. הם הגיעו, ומאז הכל השתנה. ביום נפילת האימפריה, שוטטנו, אני ובוב, באולמות העתיקים שהרכיבו בעבר את ארמון הכתר. לראות אותו כך הרגיש כמו לראות יצירת אומנות הרוסה. פעם, כך מספרים, הוא היה גולת הכותרת של האימפריה. מבנה הארמון היה מלאכת מחשבת של שיש ועץ. עמודים ענקיים מעץ טבעי, ללא כל גיזום או חיתוך. העמודים החזיקו את התקרות העשויות אבן, מלבד התקרה של החדר העליון ביותר, שהייתה עשויה מצמרות העצים עצמם. אחרי שהארץ חרבה, כל מה שנותר הייתה אדמה חרוכה. הם באו ואמרו שאדמה חרוכה היא הטובה ביותר, שכן דווקא ממנה יצמח שתיל חדש, התחלה חדשה. אז הם שתלו שתילים ואמרו להם לגדול. והשתילים הקשיבו להם, ואפילו שמחו לגדול במהירות על האדמה המקוללת הזאת, כי כולם תמיד שמחו למלא אחר הוראותיהם של האלפים. והאלפים דאגו שהם ימשיכו לגדול. את הקרקע מתחת לארמון הם רשתו בצינורות אבן שהובילו מים, שהעצים האציליים שנושאים את ארמונם לעולם לא ידעו צמא. ואז הם התחילו לגלף אותם כדי לקשט את ארמונם. אך לא היה זה גילוף מכוער וכואב כמו שבני האדם נהגו לעשות לגושי החומר האורגני המת להם קראו בעבר "בולי עץ". לא, זה היה גילוף עדין, בסך הכל הנחייה פשוטה לעץ, לגדול כאן קצת, לגדול שם קצת, להתאים את הכל לתבנית היפיפייה. העצים התענגו למגעם המנחה, המורה. ואז, בשיטות שרק האלפים ידעו, הם הפכו את גזעי העצים חלולים, מבלי לפגוע כלל בעצים עצמם. הגזעים, שכבר הספיקו לגדול ולהשמין, הפכו לחדרי מדרגות. והם הלכו בתוכם, מברכים את העץ בכל צעד, והעצים דאגו שדרכם תמיד תהיה בטוחה. בזמן ששקעתי בהרהורים בוב הוציא מכיסו אולר קטן. הוא פתח את הלהב, שלפתע שיקף את האור בברק מתכתי שהיה זר לחלוטין למקום הזה. הוא התקרב לאחד העצים. "היי, היי," אמרתי, "מה אתה עושה?" "אני רק רוצה לבדוק אם העץ הזה עדיין חי." "אתה לא יכול לעשות את זה." אמרתי לו, "העצים האלו החזיקו יצירת אומנות במשך אלפי שנים." "כן." הוא אמר, "והם גם אלה שחנקו בענפיהם את שלושת המנהיגים הקודמים של המחתרת, זוכר?" "כמובן שאני זוכר." אמרתי, "אבל בכל זאת..." "בכל זאת מה?" אמר בוב, "אנחנו צריכים לכתוב את זה בכתבה. אם אנשים ידעו שהעצים האלה עדיין חיים, המקום הזה יהיה מוצף, כל אחד ירצה חתיכה משלו מהעץ שרצח את האנשים היחידים שהיה להם מספיק אומץ להתנגד." "כן, אבל..." נכנעתי, "בסדר, לך לעשות את הבדיקות שלך." הוא ניגש אל העץ וגילף חלק קטן מהקליפה. הייתי בטוח שאני יכול לראות את העץ מתכווץ תחת מגע המתכת והכאב הזר, אבל אולי רק היה נדמה לי. הוא חזר עם תוצאה חיובית, הוא גילה ירוק מתחת לקליפה. "העץ עדיין חי." אמרתי בשקט, לא יודע אם לשמוח על כך שהעץ שרד כל כך הרבה זמן, או להיות עצוב על כך שאנחנו דנים אותו למוות. "כן, ולא הרבה יותר זמן מהאדונים שלו." בוב אמר ושם את הראייה בכיס מעילו. "זה יהיה טבח." "כן, זה יהיה." הוא אמר, "ופעם אלה היינו אנחנו."