הסוף של חלק ב' וחלק ג' (מהקובץ המצורף)
לקראת הלילה אני מגדילה את המינון ושותה כף שמן קיק כל 3 שעות. אחרי 2 מנות אני מתחילה להרגיש את הצירים, לוקחת מנה נוספת, נכנסת לשירותים ומתרוקנת והצירים מתגברים, אני חוששת להתאכזב ולא מעירה את בעלי שנשאר לישון איתי במחלקה. משעה שלוש בבוקר אני על כדור, ובתנועה מסתובבת במחלקה. בשבע בבוקר אני נכנסת למיטה, מחבקת את בעלי ואומרת לו "נראה לי שזה מתחיל" 7:15 בבוקר אני שומעת את ה"פאק" המפורסם והמים יורדים. אני מתקשרת לדולה, והיא שואלת אם אני רוצה שהיא תגיע – אני אומרת שעוד לא – אני רוצה שזה יהיה מוחשי. ב9:00 אני מתקשרת ואומרת לה לבוא – הכאבים חזקים!!! זה מוחשי. חלק ג' - הלידה יום שבת בבוקר – יום נהדר ללדת בו, שבת מבורכת: אין רופא במחלקה, אין סטאג'רים הצוות מצומצם, המחלקה ריקה . יש עומס בחדרי הלידה – אף אחד לא ממהר לבדוק לי פתיחה או להציק לי. אני נשארת במחלקה. הדולה מגיעה, בכל ציר היא מעסה לי את הגב ותומכת בי. מאפשרים לי לעבור מוניטור בעמידה שמראה צירים לא סדירים כל 4 דק' בממוצע. האחות אומרת לי להתעלם מהמוניטור: "יש לך צירים כואבים, ירדו לך המים, מה זה משנה מה המוניטור מראה, העיקר שהדופק של הבנות תקין, את בלידה". אפשרתי לעצמי לא לחשוב, לסמוך על הדולה, לסמוך על האחות לסמוך על המיילדת במחלקה שינחו אותי בדרך הטובה עבורי והתמסרתי לצירים ולתנועה. נכנסתי למקלחת עם כדור ושיחררתי. בשעה 12:00 התפנה חדר 7 והאחות מיהרה לתפוס אותו עבורי. אני לא כל-כך רציתי לעבור לחדר לידה ולהיפרד מהצוות המדהים במחלקה. לא רציתי שיבדקו לי פתיחה אחרי ירידת מים, אבל שחררתי ועברתי לחדר לידה. ביקשתי שיחשיכו את החדר. המיילדת שנכנסה לחדר הייתה ורד המקסימה שחיברה אותי למוניטור, ראתה שהכל תקין ושיחררה אותי למקלחת ולכדור. ורד הלכה, נשארנו, אני בעלי והדולה. למזלי – חדרי הלידה היו מפוצצים, אף אחד לא בא לבדוק אותי והמשכתי בתנועה בחדר. לקראת 14:00 באה רופאה והתעקשה לבדוק אותי הייתי בפתיחה של 4. הרופאה התעקשה על אפידורל וניטור רציף. הדולה רמזה לי לשחרר ולא להתנגד. ידעתי מראש שבתאומים חובה אפידורל. זיכרונות מהלידה הקודמת הציפו אותי, פחדתי מאוד בעת ההזרקה, אבל לשמחתי אפשרו לדולה להיות איתי בעת ההזרקה ולסייע לי להירגע. 5 דק' אח"כ כבר הייתי עם אפידורל במינון נמוך שאפשר לי לזוז ולנוע על המיטה. הדולה עזרה לי לשנות תנוחות בין הצירים ואמרה לי שבכל פעם שארגיש שינוי בצירים אומר לה. היום בדיעבד אני נזכרת ואומרת לעצמי – מדהים כמה הייתי מודעת לשינויים בצירים למרות האפידורל. ידעתי לזהות איפה ובאיזה איזור אני מרגישה את הציר – באיזור הנרתיק/החיץ/ הגב או הבטן אני מרגישה את הצירים ולפי מה שאמרתי הדולה קראה למיילדת שבדקה פתיחה ואישרה שיש התקדמות. הזמן עבר באופן אחר – כאילו אני ביחידת זמן נפרדת שלא נמדדת בדק' או בשניות שאין לזמן קצב מדויק. הוא פשוט עבר וזרם לו עד פתיחה מלאה בשעה 19:00. הרופאה בדקה אותי שוב – המיילדת אמרה שנבדוק אם אני יכולה ללחוץ עם אפידורל ואם כן נעבור לחדר ניתוח לשלב הלחיצות. עברנו לחדר ניתוח, אפשרו למלווה אחד להיכנס ונתנו לי לבחור ביני לבין בעלי – בעלי זז הצידה ואמר לדולה שתיכנס כי אני צריכה אותה יותר מאשר אותו. שמחתי שלא אפשרו לי לבחור ואני מעריכה מאוד את בעלי שנתן לי את מה שאני צריכה וויתר על האפשרות לראות את הבנות באות אל העולם. בחדר ניתוח לחצתי בערך 5-6 לחיצות בזמן הצירים (לא הרגשתי את הצירים ואמרו לי מתי ללחוץ) והעוברית הראשונה יצאה (עם הפנים כלפי מעלה), 2 דק' אח"כ אחותה יצאה – הרופאה הכניסה יד אחזה ברגל (אני חושבת) סובבה ומשכה אותה החוצה. שתיהן נולדו עם אפגר 9 ואח"כ 10. נתנו לי להחזיק אותן כבר בחדר ניתוח בזמן שהמתינו שהשליות תצאנה. ואז הבנתי מה זה להתאהב במגע ומבט ראשון.
לקראת הלילה אני מגדילה את המינון ושותה כף שמן קיק כל 3 שעות. אחרי 2 מנות אני מתחילה להרגיש את הצירים, לוקחת מנה נוספת, נכנסת לשירותים ומתרוקנת והצירים מתגברים, אני חוששת להתאכזב ולא מעירה את בעלי שנשאר לישון איתי במחלקה. משעה שלוש בבוקר אני על כדור, ובתנועה מסתובבת במחלקה. בשבע בבוקר אני נכנסת למיטה, מחבקת את בעלי ואומרת לו "נראה לי שזה מתחיל" 7:15 בבוקר אני שומעת את ה"פאק" המפורסם והמים יורדים. אני מתקשרת לדולה, והיא שואלת אם אני רוצה שהיא תגיע – אני אומרת שעוד לא – אני רוצה שזה יהיה מוחשי. ב9:00 אני מתקשרת ואומרת לה לבוא – הכאבים חזקים!!! זה מוחשי. חלק ג' - הלידה יום שבת בבוקר – יום נהדר ללדת בו, שבת מבורכת: אין רופא במחלקה, אין סטאג'רים הצוות מצומצם, המחלקה ריקה . יש עומס בחדרי הלידה – אף אחד לא ממהר לבדוק לי פתיחה או להציק לי. אני נשארת במחלקה. הדולה מגיעה, בכל ציר היא מעסה לי את הגב ותומכת בי. מאפשרים לי לעבור מוניטור בעמידה שמראה צירים לא סדירים כל 4 דק' בממוצע. האחות אומרת לי להתעלם מהמוניטור: "יש לך צירים כואבים, ירדו לך המים, מה זה משנה מה המוניטור מראה, העיקר שהדופק של הבנות תקין, את בלידה". אפשרתי לעצמי לא לחשוב, לסמוך על הדולה, לסמוך על האחות לסמוך על המיילדת במחלקה שינחו אותי בדרך הטובה עבורי והתמסרתי לצירים ולתנועה. נכנסתי למקלחת עם כדור ושיחררתי. בשעה 12:00 התפנה חדר 7 והאחות מיהרה לתפוס אותו עבורי. אני לא כל-כך רציתי לעבור לחדר לידה ולהיפרד מהצוות המדהים במחלקה. לא רציתי שיבדקו לי פתיחה אחרי ירידת מים, אבל שחררתי ועברתי לחדר לידה. ביקשתי שיחשיכו את החדר. המיילדת שנכנסה לחדר הייתה ורד המקסימה שחיברה אותי למוניטור, ראתה שהכל תקין ושיחררה אותי למקלחת ולכדור. ורד הלכה, נשארנו, אני בעלי והדולה. למזלי – חדרי הלידה היו מפוצצים, אף אחד לא בא לבדוק אותי והמשכתי בתנועה בחדר. לקראת 14:00 באה רופאה והתעקשה לבדוק אותי הייתי בפתיחה של 4. הרופאה התעקשה על אפידורל וניטור רציף. הדולה רמזה לי לשחרר ולא להתנגד. ידעתי מראש שבתאומים חובה אפידורל. זיכרונות מהלידה הקודמת הציפו אותי, פחדתי מאוד בעת ההזרקה, אבל לשמחתי אפשרו לדולה להיות איתי בעת ההזרקה ולסייע לי להירגע. 5 דק' אח"כ כבר הייתי עם אפידורל במינון נמוך שאפשר לי לזוז ולנוע על המיטה. הדולה עזרה לי לשנות תנוחות בין הצירים ואמרה לי שבכל פעם שארגיש שינוי בצירים אומר לה. היום בדיעבד אני נזכרת ואומרת לעצמי – מדהים כמה הייתי מודעת לשינויים בצירים למרות האפידורל. ידעתי לזהות איפה ובאיזה איזור אני מרגישה את הציר – באיזור הנרתיק/החיץ/ הגב או הבטן אני מרגישה את הצירים ולפי מה שאמרתי הדולה קראה למיילדת שבדקה פתיחה ואישרה שיש התקדמות. הזמן עבר באופן אחר – כאילו אני ביחידת זמן נפרדת שלא נמדדת בדק' או בשניות שאין לזמן קצב מדויק. הוא פשוט עבר וזרם לו עד פתיחה מלאה בשעה 19:00. הרופאה בדקה אותי שוב – המיילדת אמרה שנבדוק אם אני יכולה ללחוץ עם אפידורל ואם כן נעבור לחדר ניתוח לשלב הלחיצות. עברנו לחדר ניתוח, אפשרו למלווה אחד להיכנס ונתנו לי לבחור ביני לבין בעלי – בעלי זז הצידה ואמר לדולה שתיכנס כי אני צריכה אותה יותר מאשר אותו. שמחתי שלא אפשרו לי לבחור ואני מעריכה מאוד את בעלי שנתן לי את מה שאני צריכה וויתר על האפשרות לראות את הבנות באות אל העולם. בחדר ניתוח לחצתי בערך 5-6 לחיצות בזמן הצירים (לא הרגשתי את הצירים ואמרו לי מתי ללחוץ) והעוברית הראשונה יצאה (עם הפנים כלפי מעלה), 2 דק' אח"כ אחותה יצאה – הרופאה הכניסה יד אחזה ברגל (אני חושבת) סובבה ומשכה אותה החוצה. שתיהן נולדו עם אפגר 9 ואח"כ 10. נתנו לי להחזיק אותן כבר בחדר ניתוח בזמן שהמתינו שהשליות תצאנה. ואז הבנתי מה זה להתאהב במגע ומבט ראשון.
