סיפור הלידה - ויב"ק תאומים

o f r i k

New member
סיפור הלידה - ויב"ק תאומים

יצא לי ארוך ארוך מחולק לשלושה חלקים: הריון בי"ח לידה תודה לפורום הזה על כך שהוא קיים
 

אםדניאל

New member
אין ספק שאת מלכה

אני עדיין נפעמת מהסיפור. פשוט מקסים, יש לי דמעות של אושר בעיניים. מזלטוב
 

עופריקה

New member
מכ המרגש. כולי צמרמורות פה ../images/Emo13.gif

<צריך אייקון של דמעות מהתרגשות> נשמע כ"כ שליו ומתאים. איזה יופי של סיפור. כמה טוב לשמוע שהוקפת בנשים שתמכו וחיזקו והזכירו לך את הדרך שבחרת בה מההתחלה. מזל טוב שוב ושוב ושוב!
 
איזה סיפור נהדר.

תוך כדי הסיפור נזכרתי מי את. איך כתבת שאת רוצה ויב"ק איך כתבת על ההריון ועל סיום ההריון כמה נפלא לשמוע את סוף הדרך המדהים הזה תודה ענקית על השיתוף במהלך הסיפור חשבתי על משפט שאמרה לי הדולה שלי. כאשר נכנסנו לבית החולים, שאלתי אותה מה לברך. והיא אמרה לי, לברך שיהיה לי שליחים טובים. כמה שזה נכון בסיפור שלך. הקטע על האחות שבאה להכין לניתוח ואמרה לך שאת לא חייבת ניתוח - הצטמררתי. את מדהימה. שיהיה פוסט קל ושפע חלב. מזל טוב גם לבעל התומך והמדהים ולבן שהפך להיות "הגדול".
 

גבינייה

New member
וואו, כמה נחישות, ואיזו רכבת הרים

ריגשית, בעיקבות הסלטות של העוברית המסתובבת. אז לא הבנתי איך בסוף כן איפשרו לך ללדת רגיל אם אחת היתה במזג עכוז? (או יותר נכון, למה כ"כ התעקשו על ניתוח לפני זה - זה לא נשמע כזה מסובך בסופו של דבר). הצחיק אותי מאוד הקטע שלא רצית ללכת לניתוח והסניטר אמר שהוא לא יכול לחזור לשם בידיים ריקות ואז למרבה המזל נמצאה מישהי. ממש סרט קומי. דמיינתי שחוטפים איזה עוברת אורח...ואומרים "הנה, הנה, זאתי רוצה ניתוח קיסרי..." (והיא לא בהריון בכלל...). אני בטוחה שאת בעננים
|אייקון של ענן| שיהיה פוסט קל
 

o f r i k

New member
בתל-השומר מאפשרים

מאפשרים לידה של העובר השני בעכוז במקרה של הריון תאומים ראש-עכוז. הבעיה היא שלא כל הרופאים מסכימים לילד ראש- עכוז לאחר קיסרי מאחר שצריך לשלוף את העובר השני (ולסובב אותו) וחלק מהרופאים חוששים לצלקת (לכן הרופאה שרציתי ללדת איתה ביטלה). למזלי נפלתי על הצד הטוב של הרולטה וקיבלתי רופאה שמיומנת בתהליך ובכלל לא עשתה עניין מכך שהעובר השני עכוז.
 
אתן גדולות!!!

איזה חיבור לגוף ולעובריות! ממש מדהימה ההתמדה שלך המון מזל טוב ובהצלחה עם ההנקות
 

תמי ו

New member
כמה מדהים!!

איזה יופי של סיפור ושל לידה! כל כך התרגשתי לקרוא על האינטואיציה הכל כך חזקה שלך לאורך כל הדרך, על היכולת להקשיב לה למרות הסביבה, ועל התמיכה הנשית המופלאה שזומנה לך ברגעים הקריטיים...! שמחה בשבילך מאוד מאוד....!! שיהיה פוסט כפול קל ומאושר!!
 

אמאאור

New member
איזה יופי של סיפור

כמה טוב שנתקלת בכזו חבורה תומכת ומחבקת של צוות מיילדותי, שעזרו לך ותמכו בך ואיפשרו לך להיות במקום שבו רצית להיות. כל הכבוד, ומזל טוב!
 

Manty

New member
אני יושבת לי פה, דומעת ומאושרת

את פשוט מדהימה. הסיפור הזה צריך להתפרסם ברבים כדי לאפשר לאחרות לזכות מהכוח וההשראה שלך. אושר עצום מציף את כל גופי כרגע. תודה
 

debby12

New member
מנהל
סיפור נהדר. קראתי בנשימה עצורה

וגם הזדהיתי מאוד עם השתלשלות עניינים כזאת של חרב מתהפכת שבה כל רגע זה או-טו-טו ניתוח ובסוף לידה וגינלית קלה. שמחה איתך שזכית ללדת על פי נטיית ליבך, ועל הנשים הנפלאות שנקרו בדרכך
 

סגול עז

New member
תודה, את ממש השראה

אני בתחילת הריון שלישי עם תאומים הלידה הקודמת היתה בקיסרי והסיפור שלך ממש מעודד אותי מרגש ומשמח
 

טלימה

New member
וואו, מדהים! את מ דהימה ../images/Emo106.gif ../images/Emo47.gif

איך עשית את זה!?!?!!
 

g a n i

New member
מרגש מאוד../images/Emo9.gif

תמיכה נשית אמיתית, ו-
גם לבעלך!
 
לא מצליחה לפתוח את הקובץ המצורף

לא ברור לי למה. מישהי יכולה לעזור? מחכה בקוצר רוח לקרוא את הסיפור
 

debby12

New member
מנהל
חלק א' (מודבק מהקובץ המצורף למעלה)

סיפור הלידה של חמד ובמבה – סיפור של גדילה התפתחות למידה ועוצמה – סיפור של לידה מחדש חלק א' – ההריון סיפור הלידה של חמד ובמבה (כינויי חיבה של העובריות שלי ברחם) מתחיל בסיפור הלידה של אחיהן. בלידה שלו שהתרחשה לפני שנה ותשעה חודשים הגעתי לביה"ח עם ירידת מים ללא התפתחות צירים, עם פתיחה של 1.5 ס"מ. לידה שלא התקדמה גם לאחר 40+ שעות. שוכנעתי לקחת פיטוצין לזירוז, ולפני הזירוז נתנו לי אפידורל שגרם לי למצוקה בגלל חוסר התחשבות של הצוות (המיילדת והמרדים). בעקבות המצוקה הנפשית בה הייתי, לחץ הדם שלי השתנה והעובר – הבן שלי, נכנס למצוקה עוברית. 5 דק' אח"כ נותחתי בניתוח חירום. לאחר הניתוח חשתי עצבות נוראית. אכזבה עצומה מכך שלא ילדתי. אכזבה מהגוף שלא "הצליח ללדת" ומאובדן חוויית הלידה שכל-כך ציפיתי לה. ההנקה שזרמה מיידית (4 שעות לאחר הניתוח כבר הנקתי) עודדה אותי וגרמה לי להתקרב לבני. אבל באופן כללי - ההורמונים של אחרי הלידה והניתוח המאכזב גרמו לי לעצבות ובכי די הרבה זמן. חודשים לאחר מכן עוד הייתי מהרהרת בניתוח ומבטיחה לעצמי שבהריון הבא יהיה אחרת. הבטחתי לעצמי להיות מוקפת באנשים שאני סומכת עליהם, להיות יותר משוחררת ולאפשר לעצמי לעבור ויב"ק. תמיד רציתי הפרש מועט בין הילדים, ומאוד השתוקקתי להיות בהריון שוב, אבל אחרי קיסרי מומלץ להמתין שנה לפחות ואני המתנתי ולא המתנתי- הנפש מאוד רצתה, אבל הגוף לא היה מוכן. נקלטתי להריון שלא התפתח 8 חודשים לאחר לידת בני ועברתי הפלה יזומה בעזרת כדורי ציטוטק. ההפלה לימדה אותי את החשיבות בליווי נשי בזמן הלידה – הגעתי לביה"ח 5 ימים לאחר הטיפול בכדורים מאחר שתוכן ההיריון "נתקע בצוואר הרחם" ולא הצליח לצאת במשך יומיים. סבלתי מצירים מאוד משמעותיים והגעתי לבי"ח מתפתלת מכאבים. רצו לנתח אותי אבל לא הסכמתי וליווי נשי של 2 רופאות ושלוש אחיות הרגיעו אותי ואפשרו לי להשתחרר. בסופו של דבר הרופאה הצליחה להוציא את תוכן ההיריון מבלי לנתח. ההפלה הייתה אירוע עצוב אבל למדתי ממנה עוד משהו, שהיה לי צורך "לכאוב את הפרידה מההיריון" ולכן גם לא הסכמתי לעבור גרידה או ניתוח. בנוסף, הכאבים שאיתם התמודדתי גרמו לי להבין שאני יכולה להתמודד עם כאב ויכולה להתמודד עם לידה. כאשר נקלטתי להריון נוסף הרגשתי שזהו הריון כפול – חלמתי על כך בלילה ובבוקר אמרתי לבעלי – תתכונן – זה שניים (ואפילו ידעתי שמאותו המין). בעלי היה סקפטי, אבל בבדיקה שערכנו אצל רופא הנשים הוא בישר לנו – זה שניים. מרגע הגילוי נעתי בין שמחה גדולה לתסכול עמוק. מצד אחד להיות בהריון ועוד כפול – מבחינתי זו שמחה אדירה ומצד אחר איך אגשים את חלומי ללדת ויב"ק, אין הרי דברים כאלה, הרופאים ממליצים באופן חד משמעי ללדת בקיסרי יזום. התחלתי לחפש מידע ברשת ומצאתי 2 נשים נוספות שילדו וגינלית אחרי קיסרי. התכתבתי איתן וקיבלתי השראה. הבנתי שהדבר הכי חשוב הוא להיות מוקפת באנשים שאני סומכת עליהן. יצרתי קשר עם רופאה וגם עם דולה שהסכימו ללוות אותי במסע. הרופאה התנתה מראש את הליווי בכך שהעובריות יהיו במצג ראש ראש (ולא מצג ראש - עכוז) מאחר שהיא לא מסכימה להכניס יד ולשלוף את העובר השני (בגלל הקיסרי הקודם) . בנוסף, ערכתי מעקב אצל רופא פרטי שעובד בתל-השומר ושיילד בעבר תאומים אחרי קיסרי קודם ואמר לי שמבחינתו הוא לא שולל את האפשרות ללדת וגינלית גם אם הן ראש-עכוז. ממש הכנתי תרשים זרימה של אפשרויות שונות שיתרחשו בלידה – מה יהיה אם העובריות יהיו ראש ראש? מה יהיה אם העובריות יהיו ראש עכוז? מה יהיה אם העובריות יהיו עכוזיות? ממש כיסיתי את כל האפשריות כדי שברגע האמת אדע לאן ללכת, לתל-השומר או למעייני הישועה. את כל ההכנות הללו עשיתי עד החודש החמישי. בחודש החמישי הוצאתי את עצמי לשמירת הריון יזומה. הפסקתי לעבוד ופשוט התפנקתי בבית: ביליתי עם הבן שלי, נחתי המון, ישנתי טוב, תרגלתי יוגה ובעיקר נהניתי. לקראת שבוע 33 העובריות היו ראש – ראש ואני הייתי מרוצה מאוד. כי הרי מה הסיכויים שהן יתהפכו לאחר השבוע הזה? כמה מקום כבר יש להן בפנים? סיכמתי עם הרופאה והדולה שהלידה תתרחש במעייני הישועה ועכשיו נותר רק להמתין לקראת שבוע 36-37 (תקופת פסח) הממוצע ללידת תאומים. המשפחה הקרובה ידעו שאני בהריון עם תאומים אבל מלבדם כמעט אף אחד לא ידע. כאשר הזמינו אותנו לליל הסדר אמרנו שאנחנו לפני לידה ולא יכולים להגיע כי אנחנו מעדיפים להיות קרובים לביה"ח.
 

debby12

New member
מנהל
חלק ב' (מהקובץ המצורף)

חלק ב' – ביה"ח שבוע 36 עבר וחלף לו, שבוע 37 עבר ואני מתקרבת לקראת שבוע 38 שנחשב לשבוע מאוד מתקדם בלידת תאומים (כמו שבוע 42 בלידה של עובר אחד) בגלל הזדקנות של השיליות וסכנה מוגברת למוות של התאומים ברחם. רופא הנשים אליו אני הולכת למעקב לוחץ עלי לקבוע תור לקיסרי יזום כדי שהוא ינתח אותי במקרה הצורך בתל-השומר. אני לא מסכימה לקבוע ניתוח יזום. לא רוצה לקבוע מראש מציאות שאני לא מתכוונת להיות בה. בעלי לוחץ, המשפחה לוחצת ואני מסרבת. ממשיכה בביקורים שגרתיים אצל הרופא, מעקב מוניטור ומעקב אולטראסונד מראים שהכל תקין. שבוע 37+?, יום רביעי, אני מתעוררת עם כאבי גב איומים, סוחבת עוד יום ובבוקר יום חמישי הולכת לרופאה שאיתה אני מתכוונת ללדת, היא עובדת במרפאה אליה אני שייכת. הרופאה מבקשת מוניטור תאומים – במרפאה לא מצליחים לנטר ואני נשלחת לתל-השומר שם מגלים צירים לא משמעותיים ומעט האטות בדופק שמכניסות את כולם ללחץ. המעקב הופך להיות קפדני יותר, משחררים אותי הביתה ואני מוזמנת גם יום למחרת, יום שישי למעקב חוזר שמראה שהכל תקין, עדיין יש צירים לא משמעותיים אבל אין האטות בדופק. יום שבת – אני מתעוררת בבוקר ואומרת לבעלי שאני חושבת שהעוברית השנייה התהפכה לעכוז. בדיקת אולטראסונד כמה ימים אח"כ מגלה שצדקתי העוברית אכן התהפכה. הרופאה שאיתה התכוונתי ללדת מתקשרת ואומרת שלאור הנסיבות החדשות (עכוזית) ולאור השבוע המתקדם 38 וכמובן בל-נשכח שאני אחרי קיסרי קודם היא ממליצה שאגש לניתוח ברגע שתהיה אפשרות כי עדיף קיסרי יזום מאשר ניתוח חירום. מצב הרוח ירד פלאים!!!!! יש תור פנוי לניתוח יומיים לאחר מכן, אני מסרבת לקבוע תור כל-כך קרוב מאחר ונפשית אני עדיין לא מוכנה. אני דוחה את הקץ לעוד כמה ימים לשבוע 38+??? ליום שני. במהלך הימים הללו, אני מנסה להשלים עם העובדה שאני ניגשת לניתוח ולא מצליחה. אני מנסה לפתור קונפליקטים פנימיים, מנסה לשחרר, מתרגלת יוגה ושיטות נוספות, אבל אין שום דבר. צוואר הרחם ארוך וסגור, אין צירים משמעותיים והכיוון הכללי מראה שאין התקדמות ואין התפתחות. הרופאים מזכירים לי שכך היה גם בלידה של הבן. הדולה מציעה שאגיע אליה לטיפול אנרגטי משחרר. אני הולכת אליה לטיפול מדהים שגורם לי לרחף על ענן. אני נוסעת הביתה קצת יותר משוחררת ופתוחה לקבל את מה שיהיה. אם תגיע לידה רגילה, מה טוב. אם לא, ביום שני אני עוברת ניתוח. יום ראשון, יום לפני הניתוח אני מגיעה עם אמא שלי לתל-השומר לקראת אשפוז לפני ניתוח, עוברת את ההדרכה, לוקחים לי דם, בדיקת אולטראסונד ומוניטור – הכל תקין. מציעים לי להישאר ללילה כדי שאהיה השנייה בתור שאנותח וכך לא אצטרך לצום הרבה זמן. אני מסרבת להתאשפז ואומרת שאני מעדיפה להגיע בבוקר ולהיות שלישית בתור (לקראת 13:00) בנוסף אני מסכמת עם הרופא שאם משהו ישתנה – אפילו קטן – אני לא ניגשת לניתוח. אני חוזרת הביתה, מארגנת את תיק הלידה שהיה מוכן בצד המשך שבועות, מוסיפה בגדים מאחר שבניתוח האשפוז ארוך יותר. ולא מוציאה מהתיק את הבגדים שתכננתי לקחת איתי ללידה. בוקר יום שני – אני ובעלי נוסעים לתל-השומר. אני מבקשת להתחיל בבדיקת רופא לפני הכל. לא רוצה שיפתחו לי וריד לפני ניתוח, לא רוצה מוניטור, רוצה בדיקת רופא. הרופא בודק ואומר: יש שינוי צוואר הרם בפתיחה של אחת וחצי והוא מחוק 50%. אני אומרת לבעלי שאני לא רוצה ניתוח, הוא מתעצבן ואומר שאני מסכנת הבנות ואותי. בינתיים קוראים לי לאולטראסונד כדי לבדוק את מיקום הבנות ביחס לצלקת. אנחנו מפסיקים להתווכח ונכנסים לאולטראסונד – הטכנאית אומרת – "העוברית הראשונה במצג ראש – לא קרובה לצלקת, העוברית השנייה במצג ראש – לא קרובה לצלקת". אני מתחילה לבכות ואומרת לבעלי: "אם זה לא סימן משמיים" אז מה עוד אפשר לבקש??? אנחנו יוצאים החוצה ושומעים את הרופא ואחראית חדר הניתוח מנסים לסדר את הלו"ז של ניתוחים כי נכנסו ניתוחים דחופים ואין מקום, אני מייד מתנדבת לוותר על הניתוח שלי – הרופא מסכים בתנאי שיום למחרת אני אנותח. אני מסכימה מייד ומסכימה להתאשפז למעקב במחלקת הריון בסיכון ולהיות מנוטרת כל 3 שעות. במחלקה אני מחייכת ושמחה מלאת תקווה שהכל יסתדר ותתפתח לידה. אבל כלום לא קורה במהלך היום והלילה , מבקשים ממני להיות בצום כי בבוקר אנותח. אני לא שלמה עם הרעיון אבל מסכימה. בבוקר מתכוננת לניתוח. לובשת את החלוק המגעיל ועדיין מסרבת שיפתחו לי וריד לקראת ניתוח. אחרי שאני מסיימת להתלבש אני מתיישבת על כיסא – בעלי מבקש ממני לקום כדי שניגש לבדיקות אחרונות לפני הניתוח. אני לא מצליחה לקום. הביטי "שיתוק פשט באבריי" מעולם לא היה נראה לי כל-כך נכון. לא הצלחת לקום מהכיסא. בעלי מנסה למשוך אותי כלפי מעלה ואני לא מצליחה לעמוד על הרגליים, הרגליים לא נושאות אותי. אני מתיישבת ובוכה בכי לא נשלט. נכנסת המיילדת שאמורה לפתוח וריד ולהכין אותי לניתוח. היא שואלת למה אני בוכה ואני מספרת לה. המיילדת המדהימה הזו, שאני פשוט חייבת לה את חווית החיים שלי, אומרת לי בעידוד שאני לא חייבת לגשת לניתוח אם אני לא שלמה עם זה. שיש לי זכויות ואף אחד לא יכול להכריח אותי לעשות משהו שאני לא רוצה. היא שואלת אותי: "מה את רוצה?" ואני אומרת שכדי להיות שלמה עם ההחלטה אם ללכת או לא אני רוצה עוד אולטראסונד. המיילדת נותנת לי טופס בדיקה ואני ניגשת לבדיקה. הטכנאית בודקת ואומרת "ראש-ראש" הכל תקין. תגידי לרופאים שאין מה לרוץ לניתוח. מאותו רגע – כאילו כל הנשים שפגשתי במהלך השהות שלי בבית החולים התאגדו כדי לתת לי כוחות לומר – "לא אני לא רוצה להיות מנותחת. אני רוצה ללדת וגינלית" וכך זה המשיך עד הלידה. נשים מדהימות, תומכות ששוחחו איתי ועודדו אותי במילים ובמעשים – אחיות, מיילדות, נשים שפגשתי במחלקה, טכנאיות – כולן הכירו אותי ואת הסיפור שלי . חזרתי למחלקה מהאולטראסונד – ובדיוק בא שליח עם המיטה לקחת אותי לחדר ניתוח, הוא התווכח עם המיילדת שהוא לא יכול לחזור ריק לחדר ניתוח ושאל אם יש מישהי אחרת שאפשר לקחת במקומי ובאמת – למזלי ולמזלה (היא המתינה לניתוח ולא היה מקום) הייתה מישהי שכזו. חזרתי לחדר עם החלטה שאני לא עוברת את הניתוח באותו יום ואני ממתינה ללידה שתתפתח. הרופא חוזר מהניתוח ומדבר עם אמא שלי ובעלי על כך שהוא מסיר אחריות מעליו ומעכשיו האחריות עליי. אני מסכימה. בינתיים אני נשארת במחלקה והימים עוברים(שני, שלישי, רביע, חמישי) שום דבר לא מתפתח, אני כבר מסיימת את שבוע 39. אני מרגישה שהעוברית השנייה החליטה להתהפך שוב לעכוז ובתוך תוכי אני מתחילה לחשוש. הדולה המקסימה שלי מציעה טיפול שיאצו עדין ואני מסכימה. היא מגיעה אלי למחלקה לטיפול חלומי, אנחנו משוחחות תוך כדי הטיפול ואני מחליטה לקחת שמן קיק (למרות שהיא לא ממליצה). לקראת הערב אני לוקחת כפית אחת של שמן קיק מעורבבת עם נקטר. שלוש שעות אח"כ מנה נוספת. לקראת הבוקר של יום שישי אני מתעוררת עם צירים. מוניטור מראה – צירים כל 3 דק אבל לא סדירים, מעט כואבים. אולטראסונד מראה שהעוברית באמת התהפכה. אני מקווה......אבל כלום. החשש מתגבר אני קובעת ניתוח ליום ראשון לאחר מכן ולא מספרת לאף אחד. שעת הדלקת נרות במחלקה, אני מדליקה נרות ומתפללת בדמעות ללידה.
 
למעלה