חלק ב' (מהקובץ המצורף)
חלק ב' – ביה"ח שבוע 36 עבר וחלף לו, שבוע 37 עבר ואני מתקרבת לקראת שבוע 38 שנחשב לשבוע מאוד מתקדם בלידת תאומים (כמו שבוע 42 בלידה של עובר אחד) בגלל הזדקנות של השיליות וסכנה מוגברת למוות של התאומים ברחם. רופא הנשים אליו אני הולכת למעקב לוחץ עלי לקבוע תור לקיסרי יזום כדי שהוא ינתח אותי במקרה הצורך בתל-השומר. אני לא מסכימה לקבוע ניתוח יזום. לא רוצה לקבוע מראש מציאות שאני לא מתכוונת להיות בה. בעלי לוחץ, המשפחה לוחצת ואני מסרבת. ממשיכה בביקורים שגרתיים אצל הרופא, מעקב מוניטור ומעקב אולטראסונד מראים שהכל תקין. שבוע 37+?, יום רביעי, אני מתעוררת עם כאבי גב איומים, סוחבת עוד יום ובבוקר יום חמישי הולכת לרופאה שאיתה אני מתכוונת ללדת, היא עובדת במרפאה אליה אני שייכת. הרופאה מבקשת מוניטור תאומים – במרפאה לא מצליחים לנטר ואני נשלחת לתל-השומר שם מגלים צירים לא משמעותיים ומעט האטות בדופק שמכניסות את כולם ללחץ. המעקב הופך להיות קפדני יותר, משחררים אותי הביתה ואני מוזמנת גם יום למחרת, יום שישי למעקב חוזר שמראה שהכל תקין, עדיין יש צירים לא משמעותיים אבל אין האטות בדופק. יום שבת – אני מתעוררת בבוקר ואומרת לבעלי שאני חושבת שהעוברית השנייה התהפכה לעכוז. בדיקת אולטראסונד כמה ימים אח"כ מגלה שצדקתי העוברית אכן התהפכה. הרופאה שאיתה התכוונתי ללדת מתקשרת ואומרת שלאור הנסיבות החדשות (עכוזית) ולאור השבוע המתקדם 38 וכמובן בל-נשכח שאני אחרי קיסרי קודם היא ממליצה שאגש לניתוח ברגע שתהיה אפשרות כי עדיף קיסרי יזום מאשר ניתוח חירום. מצב הרוח ירד פלאים!!!!! יש תור פנוי לניתוח יומיים לאחר מכן, אני מסרבת לקבוע תור כל-כך קרוב מאחר ונפשית אני עדיין לא מוכנה. אני דוחה את הקץ לעוד כמה ימים לשבוע 38+??? ליום שני. במהלך הימים הללו, אני מנסה להשלים עם העובדה שאני ניגשת לניתוח ולא מצליחה. אני מנסה לפתור קונפליקטים פנימיים, מנסה לשחרר, מתרגלת יוגה ושיטות נוספות, אבל אין שום דבר. צוואר הרחם ארוך וסגור, אין צירים משמעותיים והכיוון הכללי מראה שאין התקדמות ואין התפתחות. הרופאים מזכירים לי שכך היה גם בלידה של הבן. הדולה מציעה שאגיע אליה לטיפול אנרגטי משחרר. אני הולכת אליה לטיפול מדהים שגורם לי לרחף על ענן. אני נוסעת הביתה קצת יותר משוחררת ופתוחה לקבל את מה שיהיה. אם תגיע לידה רגילה, מה טוב. אם לא, ביום שני אני עוברת ניתוח. יום ראשון, יום לפני הניתוח אני מגיעה עם אמא שלי לתל-השומר לקראת אשפוז לפני ניתוח, עוברת את ההדרכה, לוקחים לי דם, בדיקת אולטראסונד ומוניטור – הכל תקין. מציעים לי להישאר ללילה כדי שאהיה השנייה בתור שאנותח וכך לא אצטרך לצום הרבה זמן. אני מסרבת להתאשפז ואומרת שאני מעדיפה להגיע בבוקר ולהיות שלישית בתור (לקראת 13:00) בנוסף אני מסכמת עם הרופא שאם משהו ישתנה – אפילו קטן – אני לא ניגשת לניתוח. אני חוזרת הביתה, מארגנת את תיק הלידה שהיה מוכן בצד המשך שבועות, מוסיפה בגדים מאחר שבניתוח האשפוז ארוך יותר. ולא מוציאה מהתיק את הבגדים שתכננתי לקחת איתי ללידה. בוקר יום שני – אני ובעלי נוסעים לתל-השומר. אני מבקשת להתחיל בבדיקת רופא לפני הכל. לא רוצה שיפתחו לי וריד לפני ניתוח, לא רוצה מוניטור, רוצה בדיקת רופא. הרופא בודק ואומר: יש שינוי צוואר הרם בפתיחה של אחת וחצי והוא מחוק 50%. אני אומרת לבעלי שאני לא רוצה ניתוח, הוא מתעצבן ואומר שאני מסכנת הבנות ואותי. בינתיים קוראים לי לאולטראסונד כדי לבדוק את מיקום הבנות ביחס לצלקת. אנחנו מפסיקים להתווכח ונכנסים לאולטראסונד – הטכנאית אומרת – "העוברית הראשונה במצג ראש – לא קרובה לצלקת, העוברית השנייה במצג ראש – לא קרובה לצלקת". אני מתחילה לבכות ואומרת לבעלי: "אם זה לא סימן משמיים" אז מה עוד אפשר לבקש??? אנחנו יוצאים החוצה ושומעים את הרופא ואחראית חדר הניתוח מנסים לסדר את הלו"ז של ניתוחים כי נכנסו ניתוחים דחופים ואין מקום, אני מייד מתנדבת לוותר על הניתוח שלי – הרופא מסכים בתנאי שיום למחרת אני אנותח. אני מסכימה מייד ומסכימה להתאשפז למעקב במחלקת הריון בסיכון ולהיות מנוטרת כל 3 שעות. במחלקה אני מחייכת ושמחה מלאת תקווה שהכל יסתדר ותתפתח לידה. אבל כלום לא קורה במהלך היום והלילה , מבקשים ממני להיות בצום כי בבוקר אנותח. אני לא שלמה עם הרעיון אבל מסכימה. בבוקר מתכוננת לניתוח. לובשת את החלוק המגעיל ועדיין מסרבת שיפתחו לי וריד לקראת ניתוח. אחרי שאני מסיימת להתלבש אני מתיישבת על כיסא – בעלי מבקש ממני לקום כדי שניגש לבדיקות אחרונות לפני הניתוח. אני לא מצליחה לקום. הביטי "שיתוק פשט באבריי" מעולם לא היה נראה לי כל-כך נכון. לא הצלחת לקום מהכיסא. בעלי מנסה למשוך אותי כלפי מעלה ואני לא מצליחה לעמוד על הרגליים, הרגליים לא נושאות אותי. אני מתיישבת ובוכה בכי לא נשלט. נכנסת המיילדת שאמורה לפתוח וריד ולהכין אותי לניתוח. היא שואלת למה אני בוכה ואני מספרת לה. המיילדת המדהימה הזו, שאני פשוט חייבת לה את חווית החיים שלי, אומרת לי בעידוד שאני לא חייבת לגשת לניתוח אם אני לא שלמה עם זה. שיש לי זכויות ואף אחד לא יכול להכריח אותי לעשות משהו שאני לא רוצה. היא שואלת אותי: "מה את רוצה?" ואני אומרת שכדי להיות שלמה עם ההחלטה אם ללכת או לא אני רוצה עוד אולטראסונד. המיילדת נותנת לי טופס בדיקה ואני ניגשת לבדיקה. הטכנאית בודקת ואומרת "ראש-ראש" הכל תקין. תגידי לרופאים שאין מה לרוץ לניתוח. מאותו רגע – כאילו כל הנשים שפגשתי במהלך השהות שלי בבית החולים התאגדו כדי לתת לי כוחות לומר – "לא אני לא רוצה להיות מנותחת. אני רוצה ללדת וגינלית" וכך זה המשיך עד הלידה. נשים מדהימות, תומכות ששוחחו איתי ועודדו אותי במילים ובמעשים – אחיות, מיילדות, נשים שפגשתי במחלקה, טכנאיות – כולן הכירו אותי ואת הסיפור שלי . חזרתי למחלקה מהאולטראסונד – ובדיוק בא שליח עם המיטה לקחת אותי לחדר ניתוח, הוא התווכח עם המיילדת שהוא לא יכול לחזור ריק לחדר ניתוח ושאל אם יש מישהי אחרת שאפשר לקחת במקומי ובאמת – למזלי ולמזלה (היא המתינה לניתוח ולא היה מקום) הייתה מישהי שכזו. חזרתי לחדר עם החלטה שאני לא עוברת את הניתוח באותו יום ואני ממתינה ללידה שתתפתח. הרופא חוזר מהניתוח ומדבר עם אמא שלי ובעלי על כך שהוא מסיר אחריות מעליו ומעכשיו האחריות עליי. אני מסכימה. בינתיים אני נשארת במחלקה והימים עוברים(שני, שלישי, רביע, חמישי) שום דבר לא מתפתח, אני כבר מסיימת את שבוע 39. אני מרגישה שהעוברית השנייה החליטה להתהפך שוב לעכוז ובתוך תוכי אני מתחילה לחשוש. הדולה המקסימה שלי מציעה טיפול שיאצו עדין ואני מסכימה. היא מגיעה אלי למחלקה לטיפול חלומי, אנחנו משוחחות תוך כדי הטיפול ואני מחליטה לקחת שמן קיק (למרות שהיא לא ממליצה). לקראת הערב אני לוקחת כפית אחת של שמן קיק מעורבבת עם נקטר. שלוש שעות אח"כ מנה נוספת. לקראת הבוקר של יום שישי אני מתעוררת עם צירים. מוניטור מראה – צירים כל 3 דק אבל לא סדירים, מעט כואבים. אולטראסונד מראה שהעוברית באמת התהפכה. אני מקווה......אבל כלום. החשש מתגבר אני קובעת ניתוח ליום ראשון לאחר מכן ולא מספרת לאף אחד. שעת הדלקת נרות במחלקה, אני מדליקה נרות ומתפללת בדמעות ללידה.