סיפור בלהות קיצי
שדה הבית שלי כשאינני בארצנו האהובה נמצא בלוס אלמוס, בניו-מקסיקו (ארה"ב - KLAM). למרות אורכו הנדיב (5500 רגל) זהו שדה מאתגר למדי: גובהו 7150 רגל (ובימות הקיץ החמים הצפיפות "מעלה" אותו לא-פעם בעוד כ2000 רגל). למרות אורכו של המסלול, לעולם אינני לוקח יותר מנוסע אחד ב-172M הרגילה להשכרה, או שני נוסעים ב-172 המחוזקת, וגם אז נגמר כמעט כל המסלול בהמראה, לפני שאני נפרד מאמא אדמה והאפקט החביב שלה. ממערב למסלול שוכנת העיירה לוס-אלמוס, ומיד אח"כ הרים בגובה של כ-13000 רגל. מצפון ומדרום, קניון צר בין ההרים, ועוד קצת מדרום, אם כל המעבדות הגרעיניות. המראה מותרת ממסלול 9 בלבד ונחיתה ב-27 כדי לא להוסיף קישוטים מחלקי מטוס לבתים. הליכה סביב מותרת צפונה בלבד, ואוי למי שטס מעל המעבדה. סיפורנו מתרחש ביום ראשון לפני כשבועיים, לאחר שחזרתי עם שני חברים מביקור ברוזוול (עם ליווי צמוד של שני עבמ"ים בתחילת הדרך). הטמפרטורה והצפיפות עוד היו סבירים, ורוח צד דרומית של 5-4 קשר אופיינית למדי ליום טוב לנחיתה. אך הפעם התרשלתי מעט בגישה, והייתי גבוה ומהיר. קצת אחרי המספרים, החלטתי שהנחיתה הזו לא הולכת להתבצע בהצלחה, וללכת סביב. כמו בצבא, האופציות שלי התחלקו לשלושה חלקים: - לפנות צפונה מעל הקניון ולנסות לפנות חזרה לעה"ר ימנית: לא נראה טוב בגלל הרוח הדרומית, שתפיל אותי קצת בגדה הדרומית, ולא בטוח שאספיק לטפס מעל הגדה הצפונית הכל-כך קרובה. - לפנות דרומה מעל הקניון ואח"כ להתחשבן עם השלטונות ההיסטריים: לא מספיק אטרקטיבי ברוח כזו, אבל ללא ספק האופציה היחידה אם הרוח היתה חזקה יותר. - להמשיך ישר, ולטפס מעל הבתים. ניחשתם נכון. עד שקיפלתי מדפים בהדרגה כבר שחקתי את שארית המסלול וה-ground-effect שלו, ומצאתי את עצמי מול הבית הראשון. טיספתי באיטיות מורטת עצבים, ואם דעתי היתה פנוייה לכך, בוודאי הייתי מזהה את כותרות הספרים שבביתי, דרך החלון. כשהתקרבתי להרים כבר היה לי מספיק גובה לפנות ימינה חזרה לעה"ר, ולנחות באופן הרבה יותר מסודר. מוסר השכל (הרי חייב להיות כזה בפורום, לא?): לא להתמהמה בהחלטה על הליכה סביב, ובמיוחד בתנאים מגבילים שכאלו. נכון שהיה נפלא אילו מראש הייתי ניגש לנחיתה במהירות והזוית הנכונה, ולמרבה השמחה של ילדיי העתידיים זהו אכן הכלל. אבל תקלות קורות, ואפילו שארצנו לא התברכה בשדות תעופה בגובה 2.4 ק"מ, לא כולם מספיק ארוכים לתקן גישה שכזו בקלות. מובן מאליו שאשמח להארות נוספות. מי שרוצה תצלומים נוספים של הגישה, של הבתים מקרוב (הנוסע צילם, לא אני!), או של רוזוול (שדה-תעופה שווה סיפור בפני עצמו), נא לפנות, ןאנסה לארגן.
שדה הבית שלי כשאינני בארצנו האהובה נמצא בלוס אלמוס, בניו-מקסיקו (ארה"ב - KLAM). למרות אורכו הנדיב (5500 רגל) זהו שדה מאתגר למדי: גובהו 7150 רגל (ובימות הקיץ החמים הצפיפות "מעלה" אותו לא-פעם בעוד כ2000 רגל). למרות אורכו של המסלול, לעולם אינני לוקח יותר מנוסע אחד ב-172M הרגילה להשכרה, או שני נוסעים ב-172 המחוזקת, וגם אז נגמר כמעט כל המסלול בהמראה, לפני שאני נפרד מאמא אדמה והאפקט החביב שלה. ממערב למסלול שוכנת העיירה לוס-אלמוס, ומיד אח"כ הרים בגובה של כ-13000 רגל. מצפון ומדרום, קניון צר בין ההרים, ועוד קצת מדרום, אם כל המעבדות הגרעיניות. המראה מותרת ממסלול 9 בלבד ונחיתה ב-27 כדי לא להוסיף קישוטים מחלקי מטוס לבתים. הליכה סביב מותרת צפונה בלבד, ואוי למי שטס מעל המעבדה. סיפורנו מתרחש ביום ראשון לפני כשבועיים, לאחר שחזרתי עם שני חברים מביקור ברוזוול (עם ליווי צמוד של שני עבמ"ים בתחילת הדרך). הטמפרטורה והצפיפות עוד היו סבירים, ורוח צד דרומית של 5-4 קשר אופיינית למדי ליום טוב לנחיתה. אך הפעם התרשלתי מעט בגישה, והייתי גבוה ומהיר. קצת אחרי המספרים, החלטתי שהנחיתה הזו לא הולכת להתבצע בהצלחה, וללכת סביב. כמו בצבא, האופציות שלי התחלקו לשלושה חלקים: - לפנות צפונה מעל הקניון ולנסות לפנות חזרה לעה"ר ימנית: לא נראה טוב בגלל הרוח הדרומית, שתפיל אותי קצת בגדה הדרומית, ולא בטוח שאספיק לטפס מעל הגדה הצפונית הכל-כך קרובה. - לפנות דרומה מעל הקניון ואח"כ להתחשבן עם השלטונות ההיסטריים: לא מספיק אטרקטיבי ברוח כזו, אבל ללא ספק האופציה היחידה אם הרוח היתה חזקה יותר. - להמשיך ישר, ולטפס מעל הבתים. ניחשתם נכון. עד שקיפלתי מדפים בהדרגה כבר שחקתי את שארית המסלול וה-ground-effect שלו, ומצאתי את עצמי מול הבית הראשון. טיספתי באיטיות מורטת עצבים, ואם דעתי היתה פנוייה לכך, בוודאי הייתי מזהה את כותרות הספרים שבביתי, דרך החלון. כשהתקרבתי להרים כבר היה לי מספיק גובה לפנות ימינה חזרה לעה"ר, ולנחות באופן הרבה יותר מסודר. מוסר השכל (הרי חייב להיות כזה בפורום, לא?): לא להתמהמה בהחלטה על הליכה סביב, ובמיוחד בתנאים מגבילים שכאלו. נכון שהיה נפלא אילו מראש הייתי ניגש לנחיתה במהירות והזוית הנכונה, ולמרבה השמחה של ילדיי העתידיים זהו אכן הכלל. אבל תקלות קורות, ואפילו שארצנו לא התברכה בשדות תעופה בגובה 2.4 ק"מ, לא כולם מספיק ארוכים לתקן גישה שכזו בקלות. מובן מאליו שאשמח להארות נוספות. מי שרוצה תצלומים נוספים של הגישה, של הבתים מקרוב (הנוסע צילם, לא אני!), או של רוזוול (שדה-תעופה שווה סיפור בפני עצמו), נא לפנות, ןאנסה לארגן.
