רציתי לכתוב את זה שלשום, וויתרתי.
אתמול קראתי את ההודעות שנוספו והבנתי שאין לי ברירה אלה לכתוב אז כתבתי וכתבתי וכתבתי עד שנמחקה ההודעה. לא מזמן חזרתי הביתה, ואמרתי לעצמי שאני חייב. אז זהו סיפור העוצמה המשוחזר והמשוכתב שלי. לפני שבוע בערך, שבוע וקצת. הגעתי למשמרת לילה מודאג למדי. חברה שלי נסעה יום קודם לירושלים, והיתה אמורה לחזור בערב שלמחרת. כבר באותו בוקר הייתי להוט מאוד להתקשר עימה, ונותרתי מעורער קצת כשלא הצלחתי לתפוס אותה בטלפון. באותם רגעים יחסתי מעט מאוד חשיבות לרגשות שלי, אבל ככל שהתקדם היום, התחושות העמיקו. בשעות אחר הצהריים הייתי על קוצים ומבולבל, משעדיין לא שמעתי ממנה. ידעתי שהסוללה שלה היתה בסופה עוד יום קודם לכן, וגם אם כי אנחנו לא מדברים יום יום, היה לי ברור שהיא תטלפן. גם בגלל נסיבות נסיעתה, גם בגלל אופי שיחת הטלפון האחרונה, וגם בלי שום סיבה... היה לי ברור שהיא תתקשר. זה היה השלב שבו היא אמורה להתקשר. מאוחר יותר באותו היום הייתי כבר בחרדות של ממש. ידעתי שיש באפשרותה לטלפן ללא טלקרט מטלפון ציבורי. ידעתי גם שאם הכל כשורה היא נמצאת בקרבת טלפון. עוד ידעתי שטיב הקשר ביננו הוא כזה, שלא מאפשר מצב שבו אני אדאג כל כך והיא "תתעלם". בכלל עצם העובדה שהצלחתי לחוש רוע בעוצמה כזו הציקה לי מאוד ואותתה לי שמשהו אינו כשורה. אני אמור "לדעת" אם הכל כשורה. ולא ידעתי זאת. לא ידעתי בכלל. התחלתי לעשות טלפונים להורים שלה, ולפשפש בזיכרוני בנסיון למצוא טלפונים של אנשים שעשויים לדעת איך להשיג אותה. לא מצאתי. לא טלפונים, ולא את ההורים. בשלב הזה עצרתי, השלכתי את הכל על הפולניה שבי, סגרתי עם עצמי שהכל בסדר ולא היה לה זמן, או עיתוי נכון לצלצל, אספתי את עצמי ואת תחושת המרור שבחזי ונסעתי לעבודה. משמרת לילה מסתיימת מבחינת המטלות, כשעתיים מתחילת המשמרת (2:00 בלילה). זה הזמן שבו אני מתישב על המחשב ומשוטט לי בפורומים. באותו הלילה, בחור אחד שאני לא זוכר את שמו, נתן תרגיל כזה להקרנה עצמית (אם זה נקרא כך) משהו עם התבוננות חזקה בחדר ובסובב אותנו, עצימת עיניים והמשך התבוננות בחדר... בשלבים מאוחרים יותר התבוננות בנו, ואולי (אם הבנתי נכון) התבוננות בסביבה כלשהי. העבודה והגלישה השכיחה ממני את "מאורעות" היום. גלשתי בפורום אומנויות לחימה, גלשתי בפורום הזה, עשיתי את התרגיל, קראתי הת התגובות......... כשסימתי, התחלתי לאט לאט "להתעורר" מההסחה, ולשוב ולחוש את חוסר תחושת קיומה... חוסר תחושת קיומה..... חוסר תחושת קיומה......... באותו רגע החלטתי שאני חייב, אבל חייב לסיים עם העניין הזה. ושאני לא יכול, ולא מוכן להעביר שניה אחת ארורה עם חוסר הוודאות הזאת. ושאני אעשה זאת באמצעות התרגיל. "נסעתי" עם הכסא למרכז החדר, הזקפתי את ישיבתי, ופקדתי על עצמי את התרגיל, ואת עצימת העיניים. העיניים נעצמו לי ממש ממש אבל ממש לאט. אני זוכר עדיין את רצף התמונות והמחשבות שרצו לי בראש, תוך כדי עצימתן. ראיתי את ראשה מוטל לאחור, פיה מלא צמר גפן, כמו סבתי ז"ל, בשעת זיהוי הגופה לפני הקבורה. הספקתי גם לחוש בוז לתמונה הזאת, ולהתחקות אחרי התהוותה במעמקי תת המודע שלי, כשהעפעפיים היו במחצית דרכן. הספקתי לזהות גם את הדאגן הכרוני שבי, כשאריות בנוכחות של אימי בחיי..... ו א ז בדיוק בשניה שנעצמו עיני לחלוטין שמעתי צילצול! העיניים נפתחו במכה, ונחתו על הטלפון שהיה מונך מולי על השולחן, הצג היה מואר, ומוזן באותיות שכתבו את שמה. זו היתה היא. הכל היה בסדר גמור. היא היתה נרגשת למדי למצוא אותי נרגש מדי. התבדתי, לשמחתי. הכל היה עוצמות נמוכות שלי. זהו סיפור העוצמה שלי. אני יודע שאיפה שהוא בדרך, רציתם שהוא יסתיים אחרת. אני מקווה שבכל זאת הרגשתם את העוצמה שבו, אני כן. סליחה אם הארכתי, לא ידעתי שזה יזרום כך. אם הייתי יודע, הייתי כנראה מוותר. שלכם, נתי.
