סיפורים ...

SENDA

New member
סיפורים ...

בהתאם לבקשה לבחור סיפורים אני מפרסם מספר סיפורים. אתם מוזמנים להגיד מה הכי טוב לפי דעתכם כדי שאני אבחר מה להכניס לתחרות. לצערי הרב, הסיפור הטוב ביותר ארוך מכדי להכניסו לתחרות (1800 מילים במקום 800) ולסיפורים ...
 

SENDA

New member
יום הזיכרון לחללי צה"ל

יום הזיכרון לחללי צה"ל מאת ניב סדובסקי זה היה באחד מבורות המים האלו שבגליל, הלכנו לשם אני ושירי, חברתי משכבר הימים לחגוג את יום הזיכרון לחללי צה"ל. עברו כבר 4 שנים מאז שנהרג אחי בלבנון, אחי הצעיר ומלא החיים שתמיד היה נכנס איתי לויכוחים ארוכים על משמעות החיים והמוות, הוא נהג להספיק בכל סוף שבוע את מה שאנשים אחרים לא הספיקו בשנים: זיונים, טיולים, עבודות יחצנות וגם סמים עברו אצלו מידי פעם. אחי, תחיה קצת, הוא אמר לי תמיד, צוחק על משטר העבודה החמור שבו נהגתי בחיי, ואני חייכתי, ואמרתי יום יבוא ותחשוב גם אתה יותר על העתיד, מה יקרה שיתחיל הלחץ של החיים האמיתיים, שתהיה חברה קבועה אישה, בעיות פרנסה, מה יהיה שתגיע לגיל 28... ... ... אחי מאז מותו נכנסתי להלם, נזכרתי בכל הוויכוחים שהיו לנו בדמעות עד שהבנתי. מאז כל יום זיכרון אני חוגג את החיים, אני מחפש לי את המקום הכי בודד הכי טבעי, ומבלה לי יומיים של שקט ומחשבות על החיים. השנה הלכתי עם שירי, וכל ערב החג שכבנו בבריכה ובאוהל נהנים מעצמנו ומהטבע מסביב תוך מחשבות על מה שהיה, מה שאנחנו רוצים שיהיה, ושום דבר מהדאגות שבחוץ לא הפריע לנו. ואז בבוקר יום הזיכרון היינו באמצע התגפפות בברכה שלפתע התרחקתי במהירות. כמעט ושכחתי השעה כבר 10:59. הצפירה. נעמדתי דום וחשבתי תוך מתן כבוד על חייו המלאים של אחי, שידע למצות אותם בצורה מלאה, ואז הרגשתי את ידה של שירי בתחתוני לוחשת לי-"בוקר טוב חמוד כבר 11:05"... , חייכתי לאחי לפני שחזרתי אליה- אתה רואה, גם אני ממצה את החיים.
 

SENDA

New member
הלינץ, חביב ומצחיק

הלינץ מאת ניב סדובסקי היום זה היום הגדול, סוף סוף אחרי כל כך הרבה ימים וחודשים של תכנון הגיע הרגע, הציוד נאסף, התלבושות נתפרו, האנשים הטובים ביותר נבחרו מבין אלפי המתנדבים. היום לאחר כמה שנים טובות, המעמד הבינוני הולך לנקום את נקמת העם. כבר כמה שנים שכל יום אנחנו שומעים על אירועים חדשים, על התקדמויות ועל בעיות חדשות, אנחנו משקיעים ממון רב ואמצעים רק כדי ללמוד שזה לא מספיק, שזה לא יכול לעבוד כך, שאנחנו צריכים לסבול את הפיצוצים והבעיות כי זה בעצם אשמתנו, וזה בגלל שאנחנו לא השקענו מספיק. יצאנו בקבוצות קטנות, נחושים לנקום את נקמתנו, וחיפשנו אותם, ידענו שלמרות שרובם מסתתרים (בגלל המצב) עדיין חלק מהם נמצא בחוץ, לא מודעים לסכנה הקרבה אליהם כל רגע, לא מודעים לחוליות ההרג שלא נועדו להכות או להסגיר לרשויות או כל שטות אחרת, הם פה כי הם מריחים את הדם, הם פה כדי להרוג. בלילה הקודם החוליה חזרה בלי כלום אבל הלילה אני יודע שיהיה משהו, זה פשוט באוויר, פטרלנו כבר יותר משעתיים אבל לי יש סבלנות אני מריח אותם הם פה . אחרי שלוש שעות, סוף סוף זיהיתי אחד, לתקוף יצאנו בשאגות מקיפים אותו מכל הכיוונים. פילסתי את דרכי בין חברי הקבוצה שהקיפו אותו, לקח לי קצת זמן להיות בטוח שצדקתי, המשקפי פלסטיק והלבוש קצת הטעו אותי, אבל אחרי בדיקה עמוקה ידעתי שצדקתי, ידעתי שעשינו היסטוריה, קבוצת המחסלים הראשונה שתפסה מתכנת מיקרוסופט. 8 שנים, 8 שנים אני מנסה לרדוף אחרי ה"טכנולוגיה", אני, מלח הארץ, שבניתי את המדינה בידי,טיפלתי בשדות ובזיעת אפי הרווחתי כסף למחייתי תוך אהבת הארץ, ועכשיו צריך להוציא את כל כספי כדי לתת לבני את הסטנדרט כיום. מלפני 8 שנים הדרישות עוד היו פשוטות, מחשב xt ולפעמים כונן דיסקים, אחר כך כבר הגיעו מחשבי ה286 והתחלנו להיכנס להוצאות של דיסקים קטנים ומשחקים,מאוחר יותר נכנסנו להוצאות על מסכים אם יותר ויותר צבעים ויותר גדולים, רמקולים וכרטיסי קול, אבל אין ספק שכשנכנס windows נהיה שיא של צורך חודשי ממש של מחשבים יותר מהירים, דיסקים קשיחים גדולים יותר, וכמובן כרטיסי גרפיקה, קול ווידאו טובים ויקרים יותר,וככל שהטכלונוגיה נעשתה מתוחכמת יותר, המתכנתים מצאו שימושים שייקחו עוד ועוד מהירות ומקום כך שעדיין נאלץ לקנות עוד אמצעים. הגוף הצעיר שביננו החוויר שהוא הבין את מטרתנו, זה לא אשמתי מלמל, אך אנחנו כבר היינו מעבר לזה, ערמה ענקית של מוצרי מחשב ישנים היוו הכלי נשק מושלם, אלוהים אדירים לאאאאא צעק בשעה שמסך ירוק מיושן עמד להתנפץ אליו רק לא mag. הבטנו בגופת הבחור הרזה ליד המסך הישן והפרימיטבי, נקמתנו הושלמה. הלילה סוף סוף נישן בשקט
 

SENDA

New member
ניו יורק - התאומים

NEW YORK ספטמבר 2001 דמעות של פרידה להתראות אני לוחש לה, פני מלאות דמעות, אני יודע בתוכי שזהו. אל תדאג, היא אומרת לי, רק חודש של עבודה ואני חוזרת. אני יודע שהיא צודקת ואני יודע שכל פרידה קצרה ביננו אני מפוחד, מפחד שהיא תפגע או משהו, אבל בעיקר פוחד מלהיות לבד ושהיא תעזוב אותי לטובת מישהו אחר, אבל הפעם המועקה כבדה מתמיד. אולי זה הזמנים הקשים בעבודה שהרחיקו אותנו, אולי הדימיון שלי שתמיד רגיש שהיא נוסעת ואולי האינטואיציה שלי. אני עולה במהירות למשרדי בקומה ה 72, אומר שלום לצוות הקבוע ומתחיל להתרכזבמצבי החברות שהחברה שלי מתעניינת בהם. עברה שעה, היא צריכה כבר להמריא עוד מעט, אני מסתכל על הנוף המדהים שמתחתי, אנשים הולכים להם, מכוניות נוסעות, אני בטוח שמיליוני דברים חשובים קורים עכשיו לאנשים בעולם, דברים שלהם גורליים ובשבילי זה יום רגיל, מיליוני נשים יולדות היום, דבר מרתק ונהדר להן ולי זה נשמא כמו קלישאה. חודש להשאר לבד, המטוס שלה המריא בערך עכשיו ואני כבר מתגעגע. אני חושב על מוסד הנישואין, מוסד שנועד לאנשים כמוני, כאלו שלא רוצים להשאר לבד וכובלים את בני הזוג בצורה מוזרה – טבעת. אני פוחד להשאר לבד, פוחד שהיא תעזוב אותי. אני רואה אנשים מסתכלים לחלון, רואה את המטוס שלה טס לכיווננו בכיוון וגובה לא שגרתיים, אני נדחף על ידי אנשים בורחים וצורחים כאשר מתקרב עלינו, ופתאום אני כבר לא פוחד, אפילו די שמח, היא לא תעזוב, אני לא ישאר לבד. סוף נכתב ביום שאחרי אסון התאומים שהייתי בארה"ב
 

SENDA

New member
טוטליקה

טוטליקה מאת ניב סדובסקי ווואאאווו אמרתי לעצמי כשעמדתי מול המוצג הגדול של תערוכת אוטומוטור, נינג´ה 12, בהחלט הצטרף אלי אחי משהו מדהים, 9.5 שניות מ 0 ל 250 קמ"ש 180 כוחות סוס ויכולת ספורטיבית בשמים, פשוט טוטליקה. האופנוע הזה. אאאההההה נאנחתי, אם היו נותנים לי משאלה אחרונה הייתי לוקח סיבוב על האופנוע הזה, ממש אמר אחי וזו תהיה באמת תהיה המשאלה האחרונה שלך, האופנוע הזה מגיע אם ביטוח חיים ומקום בחברת קדישא. מעניין אם הוא לעשות את סיבובי סדום ב-150 קמ"ש אמרתי, עזוב את זה ענה אחי, מוכח פיזיקלית ששום דבר לא יכול לעשות את הסיבובים בכזו מהירות. טוב עזבנו בצער רב את האופנוע המדהים הזה וחזרנו הביתה. לא ידעו איך לומר להם, זה פשוט קשה לעמוד מול הבן שמספר בהתלהבות על מה שהוא ראה בתערוכה ולדעת שאתה צריך לספר לו שבינתיים הרופא צלצל, שיש לו סרטן, שיש לו בערך עוד 12 חודשים לחיות, מזווית העין ראיתי את אישתי לוקחת את אחיו לצד ואחרי זמן מה שמעתי את יפחותיו, ידעתי שצריך לעשות את זה, סיפרתי לו את מה שהדוקטור אמר ואז חשכו עיני. וואלה לא הבנתי מה קורה פה, הרגע שמעתי שיש לי סרטן ושנה לחיות, אחי ואמא שלי בוכים בחדר ליד ואבא שלי איבד את ההכרה על ידי, והייתי כל כך המום שלא ידעתי בכלל מה קורה איתי פשוט הערתי את אבי וניסיתי להרגיע את שאר משפחתי. אלוהים אדירים, איך בן אדם יכול לחיות שהוא יודע שהוא הולך למות תוך 11 חודשים, עבר כבר חודש מאז נודע לי העניין ואני עדיין לא מעכל את זה, הפסיכולוגית טוענת שאני מדחיק את המציאות ואני פשוט מסתמך על ה10% שהבטיח לי הרופא. 10% זה הרי גם משהו, התחילו בינתיים עם כל הטיפולים והזריקות וכמובן שהורי לקחו אותי לכל רב מצוי המוכר בשוק המכשפים. ורק אני עדיין לא עיכלתי את העובדה שכל יום שחולף אומר 24 שעות נוספות שלא יחזרו. אפילו התגאתי בזה, סיפרתי לאנשים שאני הולך למות גם השיער שנפל עורר תגובות נכבדות אפילו מיכל חתיכת הכיתה התחילה לתת לי יותר תשומת לב. עד שהכרתי את בועז. בועז שכב במיטה לידי בטיפולי הכימותרפיה והיה בשלב "קצת" יותר מאוחר של המחלה, בניגוד לאצלי היה לו את סרטן הדם והוא כבר הגיע לשלב שבו כבר לא היה לו סיכוי לחיות, אך הוא עדיין שמר על אופטימיות ועל חיוך תמידי. איך אתה יכול לחייך שאתה יודע שזמנך קצוב?, תראה הוא אמר לי, זמן כולנו קצוב, אם זה 50 שנה אצל אחד, שנתיים אצל אחר או חודשיים מכסימום אצלי, לפחות לי יש יתרון בכך שאני יודע מתי זה אמור לקרות ואני יכול לנסות להספיק את כל מה שרציתי. נו שאלתי אותו והספקת? אאאההה בערך לא כל כך הצלחתי לסדר את הפגישה אם קלאודיה שיפר אבל כל השאר הלך מצוין. ואתה מוכן. שאלתי? תראה, הוא ענה ברצינות, אין דבר כזה להיות מוכן. אתה חושב שאני לא כל לילה חולם על להיות נורמלי, ללכת לישון אם החברה שלי בלי לשמוע את הבכי שלה שהיא יודעת שעוד מעט אני הולך ואי אפשר כבר לעשות שום דבר. זה כואב אבל זה מה יש ולפחות אני יודע שמיציתי כל יום בחודשים האחרונים כמו שצריך לפחות זה. יותר מחודשיים הייתי בקשר קרוב אם בועז, היינו נפגשים בערך 3 פעמים בשבוע, מספרים בדיחות שחורות "דוקטור מה אמרת שיש לי? קלמרי דג. יש לך סרטן אידיוט". ומתגלגלים מצחוק,הוא סיפר לי על הדברים המיוחדים שהוא עשה מהרגע שנודע לו, ונתן לי המלצות "אל תנסה להיפגש עם קלאודיה יש לה סוכן אנטיפת" ומדי כמה שבועות עשינו בדיקה לדעת מה מצב הסרטן- טוב תודה בסדר,וכו´ עד שיום אחד הגעתי ובועז לא היה. באותו יום לא יכולתי לדבר אם אף אחד פשוט הייתי קפוא לגמרי, ולא ידעתי מה קורה איתי, זה היה כאילו משהו הכה בי בפטיש ענק שרשום אליו הלו מתים מזה, סוף סוף קלטתי, ושהחשיך היום ישבתי בים והחלטתי, אני לא יודע אם אני יצא מזה אבל לפחות אני אהנה מכל רגע שנשאר. לפתע הרגשתי יד על כתפי, הבטתי אחורה ונתקלתי בעניים הכחולות היפות ביותר שראיתי בחיי. קלאודיה לחשתי, לא חמוד קוראים לי ענת ענתה, נראת לי די מהורהר ועצוב, אתה בסדר? לא יודע איך זה קרה אבל עד הבוקר נשארתי איתה, חולק איתי את מה שעבר עלי בחודשים האחרונים, את הפחדים שלי, והיא הייתה לידי ניסתה לעודד אותי ובעיקר הקשיבה, כך ישבנו ביחד, צופים בזריחה, רק שהפעם ידעתי שהבוקר אני יסתכל על העולם אחרת, לקחתי את הטלפון של ענת ויצאתי, יצאתי לחיים. התחלתי לטייל בארץ אם האופנוע שלי וענת, קפצתי בנג´י בפעם הראשונה בחיי, ורק אז הבנתי, שבפעם הראשונה מזה 25 שנה הרגשתי חי באמת. עד שיום אחד ראיתי אותו, הוא הסתכל אליי בשתי עיניים אכזריות ופחד אדיר תקף אותי, כי ידעתי שהוא במאה אחוז רציני, ושאני רוצה. זה היה נינג´ה 12. השתגעת צעק אחי, אתה פשוט מטורף, ניב אמר אבי, אתה יודע שזה מסוכן אתה יכול... יכול מה אמרתי בליגלוג, למות, אני בכל אופן גמור ואתם יודעים את זה. לא נכון, אתה יודע שעדיין יש סיכוי וגם בדוקטור אמר שחלה נסיגה. נסיגה שמסיגה, אתה יודע שלפחות פעמיים בחודש יש נסיגה הרעה נסיגה הרעה, אני כבר חושב שאלוהים משחק איתי יויו. אז אתה מוכן לההרג מראש שאל אחי. דבר ראשון אני לא בונה על לההרג מזה ודבר שני אם אני יודע שרוב הסיכויים שאני לא אמשיך לחיות אני רוצה לפחות להספיק כמה שיותר. לך אמר אבי, לך ותהנה רק תבטיח לי ולאמא שתזהר, תחזור בריא אלינו והלכתי. 320 על השעון, בערך טונה וחצי של אדרנלין בדם, ועוד מספר קילומטרים עד סיבובי ערד, האמת, עמוק בפנים עלה במוחי הרעיון שאני לא אחזור הביתה יותר, למען האמת, למרות כל החיים הטובים שעשיתי לאחרונה, הידיעה שהמוות אורב מפריע וככל שהזמן עובר וההתלהבות יורדת, נשארת רק המחשבה שאתה עושה את מה שאתה עושה רק כדי להספיק. ואחרי הכל אתה באמת הולך למות. אז נסעתי. הסיבוב הראשון עבר מצויין וגם השני, לאט לאט צברתי ביטחון, לא יאמן פרץ הרופא של ניב לביתנו, יש לי תוצאות של הביופסה האחרונה שלו, וזה פשוט לא יאמן הוא אמר בדמעות הסרטן נסג, עכשיו יש לנו עוד מספר טיפולים קטנים והוא יצא מזה, לא יאומן בכיתי וגם בני, אחיו בכה, אנחנו חייבים לדווח לו, רצתי אל הטלפון מחכה נואשות לתשובה שלא הגיע. טוב כנראה שהוא לא ליד הטלפון עכשיו ננסה להתקשר עליו עוד מעט. הסיבובים נהיו חדים יותר וההשכבות נעשו הדוקות יותר, עד שהגעתי לסיבוב האחרון, אי אפשר לעשות את זה ב-150 אאהה אמרתי לעצמי נכנס לסיבוב במהירות לא הגיונית. טוטליקה סוף.
 

SENDA

New member
ניו יורק - התאומים

NEW YORK ספטמבר 2001 דמעות של פרידה להתראות אני לוחש לה, פני מלאות דמעות, אני יודע בתוכי שזהו. אל תדאג, היא אומרת לי, רק חודש של עבודה ואני חוזרת. אני יודע שהיא צודקת ואני יודע שכל פרידה קצרה ביננו אני מפוחד, מפחד שהיא תפגע או משהו, אבל בעיקר פוחד מלהיות לבד ושהיא תעזוב אותי לטובת מישהו אחר, אבל הפעם המועקה כבדה מתמיד. אולי זה הזמנים הקשים בעבודה שהרחיקו אותנו, אולי הדימיון שלי שתמיד רגיש שהיא נוסעת ואולי האינטואיציה שלי. אני עולה במהירות למשרדי בקומה ה 72, אומר שלום לצוות הקבוע ומתחיל להתרכזבמצבי החברות שהחברה שלי מתעניינת בהם. עברה שעה, היא צריכה כבר להמריא עוד מעט, אני מסתכל על הנוף המדהים שמתחתי, אנשים הולכים להם, מכוניות נוסעות, אני בטוח שמיליוני דברים חשובים קורים עכשיו לאנשים בעולם, דברים שלהם גורליים ובשבילי זה יום רגיל, מיליוני נשים יולדות היום, דבר מרתק ונהדר להן ולי זה נשמא כמו קלישאה. חודש להשאר לבד, המטוס שלה המריא בערך עכשיו ואני כבר מתגעגע. אני חושב על מוסד הנישואין, מוסד שנועד לאנשים כמוני, כאלו שלא רוצים להשאר לבד וכובלים את בני הזוג בצורה מוזרה – טבעת. אני פוחד להשאר לבד, פוחד שהיא תעזוב אותי. אני רואה אנשים מסתכלים לחלון, רואה את המטוס שלה טס לכיווננו בכיוון וגובה לא שגרתיים, אני נדחף על ידי אנשים בורחים וצורחים כאשר מתקרב עלינו, ופתאום אני כבר לא פוחד, אפילו די שמח, היא לא תעזוב, אני לא ישאר לבד. סוף נכתב ביום שאחרי אסון התאומים שהייתי בארה"ב
 

SENDA

New member
נכון אלו סיפורים לתחרות ...

כיוון שצריך שיהיו סיפורים מסויימים מפורום סקס אז אלו הסיפורים שלי יש להציע.
 
למעלה