john stockton
New member
סיפורים על אהבה וחושך/עמוס עוז
אחרי קריאה (ארוכה ביותר, יש לציין) של ספרו היחסית חדש של עמוס עוז, אני עדיין לא בטוח אם להמליץ עליו או לא. מצד אחד, עוז כותב מדהים, וסוחף אותנו לכל נבכי ילדותו ועולמו בצעירותו. כרגיל, אנו מקבלים את התיאורים הפיסיים וההתנהגותיים המדהימים והחיים שאנו רגילים לקבל מעוז, והסיפורים עצמם, שחלקם רגילים ביותר, וחלקם בהחלט יוצאים מן הכלל, מסופרים בצורה מלהיבה, משעשעת, ולפעמים גם די נוקבת וביקורתית. אין ספק שמדובר בספר איכותי, מעניין, מצחיק, ואנושי. מאוד מאוד אנושי, אין דמויות מושלמות, אין גיבורים ואין אידיליות. סיפור משפחתי רגיל לגמרה (ואני כותב רגיל, למרות האירועיים יוצאי הדופן, כי כמו שלמדתי לאחרונה- אירועים אלה קיימים בכל משפחה ישראלית) שנכתב בצורה מלהיבה ומעניינת. רק מה, לעיתים הספר קצת מלאה. עומס הסיפורים הפשוטים והיום יומיים, החזרה על התיאורים המזלזלים על העולם הירושלמי השכלתני/חירותניקי, האידאליזציה שעושה עמוס עוז לעצמו (לעיתים גם דרך רחמים עצמיים, ולעיתים דרך תיאור הקווים המשותפים בינו ובין אימו), כל אלה, בעיקר לקראת התקדמות הספר, כבר נעשים קצת לאים, חוזרים על עצמם. לטובת החזרות האלה ועומס התיאורים, ניתן לאמר שבסוף הספר, אתהכבר מרגיש שהגעת להכרה מעמיקה, שלא ניתן למצאה יותר מידי בספרים, עםד הדמויות ועולמן. ובעיקר עם הסופר. בסופו של דבר הספר טוב מאוד, אם כי לעיתים לאה. **מתנצל מראש על כל טעויות הכתיב והפיסוק, העברית שלי לא משהו**
אחרי קריאה (ארוכה ביותר, יש לציין) של ספרו היחסית חדש של עמוס עוז, אני עדיין לא בטוח אם להמליץ עליו או לא. מצד אחד, עוז כותב מדהים, וסוחף אותנו לכל נבכי ילדותו ועולמו בצעירותו. כרגיל, אנו מקבלים את התיאורים הפיסיים וההתנהגותיים המדהימים והחיים שאנו רגילים לקבל מעוז, והסיפורים עצמם, שחלקם רגילים ביותר, וחלקם בהחלט יוצאים מן הכלל, מסופרים בצורה מלהיבה, משעשעת, ולפעמים גם די נוקבת וביקורתית. אין ספק שמדובר בספר איכותי, מעניין, מצחיק, ואנושי. מאוד מאוד אנושי, אין דמויות מושלמות, אין גיבורים ואין אידיליות. סיפור משפחתי רגיל לגמרה (ואני כותב רגיל, למרות האירועיים יוצאי הדופן, כי כמו שלמדתי לאחרונה- אירועים אלה קיימים בכל משפחה ישראלית) שנכתב בצורה מלהיבה ומעניינת. רק מה, לעיתים הספר קצת מלאה. עומס הסיפורים הפשוטים והיום יומיים, החזרה על התיאורים המזלזלים על העולם הירושלמי השכלתני/חירותניקי, האידאליזציה שעושה עמוס עוז לעצמו (לעיתים גם דרך רחמים עצמיים, ולעיתים דרך תיאור הקווים המשותפים בינו ובין אימו), כל אלה, בעיקר לקראת התקדמות הספר, כבר נעשים קצת לאים, חוזרים על עצמם. לטובת החזרות האלה ועומס התיאורים, ניתן לאמר שבסוף הספר, אתהכבר מרגיש שהגעת להכרה מעמיקה, שלא ניתן למצאה יותר מידי בספרים, עםד הדמויות ועולמן. ובעיקר עם הסופר. בסופו של דבר הספר טוב מאוד, אם כי לעיתים לאה. **מתנצל מראש על כל טעויות הכתיב והפיסוק, העברית שלי לא משהו**
