סיימתי לקרוא את הספר של לורה שיינלי
הספר unassisted childbirth למי שלא מכירה
לא מרגישה שתרם לי ממש הרבה, לא ספר משנה דעות או פותח עיניים מבחינתי. חוץ מחיזוק מספר רעיונות ורשימת ספרים שאני רוצה עוד לקרוא. סיפורי לידות האימה האמריקאים עם משככי כאבים בכפיה וקשירות לא מדברים אלי כי בכל מקרה לידה כזו לא תהיה לי assisted או unassited הזדהיתי עם (לא ציטוט מדוייק כי לא סימנתי עמודים) "להגיע ללידת בית עצמאית מתוך אמונה ביכולתך ולא מתוך חוסר אמונה ביכולת צוות רפואי" משהו כזה. אני מגיעה לחשוב על הנושא פשוט מתוך המחשבה - מתי לקרוא למיילדת ובאיזה שלב אני צריכה אותה באמת. סיפורי הלידות העצמאיות מאוד מרגשים. גם מכיוון נקודת המבט של בן הזוג. לצערי אני לא חושבת שבן זוגי מתאים או היה מתאר לידה באופן הזה. והסכמתי עם המסקנה של לורה שאחרי שנשים יחזרו ללדת לבד\בבית הצעד הבא יהיה גם ללדת ללא כאב כי עדיין בסיפוריהן הן מתארות כאב רב. אבל.. עם הסיפור של לורה שיינלי עצמה כל כך לא הזדהיתי. כל הגישה הזו של חיים מהיד לפה, התנתקות מהחברה וסירוב די עקרוני לפנות לכל עזרה שהיא (דוגמה ללכת למקום הגיוני לשקול את התינוק במקום לשים אותו על המשקל של הירקות בסופרמרקט..) ממש לא מדברים אלי. כמו כן משהו שהיא חזרה עליו כמה פעמים כשהיא החליטה ללדת לבד אפילו לא בנוכחות בן זוגה שהיא ראתה בזה אתגר אישי. אני חובבת אתגרים אבל לגמרי לא מתחברת לי המילה אתגר עם לידה.
הספר unassisted childbirth למי שלא מכירה