מבולבלת מהעבר
New member
סוף סיפור ושאלה שמחפשת תשובה כנה
שלום לכן בנות יקרות . אני יודעת שיש גם בנים, וודאי קוראים סמויים ולעיתים גם כותבים, אבל תמיד דמיינתי רק אחוות בנות שכזו. עוטפות ומחבקות, מתרסקות ונשענות. תומכעות ונתמכות. אמהות בפועל ובפוטנציה. התוודעתי אליכן לפני קצת יותר משנתיים, עת חזרתי לביתי אחרי לידה וללא תינוק. ריקנות תהומית, כאב שלא נתפס ותחושה שעם כל העזרה והרצון מסביב, אין מי שיבין מה עבר עלי בתהליך- ההחלטה, הפרוצדורות ,הלידה - ובעיקר מה עובר עלי עכשיו (כלומר אז), "אחרי הכל", אך בעצם לפני הכל - לפני החיים שהשתנו ולא יהיו עוד כשהיו. רוב הזמן הייתי קוראת סמויה. גומעת את הסיפורים ובוכה. בוכה עלי ובוכה עליכן. בוכה כשיש דברים דומים ובוכה על השוני. מתעניינת בכל פרט ופה ושם גם שואלת איזו שאלה קטנה, בחשש. ומיום ליום, ממבול למבול, לאט לאט מתאוששת. טיפה ועוד טיפה. הביקורים בפורום התמעטו והכאב התעמעם קלות, אף שהמשיך ללוות אותי יום יום. השאלות של "למה לי?" ו"מה הלאה?" ובהמשך גם "למה הנסיונות החדשים לא מצליחים?" ו"האם לעולם לא אלד שוב?" (כן, כבר היה לי ילדון אחד בבית. וזה המון. אבל רציתי עוד. זה נורא?). והתחלתי טיפולים, "קלים" מה שנקרא. ועברו עוד חודשים מיאשים. לפחות האנשים סביבי קצת הפסיקו לחפש בטן מחודשת. גם הם אולי התיאשו. ואז, כמה חודשים אחרי שמלאה שנה ללידה ששינתה את חיי והפכה אותי למתאבלת נצחית, יום אחד גיליתי תחילתה של בטא אופטימית. כמובן שסרבתי להאמין ונבדקתי שוב ושוב. אבל הסתבר שאכן מדובר בהריון. אושר גדול. ואחריו פחד גדול: מה יהיה גורלו של זה? כל בדיקה, כל מילה של רופא, הכל בחשש, ומי השפיר במיוחד, עם תקווה שהפעם תהיינה תוצאות טובות. לא "טובות", "רגילות". זה הכל. ושמחה על כך כשהגיעו. ושוב חשש מהזמן שנותר ומכל מה שעלול להשתבש. אפילו לא רציתי לדעת האם בן או בת. שמא אקשר אליהם יותר מדי ואז יעלמו לי. שמא תחלוף בראשי המחשבה שקצת רציתי יותר בת (כמו שחשבתי לי בהריון "ההוא") ואז יבוא שוב איזה עונש על חמדנות-יתר ואשאר בלי כלום. ואחרי קצת פחות מתשעה חודשים, בסופה של לידה שתחילתה במלא זכרונות כאובים (מדהים איך זכרתי דווקא את הלידה של "האין" והרבה פחות את זו של "היש") - נולדה לי בת. לי!!!!!!!!! בת. והיא אהובת נפשי ואני נושמת אותה יום יום ואוהבת אותה עד שהיא מכאיבה לי בחזה. אבל הפעם זה כאב טוב. כאב של חיים. לפני שנתיים, כשהייתי יושבת בחושך מול מסך המחשב ודומעת, נדרתי שאם וכאשר אהיה במקום של הגשמת אותו חלום, חלום של אמהות שניה, שבתמימותי חשבתי שהוא כל כך פשוט ומובן מאליו- - אחזור ואכתוב לכן. ואודה לכן. כבר כמה חודשים שאני מתלבטת האם כן או לא לכתוב. רוצה להודות וגם לשתף בסוף הטוב שלי, בהתחלה הטובה של חיים חדשים שנוספו למשפחה שלי, אבל לא בטוחה איך זה יתקבל. אני זוכרת שכשקראתי פה על בנות שבסוף "הצליח להן", הרבה יותר מאשר שמחתי עבורן, והרבה יותר מתחושת תקווה - קינאתי בהן. ומשהו בי נחמץ והתכווץ. והלמה. למה ? למה? למה? למה הן כן ואני לא..... ולא הייתי רוצה לעורר במי מכן את התחושה הזו. אני לא אהבתי אותה. גם לא אהבתי את עצמי כזו, אבל כך הייתי. אני מקווה שבחרתי נכון בסופו של דבר. ואולי יש לכן, שחלקכן רצות למרחקים ארוכים בהשוואה אלי, גדולת נפש יותר משלי. מקום להכיל גם את שמחת האחר על "היש" שלו מבלי שזה יגביר את העצב על "האין". אולי. בכל אופן הרעיון העיקרי היה לקיים את הנדר שלי - אולי לתת רסיס תקווה למי מכן ובעיקר להודות המון המון על שהייתן פה, על ששיתפתן אותי, גם אם לא ביודעין, גם אם בלי כוונה, גם אם לא בדיאלוג שקיבל תשובה ברורה, כתובה. אני דיברתי בו. בשקט. והמקום הזה היה עבורי המקום היחיד שבו הרגשתי שייכת. תודה לכן בנות אהובות ויקרות לי עד מאוד. סלחו לי אם לא אבוא לבקר פה יותר מדי. היו שלום. אני.
שלום לכן בנות יקרות . אני יודעת שיש גם בנים, וודאי קוראים סמויים ולעיתים גם כותבים, אבל תמיד דמיינתי רק אחוות בנות שכזו. עוטפות ומחבקות, מתרסקות ונשענות. תומכעות ונתמכות. אמהות בפועל ובפוטנציה. התוודעתי אליכן לפני קצת יותר משנתיים, עת חזרתי לביתי אחרי לידה וללא תינוק. ריקנות תהומית, כאב שלא נתפס ותחושה שעם כל העזרה והרצון מסביב, אין מי שיבין מה עבר עלי בתהליך- ההחלטה, הפרוצדורות ,הלידה - ובעיקר מה עובר עלי עכשיו (כלומר אז), "אחרי הכל", אך בעצם לפני הכל - לפני החיים שהשתנו ולא יהיו עוד כשהיו. רוב הזמן הייתי קוראת סמויה. גומעת את הסיפורים ובוכה. בוכה עלי ובוכה עליכן. בוכה כשיש דברים דומים ובוכה על השוני. מתעניינת בכל פרט ופה ושם גם שואלת איזו שאלה קטנה, בחשש. ומיום ליום, ממבול למבול, לאט לאט מתאוששת. טיפה ועוד טיפה. הביקורים בפורום התמעטו והכאב התעמעם קלות, אף שהמשיך ללוות אותי יום יום. השאלות של "למה לי?" ו"מה הלאה?" ובהמשך גם "למה הנסיונות החדשים לא מצליחים?" ו"האם לעולם לא אלד שוב?" (כן, כבר היה לי ילדון אחד בבית. וזה המון. אבל רציתי עוד. זה נורא?). והתחלתי טיפולים, "קלים" מה שנקרא. ועברו עוד חודשים מיאשים. לפחות האנשים סביבי קצת הפסיקו לחפש בטן מחודשת. גם הם אולי התיאשו. ואז, כמה חודשים אחרי שמלאה שנה ללידה ששינתה את חיי והפכה אותי למתאבלת נצחית, יום אחד גיליתי תחילתה של בטא אופטימית. כמובן שסרבתי להאמין ונבדקתי שוב ושוב. אבל הסתבר שאכן מדובר בהריון. אושר גדול. ואחריו פחד גדול: מה יהיה גורלו של זה? כל בדיקה, כל מילה של רופא, הכל בחשש, ומי השפיר במיוחד, עם תקווה שהפעם תהיינה תוצאות טובות. לא "טובות", "רגילות". זה הכל. ושמחה על כך כשהגיעו. ושוב חשש מהזמן שנותר ומכל מה שעלול להשתבש. אפילו לא רציתי לדעת האם בן או בת. שמא אקשר אליהם יותר מדי ואז יעלמו לי. שמא תחלוף בראשי המחשבה שקצת רציתי יותר בת (כמו שחשבתי לי בהריון "ההוא") ואז יבוא שוב איזה עונש על חמדנות-יתר ואשאר בלי כלום. ואחרי קצת פחות מתשעה חודשים, בסופה של לידה שתחילתה במלא זכרונות כאובים (מדהים איך זכרתי דווקא את הלידה של "האין" והרבה פחות את זו של "היש") - נולדה לי בת. לי!!!!!!!!! בת. והיא אהובת נפשי ואני נושמת אותה יום יום ואוהבת אותה עד שהיא מכאיבה לי בחזה. אבל הפעם זה כאב טוב. כאב של חיים. לפני שנתיים, כשהייתי יושבת בחושך מול מסך המחשב ודומעת, נדרתי שאם וכאשר אהיה במקום של הגשמת אותו חלום, חלום של אמהות שניה, שבתמימותי חשבתי שהוא כל כך פשוט ומובן מאליו- - אחזור ואכתוב לכן. ואודה לכן. כבר כמה חודשים שאני מתלבטת האם כן או לא לכתוב. רוצה להודות וגם לשתף בסוף הטוב שלי, בהתחלה הטובה של חיים חדשים שנוספו למשפחה שלי, אבל לא בטוחה איך זה יתקבל. אני זוכרת שכשקראתי פה על בנות שבסוף "הצליח להן", הרבה יותר מאשר שמחתי עבורן, והרבה יותר מתחושת תקווה - קינאתי בהן. ומשהו בי נחמץ והתכווץ. והלמה. למה ? למה? למה? למה הן כן ואני לא..... ולא הייתי רוצה לעורר במי מכן את התחושה הזו. אני לא אהבתי אותה. גם לא אהבתי את עצמי כזו, אבל כך הייתי. אני מקווה שבחרתי נכון בסופו של דבר. ואולי יש לכן, שחלקכן רצות למרחקים ארוכים בהשוואה אלי, גדולת נפש יותר משלי. מקום להכיל גם את שמחת האחר על "היש" שלו מבלי שזה יגביר את העצב על "האין". אולי. בכל אופן הרעיון העיקרי היה לקיים את הנדר שלי - אולי לתת רסיס תקווה למי מכן ובעיקר להודות המון המון על שהייתן פה, על ששיתפתן אותי, גם אם לא ביודעין, גם אם בלי כוונה, גם אם לא בדיאלוג שקיבל תשובה ברורה, כתובה. אני דיברתי בו. בשקט. והמקום הזה היה עבורי המקום היחיד שבו הרגשתי שייכת. תודה לכן בנות אהובות ויקרות לי עד מאוד. סלחו לי אם לא אבוא לבקר פה יותר מדי. היו שלום. אני.