סולאריס - סטניסלב לם

[siv30]

סולאריס - סטניסלב לם

כתר, 236 עמ' חוקר מגיע לכוכב הלכת סולאריס ונתקל בתופעות מוזרות, בלתי מוסברות ומנסה להתמודד עימן. בו זמנית בניסיון להסביר את התופעות ומקורן הוא פורס בפני הקורא את ההיסטוריה ("על פניו") של המחקר העוסק בכוכב, את הגילויים, את הפילוסופיה שלו ועוד. ההתחלה של הספר מצמררת, ההמשך פחות. מספר מדע בדיוני הוא גולש לספר שעוסק בשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות עמוקות. אני לא בטוחה שאהבתי את המהלך. הגאוניות שלו נובעת מהעובדה שבמשך הסיפור הוא משנה את המיקוד מספר פעמים: מד"ב, סיפור אהבה, פילוסופיה להמונים. הוא מתנדנד על סף הקיטצ'יות, על סף הכבדות הבלתי נסבלת ועוד. סיימתי אותו ברגשות מעורבים וכפי שכבר ציינתי אני לא יודעת איך אני מרגישה כלפי המהלך שלו.

 

[Rivendell]

לי היה קשה דווקא עם ההתחלה

אבל מאוד מאוד אהבתי את ההמשך. לדעתי זה ספר מבריק.

 

[ל‘א]

סולאריס

מה זאת אומרת מ"מספר מדע בדיוני הוא גולש לספר שעוסק בשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות עמוקות"? לעניות דעתי, ספר מדע בדיוני טוב הוא בדיוק זה שעוסק [גם] בשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות עמוקות. שאלה מרכזית בסולאריס: האם ניתן לתקשר באיזשהו רובד עם השונה כ"כ מאיתנו. אהבתי את התשובה. היא נכונה גם בחיי היומיום שלנו. לא זיהיתי בספר לא פילוסופיה להמונים (מה זה?) ולא התנדנדות על סף הקיטצ'יות (מה זה?). כן זיהיתי כבדות, שנובעת בעיקר מאיטיות ועומס פרטים. ספר מצוין.

 

[siv30]

אני לא רוצה לעשות כאן ספויילרים

ואני אנסה לענות מבלי לגלות יותר מידי. לטעמי מד"ב טוב הוא זה שמביא לי את האחר מבלי לאלץ אותי יותר מידי לשקוע בשאלות פילוסופיות על מהות האחר ועל טיבו. במובן זה הספר ממש לא עומד בקריטריונים האלה ולכן הוא מתנדנד על הסף. הוא מאלץ את הקורא להשקיע יותר מידי (כמובן לטעמי) בשאלות הפילוסופיות ובתשובות לשאלות יותר מאשר בעלילה. אני גם רואה את מיקוד העלילה שונה ממך ואני לא חושבת שהשאלה המרכזית היא יכולת התקשורת אלא דיון מטפיזי אמיתי בשאלות של הכרה בנוסף לדיון באלוהות והנגיעה שלה בחיינו (כמובן שיש צדק בדבריך אם מסתכלים ברמה הבסיסית ביותר של הדיון אבל אז אני חושבת שמפספסים אספקטים מהותיים בספר). יותר מכך, לעיתים הרגשתי כמו בשיעור פילוסופיה ופחות כקוראת בספר מד"ב. לגבי הקיטצ'טיות אני לא אפרט כי זה ממש ספויילר והבטחתי לא לעשות אבל אני יכולה לרמוז שמדובר ברוב הראשוני ביותר של הסיפור. לרגע לא טענתי שהספר לא יכול לעמוד בקטגוריה של מצויין ואף ציינתי שהוא גאוני.

 

[ל‘א]

את מוכנה להרחיב מעט?

1) אם מביאים לך את האחר, ולא מגרים אותך לשקוע בשאלות, אז יש סיכוי רב להישאר רק עם הקליפה החיצונית. אחרת מתי בדיוק יתעורר בך (ובכל קורא אחר) הרצון לקלף אותה? סולאריס לא אונס במובן הזה, אבל הוא בהחלט אינו אופרת חלל. 2) שאלתי קודם, ולא ענית, מה כוונתך באמירה פילוסופיה ל"המונים"? האם יש פילוסופיה למעטים? האם את מבחינה כביכול בין פילוסופיה של מעלה וזו של מטה? 3) סולאריס הוא ספר מרובה רעיונות וחוטי מחשבה. שאלת התקשורת וקריסתה היא (לדעתי) מרכזית, אך לא היחידה. כמובן. יהיה מעניין אם תרחיבי על ראייתך כשאלות האפיסטמולוגיות כמו גם התיאולוגיות כציר המרכזי.

 

[siv30]

אני אשתדל - זהירות ספוילרים!!!

עם האמירה הראשונה שלך אני יכולה להסכים ואכן הוא לא אונס את הקורא אבל הוא יוצר לעיתים תחושה מאוד לא נוחה של שקיעה בדיון הנלווה ולא במהות. אכן תפסת אותי ואני מאלה שמבחינים בין פילוסופיה להמונים ופלוסופיה "למעטים". עבורי - אין דין קאנט, פרגה, הוסרל ואפילו יום כדין אפלטון. מנסיוני שאלות אפיסטמולוגיות כאלה ואחרות אינן מקבלות את ההתיחסות הראויה כאשר הדיון בהן נעשה בשלוף. גם בגלל מורכבות הדיון אבל בעיקר בגלל מורכבות ההבנה והעומק שנדרש מהמתדיינים. אני אמקד עבורך - שים לב שכהספר דן במבנה ההכרה והאם יתכן שה"אורחים" הן תוצר "הקרנה" (Project) של תודעת הדובר הדיון חוזר מהר מאוד לפאזה הנמוכה יותר והיא הפזה האונטולוגית. הפאזה האונטולוגית תמיד יותר ברורה כי היא מדברת על היש, על הקיום שהו פיזי, גופני או איך שתבחר לתאר את זה. לטעמי יש כאן פספוס אדיר, אבל אני מבינה מהיכן הפספוס הזה נובע, הוא נובע מאי רצון של המחבר להתעמת עם דיונים מורכבים מאוד שיכולים לגרום להרבה קוראים פטנציאלים לברוח. לכן הבחירה שלו היא קלה, הוא מדלג מרעיון לרעיון כמו פרפר שמחפש צוף ולא לגמרי ממצה את הרעיונות או את הכיוונים. אני חושבת שהסיום יותר מכל מדגים את הפספוס שנובע מדיון מרובה קווים. לקראת הסוף מגיע המספר להכרה בדבר טיבו של האל, ההכרה הזו מייצגת גישה הדתית יחסית חדשנית (לאותה העת שהספר נכתב). הרשה לי לרגע לצטט עבורך: "אל שחולשותיו טבועות בו מעצם מהותו, והן תכונתו היסודית ביותר" - אפילו בנצרות, שמהווה את הריגרסיה החמורה ביותר מבחינת האלהה (הורדת האלוהים לדרגת בן אנוש) לא דמיינו להם שהאל כאל הוא יציר פגום כתכונה יסודית. הדיון כאן לטעמי היה אמור לעלות פאזה כי למעשה זה כמו לשאול האם האל טוב או רע מיסודו אלא מאי, המחבר בחר לנתק את השאלה המוסרית והאפיסטמולוגית בדבר היכולת שלנו כבני אדם להכיר אל טוב או רע כזה או אחר. אני מקווה שעכשיו הדברים יותר בהירים.

 

[rannot]

אני לא כל כך נהנתי.

קראתי לא מזמן את הספר שיצא בהוצאה מחודשת וחשבתי שהוא די גרוע. הוא הכיל מספר רעיונות נחמדים אך לא העמיק אותם מספיק, ובכלל לאורך כל הספר חשתי מאין הכזבה של הבטחה לא ממומשת.

 

[rannot]

הכזבה=אכזבה. (הכותב הינו דסגרף)