סיפור לשבת עם מוסר השכל
סיפרו על סטודנטים בטכניון, שקיבלו שאלה במתמטיקה: כמה דם אפשר להעביר בצנרת מסוימת בתוך כך וכך זמן. חישבו הסטודנטים וחישבו וענו מה שענו. קמה צעקה גדולה. איך ייתכן שעשרות סטודנטים התעמקו בבעיה והביאו פיתרון מתמטי (או הנדסי, לא משנה) - ואף אחד לא שאל את עצמו: רגע, מה פתאום להעביר דם בצנרת? משהו כאן לא בסדר... הטענה הייתה שהטכניון מייצר בעלי מקצוע טכנוקראטים חסרי לב ומצפון ויש לתת את הדעת לכך ויפה שעה אחת קודם. והינה, בפינה צנועה זו הנקראת פורום השפה העברית, כבר אתמול בערב שפך כאן amatrix את ליבו השבור ואמר לנו במילותיו שלו: אני בדיכי. לא דיחי כמובן, כי אם דיכּי. עמוק. הלב שלי שבור. מהאישה אשר אהבתי. ומה אנחנו עושים? מתפלפלים ומתפלמסים על קוצו של פיקסל בתוך ה-כּ של הדיכּאוני, ומשאירים את amatrix עם הדיכּאון האקוטי המינורי שלו. אתם באמת צריכים דיכּאון מג'ורי כדי לראות שמישהו במצב דכּאוני בתוך הבית שלכם? תגידו, גם באוניברסיטאות מייצרים אנשים חסרי לב? זה היה סיפור קצר לשבת, ועכשיו שבת שלום לכולם ובמיוחד ל-amatrix, שנאמר: לכה דודי לקראת כלה / פני שבת נקבלה שבת שלום.