שובו של גוי ואבוי
Well-known member
סדום בירושלים: בית בסילואן
http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=56765366
התחברות - תראבוט تـرابـط - هتحبروت·
תארו לעצמכם, שיום אחד – לא היום – ישראל כובשת את אנגליה. אולי אפילו מסיבות טובות. ותארו לעצמכן, שכמה אנגליות ואנגלים לא נמצאים במקרה בארצם באותו יום – הלכו לבקר את הדודים, היו סתם בחופשה בזמן הכיבוש, או ברחו מהקרבות עד יעבור זעם כמו שעושים רוב האנשים בזמן מלחמה.
כשירצו לחזור הביתה, לא בטוח ששלטונות הכיבוש הישראלים ירשו להם. הם לא נוהגים להרשות דברים כאלה. אבל יותר מכך: סביר שלא יהיה להם לאן לחזור, כי שלטונות ישראל יפעילו על אנגליה הכבושה את חוק נכסי נפקדים. לפי החוק הזה, יעבור רכושם של האנגלים הנעדרים לידי מדינת ישראל. זה ממש לא ישנה לישראל, שכאשר נחקק החוק, אנגליה עוד לא היתה כבושה ולא נכללה בתחומי שלטונה. בישראל, החוק פועל קדימה ואחורה ולצדדים.
מדינת ישראל תפקיד את בתיהם ושדותיהם של האנגלים ה"נפקדים" בידי רשות מיוחדת: האפוטרופוס על נכסי נפקדים. האפוטרופוס אינו הבעלים של הרכוש; תפקידו הוא לשמור על הנכסים שבידיו עבור האנשים, שזה באמת רכושם. אבל האפוטרופוס על נכסי נפקדים של מדינת ישראל הוא אפוטרופוס מסוג אחר. הוא הולך למכור את הנכסים. אילו זה היה אפוטרופוס ששומר על ילדים בהעדר הוריהם, הוא היה מוכר אותם, למשל לסוחרי ילדים. והאפוטרופוס על נכסי נפקדים מוכר את רכוש הנפקדים.
ככה זה היה בעכו, בחיפה, במשולש ובגליל ובנגב אחרי 1948. זה לא קרה במלחמה. זה קרה ב-1950, כאשר נחקק "חוק נכסי נפקדים". מדינת ישראל השתלטה במכה אחת על אלפי בתים, מאות אלפי דונמים של קרקע, שדות וכרמים ופרדסים, של פלסטינים שלא נמצאו בתחומי שלטונה בתאריך הקובע – והעבירה אותם לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים. והאפוטרופוס לא חיכה הרבה. הוא העביר את רובם לידי "רשות הפיתוח". ורשות הפיתוח מכרה אותם – בשתי עסקאות ענק – לקק"ל, במחיר מצוין. וקק"ל מלקקת את השמנת עד היום. (צריך לזכור, שלפי תקנות קק"ל, נכסים של קק"ל אסור אפילו להחכיר לערבים...)
אחרי 1967, הפעילו את החוק בשטחים הכבושים החדשים. בבקעת הירדן, בירושלים המזרחית, בגוש עציון... היו גם משפטנים שעיקמו את האף: איך יכולה מדינה, שמעולם לא החילה את החוק הישראלי בשטחים הכבושים, להחיל את החוק הזה – חוק שוד – על השטחים החדשים? ואיך הוא אמור לחול על אנשים, שמעולם לא היו אזרחי ישראל? התשובה היא פשוטה: המדינה רעבה. היא רעבה לקרקע, לבתים, לכרמים, לשדות – כי היא מדינת התנחלות, מדינה קולוניאלית. והיא לוקחת אותם, בכוח הזרוע, כוח החוק. איך אפשר היה לבנות התנחלויות בבקעת הירדן לוליא ההשתלטות על נכסי נפקדים?
כל זה קורה עכשיו, שוב, בסילואן הכבושה: יש בית, שמחצית ממנו נמצאת בידי אגודת המתנחלים אלע"ד (שקנתה אותו באמצעות "חברות קש" מאנשים שלא ידעו למי הם מוכרים); רבע נמצא בידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים, ורבע בידי משפחת סיאם הפלסטינית. האפוטרופוס השתלט על הרבע "שלו" על פי חוק נכסי נפקדים. ועכשיו מציע האפוטרופוס את הרבע שבידיו למכירה, והכל חוקי.
במכרז משתתפים רק שני צדדים: עמותת המתנחלים העשירה אלע"ד, שיכולה להציע כל סכום כסף שיידרש – ומשפחת סיאם הפלסטינית. אם המתנחלים זוכים – נראה את משפחת סיאם מצליחה לחיות בצל המתנחלים, שישלטו בשלושה-רבעים מהבית ומנסים להשתלט על השכונה כולה.
אין מה לרוץ לבתי משפט. העוול הוא החוק. וכך בדיוק הסבירו חכמים רבים במסורת היהודית, מה היתה בעצם רשעתה הנוראה של העיר סדום. "הכצעקתה?" מפרש רש"י – צעקתה של המדינה. בסדום, אמרו הפרשנים בצורות שונות, היה העוול חוק המדינה. זו רשעות, סיכמה נחמה ליבוביץ', "הנעשית על פי החוק, בקביעות ובסדר – רשעות שהמשטר מחייב אותה".
ובאותו זמן עצמו יוצאת המדינה לסלק עוד משפחה פלסטינית מביתה, משפחת שמאסנה, לא רחוק משם – בשייח' ג'ראח.
http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=56765366
התחברות - תראבוט تـرابـط - هتحبروت·
תארו לעצמכם, שיום אחד – לא היום – ישראל כובשת את אנגליה. אולי אפילו מסיבות טובות. ותארו לעצמכן, שכמה אנגליות ואנגלים לא נמצאים במקרה בארצם באותו יום – הלכו לבקר את הדודים, היו סתם בחופשה בזמן הכיבוש, או ברחו מהקרבות עד יעבור זעם כמו שעושים רוב האנשים בזמן מלחמה.
כשירצו לחזור הביתה, לא בטוח ששלטונות הכיבוש הישראלים ירשו להם. הם לא נוהגים להרשות דברים כאלה. אבל יותר מכך: סביר שלא יהיה להם לאן לחזור, כי שלטונות ישראל יפעילו על אנגליה הכבושה את חוק נכסי נפקדים. לפי החוק הזה, יעבור רכושם של האנגלים הנעדרים לידי מדינת ישראל. זה ממש לא ישנה לישראל, שכאשר נחקק החוק, אנגליה עוד לא היתה כבושה ולא נכללה בתחומי שלטונה. בישראל, החוק פועל קדימה ואחורה ולצדדים.
מדינת ישראל תפקיד את בתיהם ושדותיהם של האנגלים ה"נפקדים" בידי רשות מיוחדת: האפוטרופוס על נכסי נפקדים. האפוטרופוס אינו הבעלים של הרכוש; תפקידו הוא לשמור על הנכסים שבידיו עבור האנשים, שזה באמת רכושם. אבל האפוטרופוס על נכסי נפקדים של מדינת ישראל הוא אפוטרופוס מסוג אחר. הוא הולך למכור את הנכסים. אילו זה היה אפוטרופוס ששומר על ילדים בהעדר הוריהם, הוא היה מוכר אותם, למשל לסוחרי ילדים. והאפוטרופוס על נכסי נפקדים מוכר את רכוש הנפקדים.
ככה זה היה בעכו, בחיפה, במשולש ובגליל ובנגב אחרי 1948. זה לא קרה במלחמה. זה קרה ב-1950, כאשר נחקק "חוק נכסי נפקדים". מדינת ישראל השתלטה במכה אחת על אלפי בתים, מאות אלפי דונמים של קרקע, שדות וכרמים ופרדסים, של פלסטינים שלא נמצאו בתחומי שלטונה בתאריך הקובע – והעבירה אותם לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים. והאפוטרופוס לא חיכה הרבה. הוא העביר את רובם לידי "רשות הפיתוח". ורשות הפיתוח מכרה אותם – בשתי עסקאות ענק – לקק"ל, במחיר מצוין. וקק"ל מלקקת את השמנת עד היום. (צריך לזכור, שלפי תקנות קק"ל, נכסים של קק"ל אסור אפילו להחכיר לערבים...)
אחרי 1967, הפעילו את החוק בשטחים הכבושים החדשים. בבקעת הירדן, בירושלים המזרחית, בגוש עציון... היו גם משפטנים שעיקמו את האף: איך יכולה מדינה, שמעולם לא החילה את החוק הישראלי בשטחים הכבושים, להחיל את החוק הזה – חוק שוד – על השטחים החדשים? ואיך הוא אמור לחול על אנשים, שמעולם לא היו אזרחי ישראל? התשובה היא פשוטה: המדינה רעבה. היא רעבה לקרקע, לבתים, לכרמים, לשדות – כי היא מדינת התנחלות, מדינה קולוניאלית. והיא לוקחת אותם, בכוח הזרוע, כוח החוק. איך אפשר היה לבנות התנחלויות בבקעת הירדן לוליא ההשתלטות על נכסי נפקדים?
כל זה קורה עכשיו, שוב, בסילואן הכבושה: יש בית, שמחצית ממנו נמצאת בידי אגודת המתנחלים אלע"ד (שקנתה אותו באמצעות "חברות קש" מאנשים שלא ידעו למי הם מוכרים); רבע נמצא בידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים, ורבע בידי משפחת סיאם הפלסטינית. האפוטרופוס השתלט על הרבע "שלו" על פי חוק נכסי נפקדים. ועכשיו מציע האפוטרופוס את הרבע שבידיו למכירה, והכל חוקי.
במכרז משתתפים רק שני צדדים: עמותת המתנחלים העשירה אלע"ד, שיכולה להציע כל סכום כסף שיידרש – ומשפחת סיאם הפלסטינית. אם המתנחלים זוכים – נראה את משפחת סיאם מצליחה לחיות בצל המתנחלים, שישלטו בשלושה-רבעים מהבית ומנסים להשתלט על השכונה כולה.
אין מה לרוץ לבתי משפט. העוול הוא החוק. וכך בדיוק הסבירו חכמים רבים במסורת היהודית, מה היתה בעצם רשעתה הנוראה של העיר סדום. "הכצעקתה?" מפרש רש"י – צעקתה של המדינה. בסדום, אמרו הפרשנים בצורות שונות, היה העוול חוק המדינה. זו רשעות, סיכמה נחמה ליבוביץ', "הנעשית על פי החוק, בקביעות ובסדר – רשעות שהמשטר מחייב אותה".
ובאותו זמן עצמו יוצאת המדינה לסלק עוד משפחה פלסטינית מביתה, משפחת שמאסנה, לא רחוק משם – בשייח' ג'ראח.
