נקרע לי הקישקעס מהמקום הבוקר

נקרע לי הקישקעס מהמקום הבוקר../images/Emo7.gif

חייבת לשפוך בוקר קשה עבר על הבטן ועל הלב הפרידה בגן מהפיצית-קשה קשה. (אציין שלמי שלא מכיר שזו ילדה ראשונה..ויחידה בינתיים) היום ממש בכי וצעקות מרות "אמא אמא.....אל תלכי.........." אני תיכף בוכה שוב.... גן חדש. ידעתי שיהיה קשה..הכל ידוע. ברור לי גם שזה למידה של יכולת הסתגלות לחיים.וחשוב לי שהיא תיהיה חזקה...ושמחה גם כשקשה. אבל נקרעתי. לא הראיתי (השתדלתי..)לפיצית. אבל ברגע שהתיישבתי באוטו.....הייתי אני שוב אותה ילדה קטנה בגן-שאני היא שממררת בבכי. אווץ'! כואב לי. אולי לשמוע קצת ניסיון מהורים שכבר עברו את/ שכבר צלחו את זה לפעמים עיצה קטנה מנסיון של אחרים - יכולה לעשות הבדל גדול הכי חשוב לי - איך לעזור לה-מה לאמר לה בשעות שאנחנו יחד.האם לדון בזה? או לשחרר את זה. איך לתת לה כלים להתמודד עם הקושי הזה??. תודה.
 

kleo patra

New member
זה קשה אך זה עובר!!

תמיד ההתחלות קשות, ביחוד שמדובר בילדים קטנים. אצלי הם היו כאלה כשהיו בני שנתיים אך זו לא חכמה, כעת יש להם אחד את השני - הם מרגישים איכשהו "מוגנים" . אך כן, זוכרת את הבכי והצעקות.. אבל עושים סוויץ וזה עובר..כמו כל דבר אחר. אני בטוחה שאחרי שעה-שעתיים היא נרגעת..אך את לא. אז תלמדי להרגיע את עצמך גם.
 
וייסקי? על הסובוח??

תודה אהובה. מעודד אפילו לשמוע שזה נורמלי..וזה פשוט עובר. אני פשוט מרגרינה. זה כנראה גם הזמן שלי להתחשל. אבל לא יעזור. אני מודה שחלק ממני - רוצה שאותם רגעים - רק לאסוף אותה - ולקחת אותה איתי לכל היום........... אווץ' - כבר אמרתי?.
 

kleo patra

New member
המציאות שלנו שונה משלהם

ואנחנו נוטים לרוב "לנפח" את הבכי שלהם למימדים לא הגיונים.. תוסיפי את העובדה שהיא גם בטח קצת מפונקת - והנה מתכון מנצח! לה בטוח עבר כעת והיא משחקת ושמחה..ואת?!!
 

rrredshay

New member
כבר מגיל כזה נהיתה פולניה...../images/Emo3.gif

מאמי, אל תדאגי, זה בדרך כלל סתם רצון לתשומת לב, ואחרי 3 דקות על השעון היא כבר משחקת עם החברים שלה. את יכולה לבדוק את זה מחר, תחכי מחוץ לגן כמה דקות ואז תראי שהכל רגוע.
 
"נעצרה אמא מציצנית על סולם" -

אבל תיהיה בטוח שמחר אני אעשה את זה. אני רוצה לראות. תודה.
 
זה נורמלי

רק אם לא תנפחי את זה למימדים לא נורמליים. לרוב ההסתגלות של ההורים קשה יותר משל הילדים - החכמה היא שלא תשליכי את ההסתגלות שלך על בתך. ככל שהילדים קטנים יותר ההסתגלות שלהם מהירה יותר. ומה איתך? גם אם את חייבת הרבה זמן להסתגל להסתגלות שלה, תשחקי אותה כשאת איתה.
 
כן. כאבי גדילה...

אני מודעת לזה שאני חייבת לא להשליך עליה את הקושי שלי. צודק. אני פשוט צריכה זמן איתה והיא איתי. זה הזמן - לנצל את הזמן.ביחד.
 
../images/Emo24.gif לך ו ../images/Emo24.gif לפיצקית

אני בעד כן לדבר על זה כשהיא רגועה. לחשוב איתה ביחד מה יכול לעזור לה להיפרד. להזכיר שאימא תמיד חוזרת. מכירה את השיר 'נשיקה בכיס' של שלומית כהן-אסיף? אצלנו זה היה טקס קבוע. חיבוק גדול. נשיקות במקומות קבועים - אני לו והוא לי. ובסוף הייתי נותנת לו נשיקה בתוך כף היד ומזכירה לו לשמור אותה בכיס. היו לנו גם תקופות של 'משהו' - הייתי קוטפת עלה או פרח קטן מהעץ שליד הכניסה לגן והוא היה שומר אותו.
 

הילה301

New member
ואוו, הרעיון הזה של הנשיקה בכיס מקסים!!!!

אני תמיד אומרת לגמדת שלי שכשקשה לה ,או שהיא מתגעגעת, תעצום עיניים ותרגיש איך אני מחבקת אותה חזק חזק. ותמיד כשהיא אצל אביה, היא אומרת לי בטלפון שהיא מרגישה שאני מחבקת אותה, ואז הלב שלי מתפוצץ
 
אוי מקסים! לקחתי בשמחה רבה!תודה -

אני חושבת שזה משהו שמאוד יתאים לעולם שלי ושלה... תודה...
 
את מכירה את האגדה על החוט שבלב?

שיש חוט שמקשר בין לב אוהב אחד לשני. כשמתרחקים החוט נמתח ולכן זה כואב. זה היה אחד הסיפורים החביבים על אייל, כי הוא עזר לו להמחיש את הקושי שבפרידה ממישהו אהוב.
 

NoaModiin

New member
נורמלי בהחלט...

גם ילדי בכו בילדותם כשהשארתי אותם בגן, ואני גם שומעת כל הזמן על ילדים של חברים שנורא קשה להם בגן חדש. את יכולה לשאול את הגננת אם הבכי ממשיך הרבה זמן, או פשוט לחכות בחוץ ולהקשיב כמו שיעצו לך כאן, אבל באמת - אל תקחי את זה קשה מדי. קרוב לוודאי שלך קשה יותר מאשר לה. אם טוב לה בגן, תוך ימים מעטים את צריכה לראות שיפור ניכר
לאט לאט היא תפסיק לבכות כשתלכי, ואפילו תשמח להגיע לגן. בהצלחה
 
ואי ואי.עכשיו שהאי הופכת מה"תינוקת" שלי לילדה

לא גילו לי שזה קשה כלכך. אוףףףףףףףףףףףףף.
 
אויש קוקי ../images/Emo24.gif איזה לא נעים זה...

אבל אני בטוחה שהפספוסה הקטנה שלך כבר מסובבת שם את כולם על האצבע הקטנה שלה, את יכולה גם להרים טלפון לגן לבדוק מה קורה איתה, וכולנו היינו שם... בתור ילדים כמובן, נראה לי שגדלנו בסדר על אף ולמרות הכל...
 
כבר התקשרתי איך שהגעתי בבוקר..../images/Emo9.gif

מישהו חשב לשנייה שלא??? כאילו...זאת אני.... תודה ממוש
 

מיתי

New member
אוי, כמה מוכר../images/Emo10.gif

חוויתי בדיוק את אותו דבר ביום השני ללימודים עם הגדולה. גן חדש, בלי חברים מוכרים. עזבתי אותה בבכי קורע לב של "אמא, אל תלכי" אבל מה שמנחה אותי, זה לא הרגש, עם כל הקושי, אלא הכנה לחיים. בתור אחת שגדלה כאתרוג, טוב לא יצא מזה. תפקידנו כהורים להקנות לילדים שלנו את הכלים להתמודד בחיים. לבד. ככה זה בטבע. תמיד נהייה שם לצידם, עם האהבה והחום, אבל הם צריכים לדעת להתמודד עם דברים. אם נהייה שם כל הזמן ונחבק ונעטוף הם לא ילמדו. וכמו שאמרו לפניי, 5 דקות על השעון... שקט ושלווה.
 

שרשירית

New member
מלא חיבוקים, קורע לב ../images/Emo10.gif

אין לי ספק שזה אחד מאותם הדברים שהזמן יעשה את שלו ורק הזמן ירפא
יש ספרים בנושא של פרידות וגן חדש. אני הקראתי לעמית ספר כזה בשנה שעברה שהיה מאוד מוצלח וכשהגענו לגן אז הוא אמר זה כמו X בסיפור ואני כבר לא בוכה. אני מאמינה בשיחות, היא כבר לא ילדה קטנה ובהחלט מבינה. אני מאמינה בלדבר כמה שיותר ולשאול אותה למה היא בוכה, למה היא עצובה להישאר בגן ולנסות להקל על הפחדים שלה. שולחת המון נשיקות לך ולנסיכה הקטנה ממני ומהגברבר שלי.
 
למעלה