נפל לי האסימון

נפל לי האסימון

תודה לאלוהים! זה קרה אחרי כל כך הרבה סבל וייסורים וחיים בתוך פלונטר אינסופי. אחרי שמישהו נוסף (מתוך כל כך הרבה קשרים שהרסתי מתוך בורות וחוסר מודעות לכך שזה בגללי) שבא לנטוש אותי סוף סוף טרח להסביר לי מדוע הוא עושה זאת: בגלל שאני אדם שיטחי, חסר רגש, אינטרסנט רואה באנשים רק מטרה וכלי לסיפוק הצרכים האישיים שלהם. והכי כואב זה שאני כבר לא יכולה לשקר לעצמי יותר בעניין הזה - ואני מודה שהוא צדק (הרגשתי שזו האמת). אפשר לומר שממש הרגשתי שנפל לי האסימון באותו הרגע - אני לא מצליחה לשמור על קשרים עם בני אדם לטווח הארוך, וגם לא לקצר וזאת בשל חוסר הרגישות שלי כלפי הסביבה. זה גם מחבר לי הרבה חלקים בפאזל כישלון יצירת קשרים חברתיים! אף פעם לא היה לי באמת אכפת מה אחרים מרגישים ( רע להם, כואב, עצוב, נעים, מציק, טוב...) חשבתי שאני יודעת מה זה רגש , עד שפקחתי עיניים וגיליתי צד נוסף באישיות שלי שלא הייתי מודעת לקיומו (לא סתם כל תהליך ההכרה והצלילה פנימה - בין התהליכים הכואבים שיכולים להיות). היחס שלי לאנשים הוא כל כך אלניטי וביקורתי ואני עדיין מרגישה שאין לי שמץ של מושג איך זה להרגיש משהו בתוך עצמי... או להזדהות רגשית עם אדם או להעניק לו יחס של אכפתיות וחיבה. גם עכשיו החיים שלי מתנהלים בצורה די שגרתית - לימודים\ עבודה\שינה (ימי חול), ניקיון\אינטרנט\ טלויזיה (סופ"ש) -ו זהו!
והאמת כל יום זה אותו התקליט. העניין הוא שאני לא מרגישה שאני צריכה להשתנות - אני פשוט יודעת את זה! לא יודעת איך להסביר, אבל יש כאן משהו מסריח בשגרה הזאת. אני לא מסוגלת שלא לקשר את זה לרגש. הרבה פעמים אני בוכה ואני על כך שאני צריכה לעשות משהו עם התחושה הזאת, למלא את הריקנות במשהו שחסר לי. לפחות עכשיו הוקל לי אחרי שהבנתי את פשר ההתרחקות של אנשים ממני - יש בהם משהו חי ופועם שחסר בי, יש להם - לב!
אני בנאדם קר וחסר רגישות (לפעמים אפילו אכזר). וזה לא עוזר להתחיל לחבב אחרים או לעניק להם מעצמי - כי זה לא בא לי בנוח, בטבעי, גם אחרי שאני עושה זאת - אני מרגישה לא אני עצמי. נכון, אז למדתי כל החיים להיות לבד. אין לי אף אחד לדבר אליו (אני מתכוונת דברים שלא מספרים לכל אחד או אפילו לחברה' מהעבודה או ללימודים). הפורום זה המקום היחדי (
) בו אני שופכת את הדברים בצורה כזאת, זה אכן נותן פורקן מסויים (אמנם בצורה הכי שטחית ווירטואלית שיש - אבל לפחות משהו...), וזה לא משנה כמה אני אנסה לשכע את עצמי שבאמת קיים עבורי כאן המקום הכי בטוח ולא ביקורתי (וזאת הסיבה למה אנשים רבים כל כך נוהרים אל הפורומים בעת מצוקה), אבל איפשהו בתוך תוכי.... זה מהווה גם סוג של בריחה ואי התמודדות עם עצמי ועם המציאות. אז עכשיו אחרי שברור לי ( בצורה הכי מעורפלת שיש) למה אין לי חברים (אפילו חבר\ה אמיתית אחת) ולמה אני מוצאת את עצמי תמיד בצד, חוץ מדמעות, אני לא מצליחה להגיע לנקודה המרכזית כלשהי... כנראה יש משהו ממכר בכל הסבל והכאב הזה שאדם מביא על עצמו, אחת הסיבות שאני יכולה לעלות על דעתי היא שישנם אנשים אשר יכולים ללמוד את שיעורי החיים רק בדרך הכי קשה שיכולה להיות (כי מי שלא יודע ללמוד מטוב - ילמד מרע).. .. האם זה נשמע הגיוני שבאדם יכאיב לעצמו נפשית בצורה הכי מתעללת שיש ?! כלומר בגלל שהוא לא יודע להרגיש שום דבר אחר (והרי הוא חייב להרגיש מ-ש-ה-ו ) אז ברירת המחדל המתבקשת היא - סבל וייסורים! בינתיים לא מצאתי שום הסבר אפשרי הגיוני אחר שיוכל לתת סיבה למה אני מביאה את עצמי את כל הדברים השליליים כמו התעללויות, השפלות, התרחקות של אנשים ותחושות נחיתות הללו (מעגל שחוזר על עצמו באופן קבוע) ומה הסבל משרת אצלי.- את הרגש!!! הגיוני, לא?
 

סליידר

New member
ומה הלאה?

אכן יכולות להיות סיבות רבות לאיך בנאדם יכול ללמוד את שיעורי החיים, ואחת מהן היא בדרך הקשה ביותר ע"י כאב נפשי עצמי (אנחנו יכולים לדון על כך רבות, ואני מניח שעשה את זה
), אך אני מנסה להבין מדוע את מתמקדת בנושא הזה ולא באיך לפתור את הבעיה (שכעת את יודעת מה היא).
 

סליידר

New member
"בשל חוסר הרגישות שלי כלפי הסביבה"

כתבת בעצמך את הבעיה בפירוט בהודעה.
 

MetalSinagouge

New member
זה מעניין, התאוריה הראשונית שלי בקשר להודעות

היא שבעצם אלו הודעות של רובוט-פורומים אוטומטי (כמו ההודעות של תפוז). פיליפ ק. דיק אמר שהרגש של האמפתיה הוא מה שמבדיל את האדם מן האנדרואיד (רובוט). עכשיו את מתוודה שאין לך רגשות מה שבעצם מחזק את התאוריה שלי. וזה מעניין כי את כמו בינה מלאכותית ממש חכמה שנועדה להעיר פורומים רדומים כמו זה. עכשיו ברצינות- כן "יש משהו ממכר בכל הסבל והכאב הזה שאדם מביא על עצמו..." או במילים אחרות את מכורה לרחמים עצמיים. לדעתי ראוי להשאיר את הניתוח לאנשים מקצועיים, כמו שבחוכמה הציעו לך בפורום אחר. הדבר הנוסף היחיד שאני יכול להמליץ עליו זה ספר בשם Undoing Yourself With Energized Meditation. לא ניסיתי אותו, אבל כן קראתי אותו, ולך אין שום דבר להפסיד. בהצלחה. נעבור לנושא אחר: אתמול ראיתי את הסרט בלייד ראנר. והוא מדהים. שנתחיל לדבר עליו? או אולי נשנה את שם הפורום ל"מעבר לבלייד ראנר"?
 
אתה יודע כמה ספרים כאלו "בלעתי"?!

ישנם דברים שלא מוצאים דרך הספרים.... ומי כמוני יודעת שכמה יותר ג'אנק כזה נאי מכניסה לתוך עצמי, ככה אני נהיית יותר מבולבלת.. שים לב עד כמה אתה מיישם את מה שלמדת מספרים. סתם ככה כדרך אגב, ספרים זה טוב למי שלוקח איתו משהו לחיי היום יום, ולא בשביל להעביר זמן פנוי...
 

MetalSinagouge

New member
זה נכון, כי רוב הספרים האלה הם...

פונים לאגו של הבנאדם. אותו אגו שהוא המחסום והפושע עצמו! יש דברים שנכונים, כמו למשל ש"אנחנו מקרינים לעולם את מה שאנחנו מרגישים" ושטויות בסגנון, אבל בלי פראקטיקה אי אפשר לשנות סתם את דפוסי המחשבה. זו לא חייבת להיות מדיטציה או משהו, אבל אפשר לאמץ ולהפטר מהרגלים פשוט על ידי התמדה, גם הרגלי חשיבה.
 

MetalSinagouge

New member
לוקח בערך חודש לסגל הרגל.

מחשבה זה גם סוג של הרגל. התמדה זה קל, פשוט עושים את זה הרבה. פראקטיקה זה ליישם את מה שכתוב (ולבצע את התרגילים, אם יש) לחיים.
 

Gilliana

New member
אין כזה דבר "אין רגשות"

ודאי שיש לה רגשות - רק שהם כ"כ מודחקים עד שהיא מרגישה כאילו אין לה רגשות. ההדחקה הזו היא תוצר של משהו, ומה הוא המשהו הזה, רצוי כאמור לנסות ולברר בעזרת ייעוץ פסיכולוגי שיכול בהחלט לעזור להסיר את המחסום.לגבי "בלייד ראנר" - בדיוק מאותן סיבות רציתי שתראה את הפרק "איש הפח" בסטארגייט SG-1.
 

MetalSinagouge

New member
אפשר לראות אותו מבלי להכיר את הסידרה?

רציתי לראות את בלייד ראנר כי כבר הגעתי למצב שאני בור גמור בכל דבר תרבותי (במיוחד בקולנוע) של 100 השנים האחרונות. אני כאילו לא גר כאן על הכוכב הזה.
 

Gilliana

New member
כן, בהחלט אפשר

זה פרק עצמאי כמעט לגמרי כך שלא תהיה לך שום בעיה. ואתה צודק - בלייד ראנר פשוט סרט חובה, שמחה שראית אותו סוף סוף.
 

Gilliana

New member
שקלת יעוץ פסיכולוגי?

לפי כל מה שאת מתארת, ייעוץ פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור לך. שווה לנסות כמה פגישות ולראות איך זה מתקדם...
 
כן אני בטיפול

כבר אחרי כמה מפגשים עלינו על הדברים הקשים שמציקים לי כמו שחזור אותה התופעה של הבאת סבל נפשי על עצמי בדרכים כאלו ואחרות. ובכלל, הפגשיה האחרונה הייתה שהגענו למסקנה שהסבל אצלי בא לכסות על רגשות אחרים שאני מדחיקה או מפחדת לגעת בהם וגם ההנאה שבסבל (דבר שלא כל כך נקלט אצלי עדיין, אך אני מרגישה שיש בו איזשהו פן ממכר). מה אני אמורה לעשות עם הידיעה הזאת?
 

Gilliana

New member
הידיעה היא חצי הדרך לפתרון

אבל.. רק חצי הדרך. ואין פתרונות קסם - עם הזמן תקבלי הבנות איך להתמודד עם הידיעה הזו ובנוסף, עוד דבר שהייתי שוקלת במקרה שלך - טיפול בהיפנוזה רגרסיבית משום שאני בטוחה ששיש גורם כלשהו בעברך (או אולי מספר גורמים) שהביאו אותך למצב שבו את נמצאת היום. אבל גם אם לא לא תלכי בכוון הזה, הזמן והטיפול יביאו לך תובנות חדשות וגם את הפתרון.
 

JiyuuKi

New member
הבעייה היא רק ברגשות?

או ביכולת לחוות דברים באופן כללי? למשל, תנסי להסתכל על העננים או הירח. האם את ישר משתעממת ומתחילה לחשוב, לדמיין דברים ולחפש צורות, או שאת מסוגלת לתעל את יכולת העיבוד של המוח שלך לקליטת התמונה כפי שהיא, ופשוט להביט בהם ולהינות?
 
הבעיה היא מכלול של הדחקות

כן, בהחלט איבדתי איפשהו אי שם בגלגולים הקודמים שלי את היכולת לחוות דברים כמו את הטבע... גם כשאני כן מתפעלת מהיופי של השמיים, זה מהר מאוד הופך למובן מאליו...
 
"אין דבר שלם יותר מלב שבור..."

מכיר את החוויה הזאת שתיארת יותר מדי מקרוב. האי יכולת (לעיתים בשילוב עם אי-רצון) לשנות ולהישתנות. הכל בראש. ודווקא המוח הוא המחלה והוא התרופה. תחפרי בעצמך טוב טוב ותנסי להבין את השורש שמשם התחיל הכל. זה לא קל, אבל יש תוצאות. מנסיון. בהצלחה!
 

Lonly badger

New member
הבסיס

1. מה את רוצה. 2. מה את אוהבת , מה את שונאת. שניהם לא ראציונאלים. אבל שלמים. כלומר אם את מכבדת ומבינה אותם יש לך הרמוניה. אם לא, את יורה לעצמך ברגל. מוזר, לא צריך ספרים או "אמונות" בשביל זה. לא?
 
למעלה