נפל לי האסימון

נפל לי האסימון

תודה לאלוהים! זה קרה אחרי כל כך הרבה סבל וייסורים וחיים בתוך פלונטר אינסופי. אחרי שמישהו נוסף (מתוך כל כך הרבה קשרים שהרסתי מתוך בורות וחוסר מודעות לכך שזה בגללי) שבא לנטוש אותי סוף סוף טרח להסביר לי מדוע הוא עושה זאת: בגלל שאני אדם שיטחי, חסר רגש, אינטרסנט רואה באנשים רק מטרה וכלי לסיפוק הצרכים האישיים שלהם. והכי כואב זה שאני כבר לא יכולה לשקר לעצמי יותר בעניין הזה - ואני מודה שהוא צדק (הרגשתי שזו האמת). אפשר לומר שממש הרגשתי שנפל לי האסימון באותו הרגע - אני לא מצליחה לשמור על קשרים עם בני אדם לטווח הארוך, וגם לא לקצר וזאת בשל חוסר הרגישות שלי כלפי הסביבה. זה גם מחבר לי הרבה חלקים בפאזל כישלון יצירת קשרים חברתיים! אף פעם לא היה לי באמת אכפת מה אחרים מרגישים ( רע להם, כואב, עצוב, נעים, מציק, טוב...) חשבתי שאני יודעת מה זה רגש , עד שפקחתי עיניים וגיליתי צד נוסף באישיות שלי שלא הייתי מודעת לקיומו (לא סתם כל תהליך ההכרה והצלילה פנימה - בין התהליכים הכואבים שיכולים להיות). היחס שלי לאנשים הוא כל כך אלניטי וביקורתי ואני עדיין מרגישה שאין לי שמץ של מושג איך זה להרגיש משהו בתוך עצמי... או להזדהות רגשית עם אדם או להעניק לו יחס של אכפתיות וחיבה. גם עכשיו החיים שלי מתנהלים בצורה די שגרתית - לימודים\ עבודה\שינה (ימי חול), ניקיון\אינטרנט\ טלויזיה (סופ"ש) -ו זהו!
והאמת כל יום זה אותו התקליט. העניין הוא שאני לא מרגישה שאני צריכה להשתנות - אני פשוט יודעת את זה! לא יודעת איך להסביר, אבל יש כאן משהו מסריח בשגרה הזאת. אני לא מסוגלת שלא לקשר את זה לרגש. הרבה פעמים אני בוכה ואני על כך שאני צריכה לעשות משהו עם התחושה הזאת, למלא את הריקנות במשהו שחסר לי. לפחות עכשיו הוקל לי אחרי שהבנתי את פשר ההתרחקות של אנשים ממני - יש בהם משהו חי ופועם שחסר בי, יש להם - לב!
אני בנאדם קר וחסר רגישות (לפעמים אפילו אכזר). וזה לא עוזר להתחיל לחבב אחרים או לעניק להם מעצמי - כי זה לא בא לי בנוח, בטבעי, גם אחרי שאני עושה זאת - אני מרגישה לא אני עצמי. נכון, אז למדתי כל החיים להיות לבד. אין לי אף אחד לדבר אליו (אני מתכוונת דברים שלא מספרים לכל אחד או אפילו לחברה' מהעבודה או ללימודים). הפורום זה המקום היחדי (
) בו אני שופכת את הדברים בצורה כזאת, זה אכן נותן פורקן מסויים (אמנם בצורה הכי שטחית ווירטואלית שיש - אבל לפחות משהו...), וזה לא משנה כמה אני אנסה לשכע את עצמי שבאמת קיים עבורי כאן המקום הכי בטוח ולא ביקורתי (וזאת הסיבה למה אנשים רבים כל כך נוהרים אל הפורומים בעת מצוקה), אבל איפשהו בתוך תוכי.... זה מהווה גם סוג של בריחה ואי התמודדות עם עצמי ועם המציאות. אז עכשיו אחרי שברור לי ( בצורה הכי מעורפלת שיש) למה אין לי חברים (אפילו חבר\ה אמיתית אחת) ולמה אני מוצאת את עצמי תמיד בצד, חוץ מדמעות, אני לא מצליחה להגיע לנקודה המרכזית כלשהי... כנראה יש משהו ממכר בכל הסבל והכאב הזה שאדם מביא על עצמו, אחת הסיבות שאני יכולה לעלות על דעתי היא שישנם אנשים אשר יכולים ללמוד את שיעורי החיים רק בדרך הכי קשה שיכולה להיות (כי מי שלא יודע ללמוד מטוב - ילמד מרע).. .. האם זה נשמע הגיוני שבאדם יכאיב לעצמו נפשית בצורה הכי מתעללת שיש ?! כלומר בגלל שהוא לא יודע להרגיש שום דבר אחר (והרי הוא חייב להרגיש מ-ש-ה-ו ) אז ברירת המחדל המתבקשת היא - סבל וייסורים! בינתיים לא מצאתי שום הסבר אפשרי הגיוני אחר שיוכל לתת סיבה למה אני מביאה את עצמי את כל הדברים השליליים כמו התעללויות, השפלות, התרחקות של אנשים ותחושות נחיתות הללו (מעגל שחוזר על עצמו באופן קבוע) ומה הסבל משרת אצלי.- את הרגש!!! הגיוני, לא?
 
זה הכל מנגנוני הגנה. השאלה היא:

מי פגע בך כל כך קשה שאת מרחיקה את כולם? ויש עוד הרבה סוגיות לבדוק: מתי הפסקת לאהוב את עצמך, מה את רוצה? מי את מרגישה שחייב לך? למה? ממליצה לך בחום למצוא מאמן טוב שיכול לעזור לך לפרום את הפלונטר הרגשי הזה דרך בחינת מערכות היחסים שלך עם עצמך, עם משפחתך עם הסביבה הקרובה והרחוקה. חשוב לזהות את הדפוסים שלך כדי להחליפם בדפוסים בריאים יותר. שינוי נוגע בהכל: דפוסי חיים, דפוסי חשיבה, דפוסים רגשיים. עוד משהו: מתוך אלו שאת לא מסתדרת איתם, עם מי קשה לך יותר? עם גברים או נשים? חפשי עזרה של אדם שאת יכולה ובוחרת לתת בו/ה אמון. אמון מלא = שיתוף פעולה מלא. מקווה שזה נותן לך קצה חוט
 

coco nut

New member
היי מחפשת

ראשית....את אולי הרבה דברים אחרים, אך בטוח שלא שיטחית! הרבה עומק ותבונה ותתפלאי, גם רגישות בדברייך. מה שאני עוד שומעת בין המילים זה אולי משהו בדימוי העצמי שטעון שיפוץ.. מילה אחת טובה על עצמך לא זרקת.. רק ביקורת נוקבת מצד אחד את מעידה על עצמך שאת "כישלון ביצירת קשרים חברתיים" ומצד שני טוענת ש"שאני לא מרגישה שאני צריכה להשתנות "... והתובנה : "שהבנתי את פשר ההתרחקות של אנשים ממני - יש בהם משהו חי ופועם שחסר בי, יש להם - לב"... אם את מבינה ומקבלת בהשלמה שאת כישלון חברתי ואת התרחקותם של אחרים ממך- ולא מעוניינת להשתנות אז אין בעיה, הלא כן? ובכן יקירה, אין ספק שמהר מאוד מצאת לעצמך יופי של צידוקים ותירוצים לגבות את הקושי שיש לך ביצירת קשרים ואף מצאת הסברים מאוד לוגיים... נשמע לי שאת סובלת מאוד נשמע לי שאת מאוד בודדה נשמע לי שנמאסה עלייך הרוטינה ואת משוועת למשהו שילהיב אותך הכי נשמע לי - אל תשארי לבד עם מה שעובר עלייך.. אני סבורה שטוב תעשי אם תפני למאמן טוב שיוכל לסייע לך . קושי ביצירת קשרים חברתיים אינה גזירה משמיים, ניתן ללמוד ולפתח את היכולת, אם את מעוניינת כמובן! אגב, גם לשבת ולבכות על מר גורלך זה סוג של רוטינה..... אל תוותרי עלייך, מגיע לך לחיות חיים מלאים ומספקים! בהצלחה
 
מחפשת יקרה

יחד עם זה שקראתי עד הסוף ובעיון את דברייך המשקל והטון של הפוסט הזה נמצאים בשתי השורות הראשונות תודה לאלוהים! זה קרה אחרי כל כך הרבה סבל וייסורים וחיים בתוך פלונטר אינסופי יכולתי לשמוע את הנשימה העמוקה, החיוך ואנחת הרווחה עד לכאן ברוכה הבאה, לרגע קט נגעת בעצמך פנימה נראה שאת מחפשת בכיוון הנכון לגבי השאלה שלך, הגיון הוא לא תמיד הכלי הנכון לשפוט אנושיות יום מבורך
 

isaacm

New member
זה טוב שנפל לך האסימון

את יודעת - יש בגרות כרונולוגית ויש בגרות רגשית. בשיחה שהייתה לי לפני שלש שנים נאמר לי כזה דבר: אתה יודע, אתה בן ארבעים ושבע - רגשית אתה עוד לא בן שבע. האישה שאמרה לי את המשפט הזה היתה ועדיין מוערכת מאד על ידי - והמשפט הזה חולל מהפכות ותהפוכות בחיים שלי. היום אני (אולי) מתקרב לבר מצווה
ולמה אני משתף אותך בזה? לא יודע, אין לי תירוץ. שיתפתי כי בא לי, מקווה שזה בסדר לך שבת שלום איציק
 
בגרות רגשית

הבנתי שבגרות כרונולוגית היא בגרות ביולוגית טבעית של התפתחות המוח והגוף, אך מהי אותה ההתבגרות הנפשית?? ניסיתי להבין את המושג עד כמה שאפשר, אך עדיין זה לא נתפס אצלי.... מה זה התבגרות נפשית?
 

isaacm

New member
כמו שבגרות מתארת רמת בשלות

מבחינת מיומנויות נרכשות בתחומים מוגדרים, כך בתחום הרגש, המיומנות לזהות את הרגשות, לחיות איתן, לבטא אותן. כשהיכולות הללו לא מתפתחות יש פער בין הבגרות הכרונולוגית והבגרות הרגשית. ובגרות רגשית, כמו בגרות כרונולוגית, זה דבר שנרכש לאורך זמן. כבוגר אני אמור להיות מסוגל ברמה בסיסית כלשהי לזהות את הרגשות המפעמים בי, להיות מסוגל לבטא אותם בצורה בוגרת ואחראית (כן, אני יודע שאני משתמש בהגדרה להגדיר את המושג - בכל זאת אני מקווה שהרעיון עובר) ולפעול מתוך שליטה ועל סמך הרגש - לא מתוך הרגש ועל סמך לא יודע מה. וכשחסרה לי הבגרות הלזו אז אני לא מזהה את הרגש ונוטה לתחושת חוסר אונים שמתפתחת לכעס, ובלי להבין הריני מרשה לעצמי לפעול מתוך הכעס (סתם דוגמא . . . ) מקווה שהנקודה ברורה. אם לא - תשאלי, אשמח להשיב. איציק
 
רגשות...

ואם אותה תחושה של חוסר אונים לא הייתה מתפרשת ככעס, איך זה היה בא לידי ביטוי? ולמה זה חשוב לזהות ולבטא רגשות?
 

isaacm

New member
לא יודע, תגידי לי את

איך את מבטאת תחושות של חוסר אונים? איך את מבינה מדוע את חשה כפי שאת חשה? איך את יודעת כיצד לפעול כדי להרגיש טוב יותר? איך אני אוכל לגעת איך את מרגישה, אם את לא יכולה לשתף אותי? איך תדעי לפעול בהגיון גם כאשר הרגשות מציפים אותך? תראי, אני לא יודע אחרי איזו אמת את מחפשת. את האמת תמצאי בעשייה - לא בדיבורים. גם אם יסבירו לך את הדברים טובי המלומדים - אין דרך אחרת. נראה לך שיש דרך אחרת? איציק
 
למעלה