נעים מאד, (תתכוננו - קצת ארוך)
עדיין לא מכירה את הפורום. מקווה שנסתדר... ראשית מציגה את עצמי בקצרה, כך יהיה לכולנו נעים וקל יותר. באה מבית דתי לאומי, ההורים דתיים היטב, הילדים כולם מי פחות ומי יותר. בתיכון הספקתי לחזור בשאלה, אחרי י"ב לחזור בתשובה ולבלות שנה במדרשה ליהדות, כמעט ונקלעתי לקהילה הברסלבית במאה שערים (...) אחר כך צבא, שם לאט ובהדרגה ועקב משברים רציניים (עניינים של זהות מינית) שוב הפסקתי לקיים מצוות. וכיום סטודנטית רגועה ומאושרת צמה ביום כיפור, מבקרת בבית כנסת, לא אוכלת חזירים (גם כך אני צמחונית) אבל הרבה אני לא מקיימת. המוזר הוא שעם כל תהפוכות הגורל והנפש שעברו עלי, את המושג "משבר אמונה" לא חושבת שהרגשתי על בשרי עד היום. בבגרותי. גם בשנים האחרונות כשאני כבר מקיימת מעט מאד אני שמה דגש על המסורת ועל המסגרת האמונית, משהו עוד נותר בי מברסלב ולייבוביץ'. ופתאום כשהחבר (החילוני למהדרין) או הקול הקטן שבי, שואלים שאלות גדולות כמו: ויכול להיות שהוא לא נתן את התורה? ויכול להיות שגם לצום ביום כיפור זה מיותר? והעם היהודי הוא באמת עם נבחר - מי בחר ובעיקר למה? ופתאום אין לי תשובות. זאת אומרת עדייןזכורות לי היטב התשובות שנחקקו, ושאותן בניתי בעצמי על פי תיאוריות מוצקות משלי, אבל הן הפכו מעט תפלות, אני כבר לא בטוחה שכך אני חושבת. וזה משום מה קצת קשה לי וגדול עלי. לא כל כך מתחשק לי משבר אמונה עכשיו. אני חוששת למצוא תשובות קשות, אני חוששת שלא למצוא תשובות. אני מפחדת שזה ירחיק אותי ממשפחתי לחלוטין, ירחיק אותי מהמסגרת. אחרי הכל אני יודעת שאני אוהבת את המסורת ואני יודעת כמה הייתי מאושרת בתקופה בה הייתי דתייה מרצוני. בצוהר אבסורדית ולא כל כך בריאה ונכונה בעיני יש לי איזה רצון שלא לשאול, לכבות את הספקות ולהשאר כמו שאני חובבת דת ומסורת שעונה "ככה" ולא שואלת יותר מדי, לא מסוכסכת עם עצמה ולא עם אחרים. מצד שני, כולנו יודעים שאחרי שיצאנו לשאול קצת קשה לחזור הביתה. מה אתם אומרים?
עדיין לא מכירה את הפורום. מקווה שנסתדר... ראשית מציגה את עצמי בקצרה, כך יהיה לכולנו נעים וקל יותר. באה מבית דתי לאומי, ההורים דתיים היטב, הילדים כולם מי פחות ומי יותר. בתיכון הספקתי לחזור בשאלה, אחרי י"ב לחזור בתשובה ולבלות שנה במדרשה ליהדות, כמעט ונקלעתי לקהילה הברסלבית במאה שערים (...) אחר כך צבא, שם לאט ובהדרגה ועקב משברים רציניים (עניינים של זהות מינית) שוב הפסקתי לקיים מצוות. וכיום סטודנטית רגועה ומאושרת צמה ביום כיפור, מבקרת בבית כנסת, לא אוכלת חזירים (גם כך אני צמחונית) אבל הרבה אני לא מקיימת. המוזר הוא שעם כל תהפוכות הגורל והנפש שעברו עלי, את המושג "משבר אמונה" לא חושבת שהרגשתי על בשרי עד היום. בבגרותי. גם בשנים האחרונות כשאני כבר מקיימת מעט מאד אני שמה דגש על המסורת ועל המסגרת האמונית, משהו עוד נותר בי מברסלב ולייבוביץ'. ופתאום כשהחבר (החילוני למהדרין) או הקול הקטן שבי, שואלים שאלות גדולות כמו: ויכול להיות שהוא לא נתן את התורה? ויכול להיות שגם לצום ביום כיפור זה מיותר? והעם היהודי הוא באמת עם נבחר - מי בחר ובעיקר למה? ופתאום אין לי תשובות. זאת אומרת עדייןזכורות לי היטב התשובות שנחקקו, ושאותן בניתי בעצמי על פי תיאוריות מוצקות משלי, אבל הן הפכו מעט תפלות, אני כבר לא בטוחה שכך אני חושבת. וזה משום מה קצת קשה לי וגדול עלי. לא כל כך מתחשק לי משבר אמונה עכשיו. אני חוששת למצוא תשובות קשות, אני חוששת שלא למצוא תשובות. אני מפחדת שזה ירחיק אותי ממשפחתי לחלוטין, ירחיק אותי מהמסגרת. אחרי הכל אני יודעת שאני אוהבת את המסורת ואני יודעת כמה הייתי מאושרת בתקופה בה הייתי דתייה מרצוני. בצוהר אבסורדית ולא כל כך בריאה ונכונה בעיני יש לי איזה רצון שלא לשאול, לכבות את הספקות ולהשאר כמו שאני חובבת דת ומסורת שעונה "ככה" ולא שואלת יותר מדי, לא מסוכסכת עם עצמה ולא עם אחרים. מצד שני, כולנו יודעים שאחרי שיצאנו לשאול קצת קשה לחזור הביתה. מה אתם אומרים?
