פרק 1- חלק א' בהודעה.
ג'ס היקרה, יש כל-כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך, אבל אין לי אמצעים. אני רוצה שתדעי שאף-אחד פה לא נוטש אותך, יקירה, המשלחת הזאת מאוד חשובה, אבל שום דבר לא חשוב יותר ממך, זה בסך-הכל עבודה. אני רוצה שתדעי שאני ואמא אוהבים אותך מאוד, והנסיעה שלי היא לא מעשה אנוכי נגדך, זה לטובתך. אני רוצה שתדעי שאני מצטער מאוד שעזבתי בזמן הקשה הזה שסבתא אתיקה חולה. אני רוצה, או יותר נכון, מקווה שהנסיעה הזאת לא תשפיע על הסדר יום שלך, ושלא תבלי יותר זמן בגעגועים אליי. אני רוצה שתדעי שאני מתגעגע אלייך מאוד, יקירה, ושאני חושב עלייך כל הזמן, ושאני לא שחכתי ממך. אני מקווה שאימך מטפלת במצב היטב, ושאת לא מרגישה יותר מדי רע. כרגע אני כותב מתחנת ההיתעתקות בטאינברו, וכנראה שזה יהיה המכתב האחרון שלי לזמן רב. אני מצטער מאוד יקירה, את יודעת שהייתי מחליף את זה בכל זמן רק כדי לשבת איתך ולאכול איתך קרואסון, אבל לא ככה העולם עובד. אוהב אותך מאוד מאוד מאוד, אבא. ג'סיקה מחתה את דמעותיה והצמידה את הקלף לליבה, ממש חזק, כאילו רצתה שייכנס למחזור הדם שלה. היא הצמידה את כף היד הנותרת לעיניה כאילו להסתיר את העובדה שהיא בוכה. היא קראה את המכתב הזה לפחות פעם ביום בשש שנים האחרונות. הוא המזכרת האחרונה שנשארה לה מאביה, סר טיאליס לנסיול, לפני שנעדר. אבא שלה, הנערץ, בא ממשפחת אצולה מוכרת בעולם הקוסמים, אך הוא גם עבד במשרד הקסמים- כי לא רצה שהמוניטין שלו יבוא רק משם משפחתו. הוא אמר לג'סיקה שהוא עובד במחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי בקסמים, ולכן היה צריך לצאת למסע הזה. כששאלה אותו למה הוא לא יכל פשוט להתעתק הביתה כל יום, הוא אמר שהוא הולך לאזורים שבהם אסור להתעתק בחופשיות. ג'סיקה שנאה את העובדה הזאת מפני שהיא ואביה היו מאוד קרובים והיא שנאה כל דקה שהוא לא לצידה. ואז זה קרה. היא אכלה ארוחת בוקר כשאמה נכנסה לחדר, שקטה ומעורערת, והסבירה בעדינות שהמשלחת של אביה נעלמה. ג'סיקה הרגישה כל-כך הרבה רגשות באותו הרגע. היא הרגישה עצבות- שאביה נעלם, היא הרגישה חרטה- שנתנה לו בכלל לצאת למסע הזה, אכזבה- כי אביה הבטיח לחזור והוא לא חזר, וכו'. היא רצה לחדר וקראה את הקלף עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. מאותו היום המכתב הזה לא יצא מטווח הראיה שלה. רוב זמנה היא בילתה בחדרה, נעולה, חושבת על מה עובר על אבא שלה. דומעת בשקט. לא רוצה לראות אף-אחד. לפעמים היא הרגישה שכל זה רק חלום ושעוד מעט היא תתעורר, ותמצא את אביה על הכורסא ליד המיטה שלה, ישן שנת ישרים עם ספר פתוח בידיו. ואז היא תתחמק מהחדר תכין שני ספלים גדולים של שוקו חם (מנהג מוגלגי) ושני קרואסונים- עם פרג בשבילה ועם שוקולד בשבילו. ואז היא תביא לו את האוכל והוא יתעורר מהריח ויגיד בפה מלא קרואסון "כשהאבות מתעוררים מריחות מתוקים, הילדות הקטנות הופכות לפרעושים" ואז הוא יניף אותה וידגדג אותה עד שכבר תבכה, והם יצחקו וישחקו וידברו. אבל ג'סי לא התעוררה. ואביה לא חזר. אחרי שנה בערך התקשרו לביתה בכירים במשרד הקסמים ואמרו שמצאו את גופותיהם של חברי המשלחת אבל ש סר טיאליס לא הייתה איתם. זה גרם לה להרגיש הקלה- זה לא אומר שהוא לא נעדר זה פשוט אומר שהוא לא מת. באותם הימים אימה חשבה שג'סיקה היא מוגלית מפני שאובדנו של אביה הפך אותה לכל-כך סגורה ומופנמת שהיא בקושי דיברה עם אמה, שלא לדבר על הילדים בבית-הספר. ואז היא קיבלה את המכתב מבית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. אמה של ג'סיקה התלבטה אם כדאי לה ללכת לאחר כזאת טראומה אבל ג'סיקה רצתה בתוקף ללכת כדי להחזיר קצת שיגרה לחייה. שש שנים עברו מאז שאביה נעלם, היא כבר בשנתה החמישית בהוגוורטס וכל מה שהיא רוצה זה לצאת משם ולהתחיל לחפש את אביה. כבר כמה שנים היא תכננה איך היא תמצא אותו והוא ירוץ אליה ויחבק אותה ולעולם לא יעזוב אותה. דמעות בצבצו מתחת לעפעפיה. זה מה שקורה כל פעם שהיא נזכרת בו. אמה עשתה כל שביכולתה להסתיר את העובדה שהיא כל-כך עצובה בגלל שבעלה האהוב נעלם. היא לא רצתה להתפרק בפני ג'סיקה, וג'סיקה ידעה זאת ועשתה את אותו הדבר. אמה מעולם לא ניסתה לתפוס את המקום של אביה בחייה של ג'סי אך היא שינתה את סדר יומה כדי לבלות עם ג'סיקה יותר זמן, כדי שהיא לא תרגיש בודדה. ג'סי הרגישה שבטוח לקרוא את המכתב שוב, כשכול הנוכחים בתא רכבת ישנו. כרגע הם היו כבר בחצי דרך לשנה החמישית בהוגוורטס ברכבת. ג'סיקה פתחה את המכתב וקראה אותו שוב. היא כבר ידעה את המילים בעל פה אבל עדיין לקלף עצמו הייתה משמעות סמלית כלפיה. עוד פעם היא בכתה. כל שנה, בזמן הנסיעה, היא חשבה על אביה. מה הוא היה עושה בנקודה הזאת. לפתע, היא שמעה דפיקה על הדלת. ג'סיקה מחתה את דמעותיה וקמה לפתוח את הדלת הנעולה. היא פתחה רק חריץ קטן ואמרה לנער שעמד מחוץ לדלת בקול רועד; "מה אתה רוצה?". "כמה מהבנים פה משחקים אמת או חובה רוצה להצטרף?" סיריוס בלק שאל. "לא, לך מפה כבר." אמרה בזעם. "למה את כזאת עצבנית?" שאל בלגלוג, "רוצים לשחק איתך." "ואני לא." השיבה וטרקה את הדלת. היא חזרה למקומה, וניסתה להירדם, אך אחרי כמה דקות הייתה עוד דפיקה על הדלת. ג'סיקה פתחה עוד חריץ ואמרה בקול זועם, "בלק, אמרתי לא אז לא, מה הבעיה שלך?" הנער שהיה בצד השני פתח את הדלת ואמר "ג'ס!" היא הופתעה ממי שעמד לפניה ואמרה "רמי!" ואז היא חיבקה אותו. עוד אדם שהיה קרוב אליה היה רמוס לופין, תלמיד בשנה שלה, ובבית שלה, שלקח את אותם השיעורים כמוה. הוא היה חשוב לה מאוד. איתו היא לא דיברה על אביה, איתו היא דיברה על ספרים ושיעורים ועל תחומי העניין השונים שהיו לה. במהלך החופשה היא התגעגעה לשיחות הארוכות ביניהם על תחומי עניין משותפים. הם התחבקו ואז היא אמרה לו "אני אדבר איתך מחר בחדר מועדון כבר." הוא השיב לה "אוקי, כבר נדבר. איזה כיף לראות אותך שוב!" "באמת כיף! התגעגעתי אליך בקיץ!" היא אמרה. הוא פנה ללכת והיא החטיפה לו עוד חיבוק קטן ואז היא חזרה לתא שלה ושל חברתה. רמוס באמת אהב אותה כחברה. ג'יימס, פיטר וסיריוס היו חברים מעולים, באמת, אבל הם לא התעניינו בדברים כמוהו. היא הייתה בעצם דומה לו מאוד. הם לקחו את אותם שיעורים, ואהבו את אותם דברים, ושניהם היו מופנמים ושקטים. בשנה שעברה הגיעה לאוזניה של ג'סיקה שמועה שרצה שהיא בעצם אילמת ובגלל זה היא לא מדברת. את שאר זמן הנסיעה שניהם בילו בשינה עמוקה. המפגש עם רמוס בהחלט שיפר את הרגשתה של ג'סיקה. "ג'וד, הגענו, קומי כבר צריך לתפוס כרכרה!" היא לחשה באוזנה של חברתה הכי טובה. "גרר." ג'ודי השיבה בקול מנומנם. "קדימה, תשני כשנגיע." ג'ודי הייתה החברה הכי טובה שלה בכל העולם. היא הרגישה בטוחה לספר לה הכול. חוץ מאמה היא הייתה היחידה שהיא ממש נפתחה אליה. היא סיפרה לה את חששותיה וחרדותיה ודאגותיה ומחשבותיה ורגשותיה, ופשוט הכול. וג'ודי קיבלה את זה. היא קיבלה את ג'סיקה עם כל המטען הרגשי שלה והיא הקשיבה היטב ושיתפה גם את ג'סיקה בחייה. הן עזרו אחת לשנייה בדרכים שונות ומגוונות. ג'סיקה לא יכלה לדמיין את חייה בלי ג'ודי, והרגש הזה היה הדדי. מאז אביה נעלם היא נתנה רק לאנשים ספורים להיכנס לחייה, ג'ודי אמה וינשופה סלי.
זה מאוד חשוב. נ.ב.- הפרק לא מבוטא, כי לא מצאתי בטא...