נסיך קטר ! כתבה מעניינת וביקורתית

[אביתר777777777777777]

נסיך קטר ! כתבה מעניינת וביקורתית

נסיך קטר ! כתבה מעניינת וביקורתית
שראתה אור בעיתון "גלובס" ביום 28.04.2004. אני לא מביע דעה ! אני רק מפרסם לכם את הכתבה. היא ארוכה אבל מרתקת ומהווה יומן מסע ברכבת ישראל מתובל בקורטוב של דימיון וצבעים..... הנה החלק הראשון: נסיך קטר אחד המהפכים הגדולים שמתרחשים כרגע במדינת ישראל הוא אישור קרוב של הקזינו החוקי הראשון, שבישל בשקט-בשקט רן פקר בפאתי קיבוץ אילות שבערבה על 1,500 דונם בהשקעה של 350 מיליון דולר. קזינו יביא מקומות עבודה, ירים את אילת מהקרשים, המשקיעים האמריקאים מזילים ריר על הדיל, אצל חברות הסקרים הבינלאומיות והישראליות העסק עבר בשלום, אריק מבסוט, רק החברים הנודניקים מקיבוץ אילות החליטו לעשות בעיות. רן פקר, בראיון מיוחד על היוזמה, לא יודע איך זה קרה לו שהקיבוצניקים הלכו מאחורי הגב שלו והלשינו לבג"ץ. הוא טוען שלא מדובר בכלל בקזינו, אלא בפארק מים תמים ששמו "אקווריה", קצת שמש ומגלשות לילדים (אף שאם יוחלט שיהיה קזינו, פקר מודה שהוא בפנים), ושממילא "בשטח הזה עובדים רק שבעה אנשים מכל הקיבוץ, והשאר עובדים זרים. מומחים אומרים שבקיבוץ רק רוצים לסחוט אותי ולקבל יותר כסף". ומה אומרים הקיבוצניקים? הם רוצים "לגדל את התמרים שלהם בנחת. תארי לעצמך שיבוא בן אדם ויגיד שהוא רוצה להקים קזינו אצלך בחצר. לא רוצים להיות נתמכי סעד של פקר". ואביגדור יצחקי, המנכ"ל הפורש של משרד ראש הממשלה, מסכם בדיפלומטיות: "ראש הממשלה נתן את ברכתו, מי לא נתן את ברכתו? חוץ מהחבר'ה של אילות. מה עניין האבא שלהם אם אני עושה את זה עם מכרז או בלי מכרז. מעניין אותי קיבוץ אילות? אני מוכן להתערב שבג"ץ ישלח אותם לכל הרוחות". וגם כלובי הדגים בעניין. סיפור ישראלי ליום העצמאות דן שדור 11:58 28/4/04 ותיכף תראו איך הרכבת מתלבשת כאן ותופסת מקום עיקרי במאמר !!!

 

[אביתר777777777777777]

נסיך קטר - חלק ראשון:

נסיך קטר ! כתבה מעניינת וביקורתית
שראתה אור בעיתון "גלובס" ביום 28.04.2004. אני לא מביע דעה ! אני רק מפרסם לכם את הכתבה. היא ארוכה אבל מרתקת ומהווה יומן מסע ברכבת ישראל מתובל בקורטוב של דימיון וצבעים..... הנה החלק הראשון: נסיך קטר אחד המהפכים הגדולים שמתרחשים כרגע במדינת ישראל הוא אישור קרוב של הקזינו החוקי הראשון, שבישל בשקט-בשקט רן פקר בפאתי קיבוץ אילות שבערבה על 1,500 דונם בהשקעה של 350 מיליון דולר. קזינו יביא מקומות עבודה, ירים את אילת מהקרשים, המשקיעים האמריקאים מזילים ריר על הדיל, אצל חברות הסקרים הבינלאומיות והישראליות העסק עבר בשלום, אריק מבסוט, רק החברים הנודניקים מקיבוץ אילות החליטו לעשות בעיות. רן פקר, בראיון מיוחד על היוזמה, לא יודע איך זה קרה לו שהקיבוצניקים הלכו מאחורי הגב שלו והלשינו לבג"ץ. הוא טוען שלא מדובר בכלל בקזינו, אלא בפארק מים תמים ששמו "אקווריה", קצת שמש ומגלשות לילדים (אף שאם יוחלט שיהיה קזינו, פקר מודה שהוא בפנים), ושממילא "בשטח הזה עובדים רק שבעה אנשים מכל הקיבוץ, והשאר עובדים זרים. מומחים אומרים שבקיבוץ רק רוצים לסחוט אותי ולקבל יותר כסף". ומה אומרים הקיבוצניקים? הם רוצים "לגדל את התמרים שלהם בנחת. תארי לעצמך שיבוא בן אדם ויגיד שהוא רוצה להקים קזינו אצלך בחצר. לא רוצים להיות נתמכי סעד של פקר". ואביגדור יצחקי, המנכ"ל הפורש של משרד ראש הממשלה, מסכם בדיפלומטיות: "ראש הממשלה נתן את ברכתו, מי לא נתן את ברכתו? חוץ מהחבר'ה של אילות. מה עניין האבא שלהם אם אני עושה את זה עם מכרז או בלי מכרז. מעניין אותי קיבוץ אילות? אני מוכן להתערב שבג"ץ ישלח אותם לכל הרוחות". וגם כלובי הדגים בעניין. סיפור ישראלי ליום העצמאות דן שדור 11:58 28/4/04 ותיכף תראו איך הרכבת מתלבשת כאן ותופסת מקום עיקרי במאמר !!!

נסיך קטר - חלק ראשון:
לפני כמה שנים, בעקבות מותם בלא עת של שני צעירים מפגיעת רכבת באזור עתלית, מצאתי את עצמי מאזין ליומן רדיו שבו התארח גורם רשמי כלשהו ברכבת ישראל. כשנשאל לפשר התאונה, שלא הייתה ראשונה באותה שנה, נתן הסבר מפתיע משהו: "אין תרבות רכבות בארץ", פסק בפשטות, והראה שוב כיצד ההכרח בהסברים בלתי פוסקים בכלי התקשורת הוא ספק מלל על גבול המופרך. בכל אופן, ימים אלו חלפו ככל הנראה, כאילו היו רכבת יפנית על-קולית. השנה האזרחית שהסתיימה לא מזמן לוותה בהודעה חגיגית ומשמחת מטעם חברת הרכבות: לא חמישה ולא שישה, 20 מיליון איש רכשו השנה כרטיסים כדי להתנייד על מסילות ישראל. שיא ישראלי חדש, ונתוני תחילת השנה מצביעים על המשך המגמה. במהלך השנים לא הייתה תשתית תחבורתית מוזנחת יותר, ובאותו זמן טעונת טיפוח, כמו רכבת בישראל. הקווים המדולדלים לחיפה וירושלים ותחנות נטושות לאורך דרך עמוסת כבישים ומכוניות שרומסים ומזהמים את הארץ היו מין קול זעקה דומם למחדל בקנה מידה ארצי. הרכבת היא אמנם אחד מסמליה של המהפכה התעשייתית של תחילת המאה ה-19, ואנחנו כבר בדרך למאדים, אבל עדיין די ברור שבארץ קטנה עם שפם עבות בדמות כביש חוצה ישראל תנועה מסילתית היא סוג של הכרח תעבורתי. "קראתי באיזשהו מקום שצער ועייפות ונסיעה ברכבת מעוררים את יצר המין כמו אלכוהול", אומר צזאר לישראל בספרו של אהרן שבתאי "זיכרון דברים". ובסיס ליבידיאני דומה שימש עוד אינספור יוצרים בבניית עלילות שלמות בין קרונות הרכבת. יש שיזכרו את "זרים ברכבת" של אלפרד היצ'קוק, ויש שיעדיפו את דני דה ויטו ב"זרוק את אמא מהרכבת". איך שלא מסתכלים על זה, לרכבת מקום של כבוד במערך הפנטזיות של ההמונים. השנה, מתברר, גם בישראל. 15:53 מנהריה ועד באר שבע, תפקידה העיקרי של הרכבת, כמו של כל כלי תחבורה ציבורי אחר בישראל בעצם, הוא לנייד את צבא העם מבסיס לבסיס והביתה. כשליש מנוסעי הרכבת הם לובשי מדים. שעת אחר צהריים מוקדמת של יום חמישי היא שעת שיא לחיילים שעוזבים את אחד משטחי האש בדרום לכיוון מרכז או צפון. הרכבת שיוצאת מבאר שבע מתמלאת לובשי מדים שמשתרעים על פני המושבים והמעברים. פסי האלומיניום שנמתחים לאורך הקרון צרים מלהכיל את הקיטבגים השמנים והמאובקים: היצרן כנראה לא הביא בחשבון עודף משקל שכזה. הדגם תוכנן לנשאי תיקי מזוודה ופאלם פיילוט. מישהו שנראה במיל', על אזרחי, גבר נמרץ ומשופם, מנסה לעשות סדר בהמון. בחינניות חברמנית הוא מנייד בין כוחות אוויר ויבשה, לוחמים ומש"קיות, מעביר קיטבג אחד לפה וחיילת אחת לשם, מכוון את התנועה ומפלס דרך. כשאוסף הקרונות מתחיל לשייט אט-אט מחוץ לבירת הנגב לוח הטטריס פחות או יותר מסודר. חייל על כל מושב, קיטבגים במעברים, ועליהם פרושים אלו שלא מצאו מקום. אם התמזל מזלם ארז בעל השק את הכביסה המלוכלכת במקום שעליו מונח כרגע ראשם. השאר עומדים. הצפיפות הבלתי מתפשרת בשעות השיא מראה שלמרות הנטייה הטבעית להאשים את המכוניות בעומס האורבני המעיק, בסופו של דבר הוא נוצר על ידי אנשים. ולמרות התובנה הקיומית המדכדכת, האווירה בסך הכול נחמדה, מנומנמת ואדיבה, והנוף החורפי של הנגב הצפוני מוסיף ממד מרגיע. אני מציין זאת בפני שותפי למסע, שלא מזמן שב משירות מילואים במדבר המוקף אויבים, אבל הוא מחזיר אותי למציאות. יום חמישי עכשיו, והחיילים עייפים ורוצים הביתה. צריך לראות אותם מצטופפים ברכבת מרכז ביום ראשון, אחרי סוף שבוע בבית. מחזה אחר לגמרי. 17:03 חוץ מלובשי המדים, ברכבת קהל נוסעים מגוון. הסקרים אמנם מצביעים על ממוצע הכנסה גבוה יחסית אצל נוסעי רכבת ישראל, אבל מכיוון שהמחלקה הראשונה טרם הכניסה לתפריט קוויאר בלוגה ושמפניה צוננה, ועגלת מיצים וסנדוויצ'ים מקרטעת בכל המסדרונות, כל המעמדות נדחסים לאותם מושבים. בדרך צפונה איש עסקים מנווט ישיבות ועסקאות דרך הטלפון הלווייני שלו ומחשב כף היד שלצידו. הרכבת מאפשרת לו להתרכז בעסקיו, והוא מנצל כל שנייה, באדישות כמעט מעליבה לנופים המרצדים. בשלב מסוים מתיישב לידו קשיש חבוש כיפה שחורה שכל הסימנים מעידים שהוא סובל מפיגור קל עד בינוני. הדיאלוג שמתפתח בין השניים - הקשיש ממשש את הפאלם פיילוט של הביזנסמן בזמן שזה מנסח עמדות בטלפון - היה יכול להתקיים במעט מאוד מקומות אחרים בישראל, אם בכלל.

 

[אביתר777777777777777]

נסיך קטר - חלק שני:

נסיך קטר - חלק ראשון:
לפני כמה שנים, בעקבות מותם בלא עת של שני צעירים מפגיעת רכבת באזור עתלית, מצאתי את עצמי מאזין ליומן רדיו שבו התארח גורם רשמי כלשהו ברכבת ישראל. כשנשאל לפשר התאונה, שלא הייתה ראשונה באותה שנה, נתן הסבר מפתיע משהו: "אין תרבות רכבות בארץ", פסק בפשטות, והראה שוב כיצד ההכרח בהסברים בלתי פוסקים בכלי התקשורת הוא ספק מלל על גבול המופרך. בכל אופן, ימים אלו חלפו ככל הנראה, כאילו היו רכבת יפנית על-קולית. השנה האזרחית שהסתיימה לא מזמן לוותה בהודעה חגיגית ומשמחת מטעם חברת הרכבות: לא חמישה ולא שישה, 20 מיליון איש רכשו השנה כרטיסים כדי להתנייד על מסילות ישראל. שיא ישראלי חדש, ונתוני תחילת השנה מצביעים על המשך המגמה. במהלך השנים לא הייתה תשתית תחבורתית מוזנחת יותר, ובאותו זמן טעונת טיפוח, כמו רכבת בישראל. הקווים המדולדלים לחיפה וירושלים ותחנות נטושות לאורך דרך עמוסת כבישים ומכוניות שרומסים ומזהמים את הארץ היו מין קול זעקה דומם למחדל בקנה מידה ארצי. הרכבת היא אמנם אחד מסמליה של המהפכה התעשייתית של תחילת המאה ה-19, ואנחנו כבר בדרך למאדים, אבל עדיין די ברור שבארץ קטנה עם שפם עבות בדמות כביש חוצה ישראל תנועה מסילתית היא סוג של הכרח תעבורתי. "קראתי באיזשהו מקום שצער ועייפות ונסיעה ברכבת מעוררים את יצר המין כמו אלכוהול", אומר צזאר לישראל בספרו של אהרן שבתאי "זיכרון דברים". ובסיס ליבידיאני דומה שימש עוד אינספור יוצרים בבניית עלילות שלמות בין קרונות הרכבת. יש שיזכרו את "זרים ברכבת" של אלפרד היצ'קוק, ויש שיעדיפו את דני דה ויטו ב"זרוק את אמא מהרכבת". איך שלא מסתכלים על זה, לרכבת מקום של כבוד במערך הפנטזיות של ההמונים. השנה, מתברר, גם בישראל. 15:53 מנהריה ועד באר שבע, תפקידה העיקרי של הרכבת, כמו של כל כלי תחבורה ציבורי אחר בישראל בעצם, הוא לנייד את צבא העם מבסיס לבסיס והביתה. כשליש מנוסעי הרכבת הם לובשי מדים. שעת אחר צהריים מוקדמת של יום חמישי היא שעת שיא לחיילים שעוזבים את אחד משטחי האש בדרום לכיוון מרכז או צפון. הרכבת שיוצאת מבאר שבע מתמלאת לובשי מדים שמשתרעים על פני המושבים והמעברים. פסי האלומיניום שנמתחים לאורך הקרון צרים מלהכיל את הקיטבגים השמנים והמאובקים: היצרן כנראה לא הביא בחשבון עודף משקל שכזה. הדגם תוכנן לנשאי תיקי מזוודה ופאלם פיילוט. מישהו שנראה במיל', על אזרחי, גבר נמרץ ומשופם, מנסה לעשות סדר בהמון. בחינניות חברמנית הוא מנייד בין כוחות אוויר ויבשה, לוחמים ומש"קיות, מעביר קיטבג אחד לפה וחיילת אחת לשם, מכוון את התנועה ומפלס דרך. כשאוסף הקרונות מתחיל לשייט אט-אט מחוץ לבירת הנגב לוח הטטריס פחות או יותר מסודר. חייל על כל מושב, קיטבגים במעברים, ועליהם פרושים אלו שלא מצאו מקום. אם התמזל מזלם ארז בעל השק את הכביסה המלוכלכת במקום שעליו מונח כרגע ראשם. השאר עומדים. הצפיפות הבלתי מתפשרת בשעות השיא מראה שלמרות הנטייה הטבעית להאשים את המכוניות בעומס האורבני המעיק, בסופו של דבר הוא נוצר על ידי אנשים. ולמרות התובנה הקיומית המדכדכת, האווירה בסך הכול נחמדה, מנומנמת ואדיבה, והנוף החורפי של הנגב הצפוני מוסיף ממד מרגיע. אני מציין זאת בפני שותפי למסע, שלא מזמן שב משירות מילואים במדבר המוקף אויבים, אבל הוא מחזיר אותי למציאות. יום חמישי עכשיו, והחיילים עייפים ורוצים הביתה. צריך לראות אותם מצטופפים ברכבת מרכז ביום ראשון, אחרי סוף שבוע בבית. מחזה אחר לגמרי. 17:03 חוץ מלובשי המדים, ברכבת קהל נוסעים מגוון. הסקרים אמנם מצביעים על ממוצע הכנסה גבוה יחסית אצל נוסעי רכבת ישראל, אבל מכיוון שהמחלקה הראשונה טרם הכניסה לתפריט קוויאר בלוגה ושמפניה צוננה, ועגלת מיצים וסנדוויצ'ים מקרטעת בכל המסדרונות, כל המעמדות נדחסים לאותם מושבים. בדרך צפונה איש עסקים מנווט ישיבות ועסקאות דרך הטלפון הלווייני שלו ומחשב כף היד שלצידו. הרכבת מאפשרת לו להתרכז בעסקיו, והוא מנצל כל שנייה, באדישות כמעט מעליבה לנופים המרצדים. בשלב מסוים מתיישב לידו קשיש חבוש כיפה שחורה שכל הסימנים מעידים שהוא סובל מפיגור קל עד בינוני. הדיאלוג שמתפתח בין השניים - הקשיש ממשש את הפאלם פיילוט של הביזנסמן בזמן שזה מנסח עמדות בטלפון - היה יכול להתקיים במעט מאוד מקומות אחרים בישראל, אם בכלל.

נסיך קטר - חלק שני:
גם הסיטואציה הבאה. הנסיעה לחיפה ולנהריה כרוכה לעתים בהחלפת רכבת בבנימינה, שם נוטשים את הדגם הדו קומתי החדיש והמהודר, ובמעבר חד מחליפים לכלי רכב מקרטע בטעם של פעם. מין מעבר חד ממערב למזרח. מול צוות "גלובס" יושב בחור צעיר שמשרבט נוסחאות בספר לימוד מרופט ועב כרס. בשלב מסוים הוא שולף מהתיק חבילת שקיות קטנות ומתוכן הוא מוציא עיגולי נייר לבנים שבמרכזם מוטבעת נקודת מתכת זעירה, ומתעלם בנחישות מהתימהון שאוחז בשכניו לקרון. ברוח האופטימית של המשימה העיתונאית אנחנו שואלים אותו לפשר העניין. "מגנטים", הוא עונה וחוזר לעסוק בהם כאילו היה ילד שקיבל ערכת לגו חדשה. "ולמה הם משמשים", אנחנו מקשים, "אם אפשר לדעת?" "לא", עונה הסטודנט וממשיך בעיסוקו. הקרון לא העלים עין מהמקרה, ואין ספק שעד שנטש בבהלה את הקרון בלב המפרץ הפך לדמות הכי פחות אהודה ברכבת. סולידריות חברתית היא ערך עליון אצל עם נוסעי הרכבות. אפילו בישראל. 18:37 הדימוי הרומנטי שדבק ברכבת לאורך ההיסטוריה לא פסח, מן הסתם, על המקום שדרכו היא עוברת ובו היא ישנה. תחנות הרכבת גם הן כיכבו באינספור סרטים ורומנים, לרוב על רקע פרידה מרגשת. שלא כנסיעה ברכב, שכוללת יציאה איטית ומפותלת מהעיר, יציאה מתחנת רכבת תמיד מלווה במין הרגשת פרידה עוקצנית. משהו נשאר מאחור על הרציף ואופק חדש נפתח. מעניין לראות איך תחנות הרכבת מתאימות את עצמן לעיר שהן ממוקמות בה. בתל אביב יש ארבע תחנות, שלוש מהן הוקמו או שופצו בעשור האחרון. הן מציגות את הוד הפלדה והזכוכית והבטון שאיילון-סיטי, הבירה הפיננסית של ישראל, כל כך אוהבת להתהדר בהם. אמנם בקיץ כיפת הזכוכית של תחנת עזריאלי מתכסה בשמש ואבק שמקלקלים קצת את ההצגה, אבל בחורף זה נראה לא רע. כולל שעון גדול שמתקתק את הנוסעים לפה ולשם. כשחודרים מבעד לפרדסי השרון, שמקריחים בהאצה כדי להפוך לשטחי נדל"ן פוריים, מקבלים את הפסבדו-אותנטיות של ארץ ישראל היפה. תחנת בנימינה היא קופסת שימורים מתקופת המנדט, בנויה מאבן מקומית ובקנה מידה אנושי. העיצוב עושה חשק להושיט יד מהחלון ולקטוף תפוח זהב עסיסי, אבל, כאמור, פרדסים אין, ואת החלון של דגמי הרכבת החדישים ממילא אי אפשר לפתוח. גם התחנות של חיפה מסמלות עידן אחר, אבל בעוצמה הרבה יותר משכנעת. התחנה המרכזית של חיפה היא ודאי אחד המקומות המכוערים בארץ. גוש עצום של בטון אפור כהה. חיפה מעוררת את הדמיון משום שהיא המקום היחיד שמחבר ביעילות את שלושת נתיבי התחבורה של העולם הישן. התחנה הבאה פולטת את הנוסעים לאזור סהרורי משהו של העיר התחתית, כשוואדי סאליב המתחסל משקיף ממול. צעידה לאורך שדרת העצמאות מעלה זיכרון של תקופה שהתקלפה: משרד תיירות עם פוסטרים צהובים של בוקרשט, חנות ענתיקות בניחוח ג'אנקי עם ינשוף עשוי צדפות שמביט בתימהון מבעד לחלון הראווה המאובק, וחנות לממכר שווארמה שלפניה עומד המשפד ומטפל בטחול עצום ממדים (אולי של גמל) המלחש מעל פלטה חמה. וכאילו כדי להשלים את ההרגשה שתכף יחלפו לפנינו חבורת מלחים שיכורים שזרועותיהם תלויות על כתפי נערות שרק רוצות לכייף, ניצב לו ברחוב הנמל פאב הסנדק. כדי להיכנס אל הסנדק יש צורך לצלצל בפעמון ולהיסרק מבעד לראי חד צדדי. הפאב נמצא ממש על פסי הרכבת, וחלונותיו המוארכים משקשקים עם כל קטר שחולף. מאחוריו עוגנת ספינת מסע עצומה, מזכירה לווייתן. אם היה לאן, ודאי היו יושבים על הבר סוכני מכירות בחליפות בדרכם לערים רחוקות ושוקעים בתוך כוסות ויסקי. אבל בנסיעה לתל אביב אפשר להסתפק בעגלת המיץ של רכבת ישראל, ומבין היושבים בסנדק אחר הצהריים לא נראה שלמישהו, חוץ ממני, יש רכבת לתפוס. וגם לא אונייה. 19:12 כפי שהן מייצגות בדיוק את המקום שבו הן נמצאות, חלק מתחנות הרכבת נוטלות על עצמן לא מעט כשלים תכנוניים. דווקא התחנות של תל אביב הן הדוגמה הכי בולטת. תחנת ההגנה, שנבנתה ממש לא מזמן כדי ליצור קישור אל התחנה המרכזית החדשה, רחוקה ממנה כמה דקות טובות של הליכה מיוזעת. כך גם תחנת האוניברסיטה, שמועילה בעיקר לסטודנטים בעלי מוטיבציה קרבית, שמוכנים לעשות את הצעדה הארוכה במעלה הגבעה או לעלות (ולשלם) על אוטובוס שיוביל אותם להיכל הידע. אמנם יש לא מעט כאלה, מתברר, אבל עדיין קצת קשה להבין למה תחנה שנבנתה זה עתה (יפה כשלעצמה) לא תוכננה בהתחשבות סביבתית גבוהה יותר. תחנת הרכבת בבאר שבע אמנם ממוקמת היטב במרכז העיר, עד כמה שאפשר לדבר שם על מרכז עיר, והעיצוב הפרעוני שלה בהחלט הולם את הרוח המדברית, אבל כדי לעלות לקרונות או לרדת מהם נדרש סרבול אקרובטי לא קטן. התחנה של ראש העין ממוקמת באזור התעשייה דווקא, שממוקם בעצם בכפר קאסם. בניגוד למקומות רבים בעולם, שם הקדימו הרכבות את כלי הרכב הפרטיים, ופסי הרכבת את הכבישים, בישראל המסילות צריכות להתפתל ולהתבטל מול מצעי הבטון חסרי החן שלאורך ההיסטוריה קיבלו קדימות תכנונית. אומרים שיום אחד הן יעברו גם מתחתיהם. עד אז, למרות הפופולריות הגואה של הרכבת, נותרו עוד הרבה נתיבי מסע שהיא לא מכסה ביעילות.

 

[אביתר777777777777777]

נסיך קטר - חלק שלישי:

נסיך קטר - חלק שני:
גם הסיטואציה הבאה. הנסיעה לחיפה ולנהריה כרוכה לעתים בהחלפת רכבת בבנימינה, שם נוטשים את הדגם הדו קומתי החדיש והמהודר, ובמעבר חד מחליפים לכלי רכב מקרטע בטעם של פעם. מין מעבר חד ממערב למזרח. מול צוות "גלובס" יושב בחור צעיר שמשרבט נוסחאות בספר לימוד מרופט ועב כרס. בשלב מסוים הוא שולף מהתיק חבילת שקיות קטנות ומתוכן הוא מוציא עיגולי נייר לבנים שבמרכזם מוטבעת נקודת מתכת זעירה, ומתעלם בנחישות מהתימהון שאוחז בשכניו לקרון. ברוח האופטימית של המשימה העיתונאית אנחנו שואלים אותו לפשר העניין. "מגנטים", הוא עונה וחוזר לעסוק בהם כאילו היה ילד שקיבל ערכת לגו חדשה. "ולמה הם משמשים", אנחנו מקשים, "אם אפשר לדעת?" "לא", עונה הסטודנט וממשיך בעיסוקו. הקרון לא העלים עין מהמקרה, ואין ספק שעד שנטש בבהלה את הקרון בלב המפרץ הפך לדמות הכי פחות אהודה ברכבת. סולידריות חברתית היא ערך עליון אצל עם נוסעי הרכבות. אפילו בישראל. 18:37 הדימוי הרומנטי שדבק ברכבת לאורך ההיסטוריה לא פסח, מן הסתם, על המקום שדרכו היא עוברת ובו היא ישנה. תחנות הרכבת גם הן כיכבו באינספור סרטים ורומנים, לרוב על רקע פרידה מרגשת. שלא כנסיעה ברכב, שכוללת יציאה איטית ומפותלת מהעיר, יציאה מתחנת רכבת תמיד מלווה במין הרגשת פרידה עוקצנית. משהו נשאר מאחור על הרציף ואופק חדש נפתח. מעניין לראות איך תחנות הרכבת מתאימות את עצמן לעיר שהן ממוקמות בה. בתל אביב יש ארבע תחנות, שלוש מהן הוקמו או שופצו בעשור האחרון. הן מציגות את הוד הפלדה והזכוכית והבטון שאיילון-סיטי, הבירה הפיננסית של ישראל, כל כך אוהבת להתהדר בהם. אמנם בקיץ כיפת הזכוכית של תחנת עזריאלי מתכסה בשמש ואבק שמקלקלים קצת את ההצגה, אבל בחורף זה נראה לא רע. כולל שעון גדול שמתקתק את הנוסעים לפה ולשם. כשחודרים מבעד לפרדסי השרון, שמקריחים בהאצה כדי להפוך לשטחי נדל"ן פוריים, מקבלים את הפסבדו-אותנטיות של ארץ ישראל היפה. תחנת בנימינה היא קופסת שימורים מתקופת המנדט, בנויה מאבן מקומית ובקנה מידה אנושי. העיצוב עושה חשק להושיט יד מהחלון ולקטוף תפוח זהב עסיסי, אבל, כאמור, פרדסים אין, ואת החלון של דגמי הרכבת החדישים ממילא אי אפשר לפתוח. גם התחנות של חיפה מסמלות עידן אחר, אבל בעוצמה הרבה יותר משכנעת. התחנה המרכזית של חיפה היא ודאי אחד המקומות המכוערים בארץ. גוש עצום של בטון אפור כהה. חיפה מעוררת את הדמיון משום שהיא המקום היחיד שמחבר ביעילות את שלושת נתיבי התחבורה של העולם הישן. התחנה הבאה פולטת את הנוסעים לאזור סהרורי משהו של העיר התחתית, כשוואדי סאליב המתחסל משקיף ממול. צעידה לאורך שדרת העצמאות מעלה זיכרון של תקופה שהתקלפה: משרד תיירות עם פוסטרים צהובים של בוקרשט, חנות ענתיקות בניחוח ג'אנקי עם ינשוף עשוי צדפות שמביט בתימהון מבעד לחלון הראווה המאובק, וחנות לממכר שווארמה שלפניה עומד המשפד ומטפל בטחול עצום ממדים (אולי של גמל) המלחש מעל פלטה חמה. וכאילו כדי להשלים את ההרגשה שתכף יחלפו לפנינו חבורת מלחים שיכורים שזרועותיהם תלויות על כתפי נערות שרק רוצות לכייף, ניצב לו ברחוב הנמל פאב הסנדק. כדי להיכנס אל הסנדק יש צורך לצלצל בפעמון ולהיסרק מבעד לראי חד צדדי. הפאב נמצא ממש על פסי הרכבת, וחלונותיו המוארכים משקשקים עם כל קטר שחולף. מאחוריו עוגנת ספינת מסע עצומה, מזכירה לווייתן. אם היה לאן, ודאי היו יושבים על הבר סוכני מכירות בחליפות בדרכם לערים רחוקות ושוקעים בתוך כוסות ויסקי. אבל בנסיעה לתל אביב אפשר להסתפק בעגלת המיץ של רכבת ישראל, ומבין היושבים בסנדק אחר הצהריים לא נראה שלמישהו, חוץ ממני, יש רכבת לתפוס. וגם לא אונייה. 19:12 כפי שהן מייצגות בדיוק את המקום שבו הן נמצאות, חלק מתחנות הרכבת נוטלות על עצמן לא מעט כשלים תכנוניים. דווקא התחנות של תל אביב הן הדוגמה הכי בולטת. תחנת ההגנה, שנבנתה ממש לא מזמן כדי ליצור קישור אל התחנה המרכזית החדשה, רחוקה ממנה כמה דקות טובות של הליכה מיוזעת. כך גם תחנת האוניברסיטה, שמועילה בעיקר לסטודנטים בעלי מוטיבציה קרבית, שמוכנים לעשות את הצעדה הארוכה במעלה הגבעה או לעלות (ולשלם) על אוטובוס שיוביל אותם להיכל הידע. אמנם יש לא מעט כאלה, מתברר, אבל עדיין קצת קשה להבין למה תחנה שנבנתה זה עתה (יפה כשלעצמה) לא תוכננה בהתחשבות סביבתית גבוהה יותר. תחנת הרכבת בבאר שבע אמנם ממוקמת היטב במרכז העיר, עד כמה שאפשר לדבר שם על מרכז עיר, והעיצוב הפרעוני שלה בהחלט הולם את הרוח המדברית, אבל כדי לעלות לקרונות או לרדת מהם נדרש סרבול אקרובטי לא קטן. התחנה של ראש העין ממוקמת באזור התעשייה דווקא, שממוקם בעצם בכפר קאסם. בניגוד למקומות רבים בעולם, שם הקדימו הרכבות את כלי הרכב הפרטיים, ופסי הרכבת את הכבישים, בישראל המסילות צריכות להתפתל ולהתבטל מול מצעי הבטון חסרי החן שלאורך ההיסטוריה קיבלו קדימות תכנונית. אומרים שיום אחד הן יעברו גם מתחתיהם. עד אז, למרות הפופולריות הגואה של הרכבת, נותרו עוד הרבה נתיבי מסע שהיא לא מכסה ביעילות.

נסיך קטר - חלק שלישי:
19:32 יש משהו מרגש בחציית הארץ על תוואי הדרך של רכבת ישראל. בעצם, רק לאורך נתיבי איילון פסי הרכבת מקבילים לדרך מוכרת. כשעוזבים אותם מגיעים לדרך שנמצאת בשולי הכבישים המרכזיים של הארץ. זה לא עניין פעוט, אלא הזדמנות להציץ לחצר האחורית של ישראל. כמו ברוב החצרות הפרטיות, מתברר שלא קורה שם הרבה. בשני העשורים האחרונים מתנהלת התנועה המסחרית המשמעותית לאורך הכבישים המהירים, לטובת כלי הרכב הפרטיים וכרטיסי האשראי של בעליהם. הנסיעה ברכבת היא ניצחון קטן לאזרח-צרכן, שרק אז מצליח לראות לשלטי החוצות את אחוריהן, בלי שיטילו עליו את צלן הכבד. עם יוצא דופן אחד לפחות, הלוא הוא שלט איקאה, שגם מכיוון המסילות נראה היטב. כנראה ככה זה כשעובדים בסטנדרטים אירופיים. הסטריליות הזו נשמרת גם בתוך הרכבת ובתחנות. לעומת כלי תחבורה אחרים, החל באוטובוסים וכלה במטוסים, הרכבת נקייה למדי מפרסומות. לא רק שלטי החוצות נסתרים ממנה, אלא גם מסדרונותיה חלקים. רק הדגמים הישנים והמטפטפים מציעים לנוסע מוצרים שונים, וקשה לומר שבדרך אטרקטיבית במיוחד. אפשר להניח שהמפרסמים טרם פענחו את ערכם השיווקי של נוסעי הרכבת, ושהנהלת הרכבת עוד לא הספיקה לנצל את מיליוני המוחות הפסיביים שעומדים לרשות שטחי הפרסום הפוטנציאליים שלה. עד שזה יקרה נסיעה ברכבת מבטיחה זמן אוויר נקי יחסית. 19:45 בתחילת המאה שעברה נוסע שעלה על הרכבת בחיפה יכול היה להגיע, אם רק היה חפץ בכך, עד דמשק. תשע השעות ו-58 הדקות שארך המסע נראות כמו נצח עכשיו, אבל זה עדיין פחות ממה שייקח לרובנו להגיע לבירה הסורית היום. העותמאנים, ולאחר מכן הבריטים, רישתו את המזרח התיכון במסילות שאפשר רק לחלום עליהן כיום. השאיפה למרחב שמדגדגת את חובבי הרכבת מתמצה בישראל די מהר. שעתיים וחצי או שלוש שנדרשות כדי להגיע מהנקודה הדרומית עד לצפונית במסילה, וגם זה בזכות לא מעט עצירות, הן לא הרבה יותר ממה שנדרש כדי לחצות את לונדון ברכבת תחתית. כך שבסופו של דבר חוויית הנסיעה ברכבת ישראל, למרות השירות שהיא עושה למיליוני אנשים, היא קצת חוויית נדמה לי. הרגע המכונן בחוויית הנסיעה מגיע כשהרכבת עוזבת את התחנה והגב התחתון פוגש את הריפוד, כפות הידיים נפרשות על השולחן הקטן והעיניים משוטטות בין העיר הנעלמת לשותפים לקרון. אז ההתרגשות מהמסע בשיאה. אבל המרחקים הקצרים והיעדרם של קרונות לילה ומזנון שמים בפרופורציה את הסיפוק שרכבת ישראל מסוגלת להציע לתאוות המסע של הנוסעים. שתי התפתחויות עשויות לשנות את המצב. רכבת לאילת, אופציה שמועלית מדי פעם לצד קזינו בעיר הדרומית, וקשר מסילתי למדינות השכנות, אפשרות שנראית מופרכת כרגע, אך חושפת מרכיב פסיכולוגי נוסף אצל חובבי הרכבת, ששאיפתם המרחבית כוללת חציית גבולות וחתירה לשלום. תחנה אחרונה טרבלינקה לאור הפופולריות הגואה של הרכבת נשאלת השאלה למה נאלצנו לחכות כל כך הרבה שנים עד שמסילות יסללו את דרכינו ברחבי הארץ. התשובות לכך מגוונות. עד שלב מסוים עוד היו בטוחים שכמות כבישים ומכוניות מספקת תענה על הצרכים התחבורתיים, ושבמקום כל כך מצומק אין צורך ברכבת, שמיועדת כביכול לקצר מרחקים גדולים יותר. גם לאגד ודן, שעתה דווקא נהנים מהמרחקים הגדולים שבין חלק מהתחנות ליעדים שהן אמורות לשרת, היה מה לומר בנושא. עד אמצע שנות התשעים עוד הופיעו מחקרים באוצר שהוכיחו חד משמעית את חוסר הכדאיות שבהשקעה ברכבת. כל אלו נראים מגוחכים למדי היום. וייתכן שהייתה גם סיבה נוספת. בדימוי המגרה שיש לרכבת לאורך ההיסטוריה פרוץ סדק אחד זוועתי: קשה להתעלם מתפקיד קרונות הבהמות שהסיעו מיליונים למחנות המוות במזרח אירופה. אולי באופן תת מודע אסוציאציה זו, שנוכחת היטב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, הביאה להססנות בכל הקשור לפיתוח מסילתי. כמו אמונות תפלות שמסגלים להם אנשים לאחר אירועים טראומטיים. ואולי מדובר בהשערה מופרכת, אך מה אם לא הרכבת תהיה תירוץ להשערות חצי-מופרכות שהסימוכין להן יכולים לבוא רק ממדע הפסיכואנליזה? אירוע ביטחוני אחד נרשם לחובת הרכבת בשנים האחרונות, כשערבי ישראלי בגיל העמידה פוצץ את עצמו בכניסה לתחנת הרכבת של נהריה וקטל שלושה אנשים. שום דבר בחזות התחנה היום לא מלמד על האירוע שהיה שם, ושום דבר לא מלמד שאירוע כזה לא יקרה שוב. ובכל זאת, אחד היתרונות של רכבת ישראל מול מתחרותיה לשוק התחבורה הציבורית הוא הביטחון המסוים שהיא משרה לעומת אסוציאציות הפיח שעולות במחשבה על נסיעה באוטובוסים. לשמחתנו, אף קרון רכבת מפויח לא נשלח לייצג את ישראל בבית הדין של האג. ואולי גם זה גורם שהאיץ את פיתוח הרכבות, שהתנופה הגדולה שלו החלה בד בבד עם פיגועי ההתאבדות ההמוניים באמצע שנות התשעים. כך שטראומה החליפה טראומה. 20:24 אי אפשר לבקש חוויה מסכמת טובה יותר מזו שנקרתה בדרכי בשובי לכיפת המתכת של תחנת תל אביב מרכז. על אף איכותם המעולה של בתי השימוש בדגמי הרכבת החדשים החלטתי לחכות ולהשתמש באלו של התחנה. עמד שם אדם בתפקיד, במדי רכבת מגוהצים, והתגלח מעל הכיור. לא מחזה סטנדרטי, אבל לחלוטין ניתן לעיכול, בינתיים. בזמן שעמדתי מעל המשתנה הכריזו הרמקולים על כניסת רכבת לתחנה. אלא שאוזניי שמעו שני קולות: אחד של מערכת הכריזה, שאותה שמע כל מי שהיה בתחנה, וקול אחד אנושי. הצצה חטופה חשפה את המסתורין. אותו עובד שעמד והתגלח מול הראי דיבר תוך כדי לתוך מיקרופון נייד זעיר שהשתלשל לצידו. כשידיי מתחת לברז שאלתי אותו לפשר העניין. לפתע נודע שהמנכ"ל בא לביקורת, הוא מספר, מה שתמיד קורה במשמרת שלו דווקא, אז הוא רץ לעזריאלי לקנות תער וג'ל כדי לרענן את המראה לכבוד הבוס.

 

[אביתר777777777777777]

נסיך קטר - חלק רביעי ואחרון:

נסיך קטר - חלק שלישי:
19:32 יש משהו מרגש בחציית הארץ על תוואי הדרך של רכבת ישראל. בעצם, רק לאורך נתיבי איילון פסי הרכבת מקבילים לדרך מוכרת. כשעוזבים אותם מגיעים לדרך שנמצאת בשולי הכבישים המרכזיים של הארץ. זה לא עניין פעוט, אלא הזדמנות להציץ לחצר האחורית של ישראל. כמו ברוב החצרות הפרטיות, מתברר שלא קורה שם הרבה. בשני העשורים האחרונים מתנהלת התנועה המסחרית המשמעותית לאורך הכבישים המהירים, לטובת כלי הרכב הפרטיים וכרטיסי האשראי של בעליהם. הנסיעה ברכבת היא ניצחון קטן לאזרח-צרכן, שרק אז מצליח לראות לשלטי החוצות את אחוריהן, בלי שיטילו עליו את צלן הכבד. עם יוצא דופן אחד לפחות, הלוא הוא שלט איקאה, שגם מכיוון המסילות נראה היטב. כנראה ככה זה כשעובדים בסטנדרטים אירופיים. הסטריליות הזו נשמרת גם בתוך הרכבת ובתחנות. לעומת כלי תחבורה אחרים, החל באוטובוסים וכלה במטוסים, הרכבת נקייה למדי מפרסומות. לא רק שלטי החוצות נסתרים ממנה, אלא גם מסדרונותיה חלקים. רק הדגמים הישנים והמטפטפים מציעים לנוסע מוצרים שונים, וקשה לומר שבדרך אטרקטיבית במיוחד. אפשר להניח שהמפרסמים טרם פענחו את ערכם השיווקי של נוסעי הרכבת, ושהנהלת הרכבת עוד לא הספיקה לנצל את מיליוני המוחות הפסיביים שעומדים לרשות שטחי הפרסום הפוטנציאליים שלה. עד שזה יקרה נסיעה ברכבת מבטיחה זמן אוויר נקי יחסית. 19:45 בתחילת המאה שעברה נוסע שעלה על הרכבת בחיפה יכול היה להגיע, אם רק היה חפץ בכך, עד דמשק. תשע השעות ו-58 הדקות שארך המסע נראות כמו נצח עכשיו, אבל זה עדיין פחות ממה שייקח לרובנו להגיע לבירה הסורית היום. העותמאנים, ולאחר מכן הבריטים, רישתו את המזרח התיכון במסילות שאפשר רק לחלום עליהן כיום. השאיפה למרחב שמדגדגת את חובבי הרכבת מתמצה בישראל די מהר. שעתיים וחצי או שלוש שנדרשות כדי להגיע מהנקודה הדרומית עד לצפונית במסילה, וגם זה בזכות לא מעט עצירות, הן לא הרבה יותר ממה שנדרש כדי לחצות את לונדון ברכבת תחתית. כך שבסופו של דבר חוויית הנסיעה ברכבת ישראל, למרות השירות שהיא עושה למיליוני אנשים, היא קצת חוויית נדמה לי. הרגע המכונן בחוויית הנסיעה מגיע כשהרכבת עוזבת את התחנה והגב התחתון פוגש את הריפוד, כפות הידיים נפרשות על השולחן הקטן והעיניים משוטטות בין העיר הנעלמת לשותפים לקרון. אז ההתרגשות מהמסע בשיאה. אבל המרחקים הקצרים והיעדרם של קרונות לילה ומזנון שמים בפרופורציה את הסיפוק שרכבת ישראל מסוגלת להציע לתאוות המסע של הנוסעים. שתי התפתחויות עשויות לשנות את המצב. רכבת לאילת, אופציה שמועלית מדי פעם לצד קזינו בעיר הדרומית, וקשר מסילתי למדינות השכנות, אפשרות שנראית מופרכת כרגע, אך חושפת מרכיב פסיכולוגי נוסף אצל חובבי הרכבת, ששאיפתם המרחבית כוללת חציית גבולות וחתירה לשלום. תחנה אחרונה טרבלינקה לאור הפופולריות הגואה של הרכבת נשאלת השאלה למה נאלצנו לחכות כל כך הרבה שנים עד שמסילות יסללו את דרכינו ברחבי הארץ. התשובות לכך מגוונות. עד שלב מסוים עוד היו בטוחים שכמות כבישים ומכוניות מספקת תענה על הצרכים התחבורתיים, ושבמקום כל כך מצומק אין צורך ברכבת, שמיועדת כביכול לקצר מרחקים גדולים יותר. גם לאגד ודן, שעתה דווקא נהנים מהמרחקים הגדולים שבין חלק מהתחנות ליעדים שהן אמורות לשרת, היה מה לומר בנושא. עד אמצע שנות התשעים עוד הופיעו מחקרים באוצר שהוכיחו חד משמעית את חוסר הכדאיות שבהשקעה ברכבת. כל אלו נראים מגוחכים למדי היום. וייתכן שהייתה גם סיבה נוספת. בדימוי המגרה שיש לרכבת לאורך ההיסטוריה פרוץ סדק אחד זוועתי: קשה להתעלם מתפקיד קרונות הבהמות שהסיעו מיליונים למחנות המוות במזרח אירופה. אולי באופן תת מודע אסוציאציה זו, שנוכחת היטב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, הביאה להססנות בכל הקשור לפיתוח מסילתי. כמו אמונות תפלות שמסגלים להם אנשים לאחר אירועים טראומטיים. ואולי מדובר בהשערה מופרכת, אך מה אם לא הרכבת תהיה תירוץ להשערות חצי-מופרכות שהסימוכין להן יכולים לבוא רק ממדע הפסיכואנליזה? אירוע ביטחוני אחד נרשם לחובת הרכבת בשנים האחרונות, כשערבי ישראלי בגיל העמידה פוצץ את עצמו בכניסה לתחנת הרכבת של נהריה וקטל שלושה אנשים. שום דבר בחזות התחנה היום לא מלמד על האירוע שהיה שם, ושום דבר לא מלמד שאירוע כזה לא יקרה שוב. ובכל זאת, אחד היתרונות של רכבת ישראל מול מתחרותיה לשוק התחבורה הציבורית הוא הביטחון המסוים שהיא משרה לעומת אסוציאציות הפיח שעולות במחשבה על נסיעה באוטובוסים. לשמחתנו, אף קרון רכבת מפויח לא נשלח לייצג את ישראל בבית הדין של האג. ואולי גם זה גורם שהאיץ את פיתוח הרכבות, שהתנופה הגדולה שלו החלה בד בבד עם פיגועי ההתאבדות ההמוניים באמצע שנות התשעים. כך שטראומה החליפה טראומה. 20:24 אי אפשר לבקש חוויה מסכמת טובה יותר מזו שנקרתה בדרכי בשובי לכיפת המתכת של תחנת תל אביב מרכז. על אף איכותם המעולה של בתי השימוש בדגמי הרכבת החדשים החלטתי לחכות ולהשתמש באלו של התחנה. עמד שם אדם בתפקיד, במדי רכבת מגוהצים, והתגלח מעל הכיור. לא מחזה סטנדרטי, אבל לחלוטין ניתן לעיכול, בינתיים. בזמן שעמדתי מעל המשתנה הכריזו הרמקולים על כניסת רכבת לתחנה. אלא שאוזניי שמעו שני קולות: אחד של מערכת הכריזה, שאותה שמע כל מי שהיה בתחנה, וקול אחד אנושי. הצצה חטופה חשפה את המסתורין. אותו עובד שעמד והתגלח מול הראי דיבר תוך כדי לתוך מיקרופון נייד זעיר שהשתלשל לצידו. כשידיי מתחת לברז שאלתי אותו לפשר העניין. לפתע נודע שהמנכ"ל בא לביקורת, הוא מספר, מה שתמיד קורה במשמרת שלו דווקא, אז הוא רץ לעזריאלי לקנות תער וג'ל כדי לרענן את המראה לכבוד הבוס.

נסיך קטר - חלק רביעי ואחרון:
בקושי התגברתי על פחד הגבהים שלי וטיפסתי על הגשר שמוליך מתחנת הרכבת אל התור הארוך מול הבדיקה הביטחונית בקניון הסמוך, וקורות הפלדה של תחנת רכבת השלום רשמו עוד פרק בהיסטוריה המשעשעת והמקרית של רכבת ישראל. זהו ! מצאתי זאת בגלובס, כתבה ישנה ומיוחדת...

 

[טוארג]

כתבה מעניינת מאוד

נסיך קטר ! כתבה מעניינת וביקורתית
שראתה אור בעיתון "גלובס" ביום 28.04.2004. אני לא מביע דעה ! אני רק מפרסם לכם את הכתבה. היא ארוכה אבל מרתקת ומהווה יומן מסע ברכבת ישראל מתובל בקורטוב של דימיון וצבעים..... הנה החלק הראשון: נסיך קטר אחד המהפכים הגדולים שמתרחשים כרגע במדינת ישראל הוא אישור קרוב של הקזינו החוקי הראשון, שבישל בשקט-בשקט רן פקר בפאתי קיבוץ אילות שבערבה על 1,500 דונם בהשקעה של 350 מיליון דולר. קזינו יביא מקומות עבודה, ירים את אילת מהקרשים, המשקיעים האמריקאים מזילים ריר על הדיל, אצל חברות הסקרים הבינלאומיות והישראליות העסק עבר בשלום, אריק מבסוט, רק החברים הנודניקים מקיבוץ אילות החליטו לעשות בעיות. רן פקר, בראיון מיוחד על היוזמה, לא יודע איך זה קרה לו שהקיבוצניקים הלכו מאחורי הגב שלו והלשינו לבג"ץ. הוא טוען שלא מדובר בכלל בקזינו, אלא בפארק מים תמים ששמו "אקווריה", קצת שמש ומגלשות לילדים (אף שאם יוחלט שיהיה קזינו, פקר מודה שהוא בפנים), ושממילא "בשטח הזה עובדים רק שבעה אנשים מכל הקיבוץ, והשאר עובדים זרים. מומחים אומרים שבקיבוץ רק רוצים לסחוט אותי ולקבל יותר כסף". ומה אומרים הקיבוצניקים? הם רוצים "לגדל את התמרים שלהם בנחת. תארי לעצמך שיבוא בן אדם ויגיד שהוא רוצה להקים קזינו אצלך בחצר. לא רוצים להיות נתמכי סעד של פקר". ואביגדור יצחקי, המנכ"ל הפורש של משרד ראש הממשלה, מסכם בדיפלומטיות: "ראש הממשלה נתן את ברכתו, מי לא נתן את ברכתו? חוץ מהחבר'ה של אילות. מה עניין האבא שלהם אם אני עושה את זה עם מכרז או בלי מכרז. מעניין אותי קיבוץ אילות? אני מוכן להתערב שבג"ץ ישלח אותם לכל הרוחות". וגם כלובי הדגים בעניין. סיפור ישראלי ליום העצמאות דן שדור 11:58 28/4/04 ותיכף תראו איך הרכבת מתלבשת כאן ותופסת מקום עיקרי במאמר !!!

כתבה מעניינת מאוד
תודה רבה.

 

[amirv]

רואים שהיא ישנה

כתבה מעניינת מאוד
תודה רבה.

רואים שהיא ישנה
היום הקטע עם הפרסומות היה נכתב אחרת!

 

[אוהד11]

מעניין

רואים שהיא ישנה
היום הקטע עם הפרסומות היה נכתב אחרת!

מעניין

 

[אביתר777777777777777]

יש בה קסם... יום נהדר יובל !

כתבה מעניינת מאוד
תודה רבה.

יש בה קסם... יום נהדר יובל !

 

[טוארג]

יום משהו BEST ../images/Emo13.gif

יש בה קסם... יום נהדר יובל !

יום משהו BEST

 

[mucool2]

כתבה נחמדה

נסיך קטר ! כתבה מעניינת וביקורתית
שראתה אור בעיתון "גלובס" ביום 28.04.2004. אני לא מביע דעה ! אני רק מפרסם לכם את הכתבה. היא ארוכה אבל מרתקת ומהווה יומן מסע ברכבת ישראל מתובל בקורטוב של דימיון וצבעים..... הנה החלק הראשון: נסיך קטר אחד המהפכים הגדולים שמתרחשים כרגע במדינת ישראל הוא אישור קרוב של הקזינו החוקי הראשון, שבישל בשקט-בשקט רן פקר בפאתי קיבוץ אילות שבערבה על 1,500 דונם בהשקעה של 350 מיליון דולר. קזינו יביא מקומות עבודה, ירים את אילת מהקרשים, המשקיעים האמריקאים מזילים ריר על הדיל, אצל חברות הסקרים הבינלאומיות והישראליות העסק עבר בשלום, אריק מבסוט, רק החברים הנודניקים מקיבוץ אילות החליטו לעשות בעיות. רן פקר, בראיון מיוחד על היוזמה, לא יודע איך זה קרה לו שהקיבוצניקים הלכו מאחורי הגב שלו והלשינו לבג"ץ. הוא טוען שלא מדובר בכלל בקזינו, אלא בפארק מים תמים ששמו "אקווריה", קצת שמש ומגלשות לילדים (אף שאם יוחלט שיהיה קזינו, פקר מודה שהוא בפנים), ושממילא "בשטח הזה עובדים רק שבעה אנשים מכל הקיבוץ, והשאר עובדים זרים. מומחים אומרים שבקיבוץ רק רוצים לסחוט אותי ולקבל יותר כסף". ומה אומרים הקיבוצניקים? הם רוצים "לגדל את התמרים שלהם בנחת. תארי לעצמך שיבוא בן אדם ויגיד שהוא רוצה להקים קזינו אצלך בחצר. לא רוצים להיות נתמכי סעד של פקר". ואביגדור יצחקי, המנכ"ל הפורש של משרד ראש הממשלה, מסכם בדיפלומטיות: "ראש הממשלה נתן את ברכתו, מי לא נתן את ברכתו? חוץ מהחבר'ה של אילות. מה עניין האבא שלהם אם אני עושה את זה עם מכרז או בלי מכרז. מעניין אותי קיבוץ אילות? אני מוכן להתערב שבג"ץ ישלח אותם לכל הרוחות". וגם כלובי הדגים בעניין. סיפור ישראלי ליום העצמאות דן שדור 11:58 28/4/04 ותיכף תראו איך הרכבת מתלבשת כאן ותופסת מקום עיקרי במאמר !!!

כתבה נחמדה
אבל מישהו יכול להסביר לי מה הקשר בין החלק הראשון לשאר החלקים שלה? עוד משהו: תחנת "השלום" נקראת בכתבה גם "עזריאלי" ו"תל אביב מרכז"...