נכה ריגשית
זה מה שאני... נכה ריגשית... לא מסוגלת.... הוא בא אלי, היה כל כך מקסים... ואני הייתי כל כך קרה אליו... אבל לא על ההתחלה. בהתחלה כל כך שמחתי לראות אותו, וכל כך שמחתי שיש מישהו ששמח לראות אותי. וחיבקתי אותו כל כך חזק כשירד מהאוטובוס... ואז הלכנו אלי הביתה, ובדרך הוא החזיק לי את היד, ונישק אותי בכזאת רכות... ואני... מטומטמת... פשוט טיפשה!!!!!!!!!!!!! אוווווווווווווף!!!!!!! אני כזאת פחדנית!!!!! בשנייה שהבנתי שהוא מרגיש כלפי משהו, בשניה שהבנתי שבשבילו אני לא סתם עוד מישהי, ושלא יהיו טעויות - אני רציתי שככה יהיה, חודשים אני מחכה לפגוש מישהו כמוהו - בדיוק כמוהו! שיהיה כזה רך, שיהיה כזה עדין ומתחשב ומקסים, וכשאני סוף סוף פוגשת אותו, אני מתה מפחד. פוחדת להתקרב אליו, פוחדת שאולי גם אני סוף סוך ארגיש משהו. בשנייה שהבנתי שהוא מרגיש משהו כלפי, שהוא רוצה להמשיך את הקשר הזה, שאני חשובה לו, נהייתי כל כך קרה אליו. הוא נישק אותי, ואני לא החזרתי נשיקה. הוא ניסה לחבק אותי ואני אמרתי שחם מדי. מילא אם הוא היה סוטה, והיה מנסה לנשק אותי בכוח, אבל לא! הוא הבין שמשהו לא בסדר, והפסיק. מדי פעם הוא כן ניסה, רצה לבדוק אם אני עדיין קרה אליו, אבל בשנייה שהגבתי אליו בקרירות, הוא הבין והפסיק. כזה מקסים הוא... כזה מתחשב, כזה עדין, כזה רגיש. ממש האביר על הסוס הלבן שבא להציל אותי מהבדידות... ואני נבהלתי. קפאתי כשאפילו העליתי על הדעת לנסות לשתף אותו במשהו מתוכי. קפאתי ונבהלתי, קפאתי ומתתי מפחד כשחשבתי על זה שאני צריכה להיפתח אליו. לא מסוגלת. אני יכולה לספר רק לאנשים עלומי שם באינטרנט, רק לאנשים שגרים נסיעה של שעה וחצי מהבית שלי, אנשים שאני בחיים לא אראה יותר. לא מסוגלת להיפתח בפני מישהו שאני רוצה קשר איתו. לא מסוגלת להרגיש אליו רגשות. מתתי מפחד כשהבנתי שגם אני מתחילה להרגיש אליו משהו, ואז ישר התחלתי למצוא מיליון סיבות למה לא כדאי שנהייה ביחד. ושיכנעתי את עצמי כל כך חזק.... אבל אם אני לא רוצה להיות איתו, למה בכיתי כשאמרתי לו שאני לא רוצה קשר? למה כשעזבתי אותו בתחנת אוטובוס רק רציתי לחזור להגיד לו שאני מצטערת ושאני כן רוצה להיות איתו? למה רק רציתי ללכת לחבק אותו ולנשק אותו????? אבל הרגליים קפאו לי, נבהלתי מהמחשבה שאני באמת ארגיש משהו, נחרדתי מהמחשבה שמישהו יהיה מסוגל לאהוב אותי ואני אותו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ולמה??? אני שואלת את עצמי למה???? למה אני לא יכולה להיות איתו? למה אני כל כך מפחדת???? מאיפה כל הפחד הזה??????? והתשובה דווקא די ברורה... אולי היא טיפשית, אולי היא לא נכונה, אבל זה ניראה לי הגיוני. אני פוחדת... פוחדת שאני אוהב אותו ואז הוא ימות לי. פוחדת שאני אקשר אליו ואצטרך להקריב גם אותו קורבן. אם זאת הייתה פעם ראשונה שזה קורה, הייתי אומרת שהוא סתם לא מתאים לי, או שאולי אני פשוט לא מוכנה לקשר. אבל זה בול שיט. וזה קרה לי כבר עם כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה אנשים מקסימים ונהדרים שפגשתי, ואני פוחדת לאהוב אותם. פוחדת לשמור איתם על קשר, פוחדת לספר להם על הרגשות שלי. והנה, עכשיו זה קורה גם איתו. ועוד משהו שמוכיח שזה בגלל הפחד הזה שהוא ימות לי, זה שלפני שאחי נהרג לא הייתה לי בעיה לאהוב, כל הזמן התאהבתי בבנים, והם התאהבו בי, והיו לי חברים, ולא פחדתי מכלום, וחשפתי את עצמי אליהם לגמרי, סיפרתי להם הכל על עצמי. ועכשיו אני פשוט לא מסוגלת. הפחד הזה מקפיא אותי. מצטערת שכתבתי כל כך ארוך משהו שהיה אפשר לסכם בשורה וחצי.
זה מה שאני... נכה ריגשית... לא מסוגלת.... הוא בא אלי, היה כל כך מקסים... ואני הייתי כל כך קרה אליו... אבל לא על ההתחלה. בהתחלה כל כך שמחתי לראות אותו, וכל כך שמחתי שיש מישהו ששמח לראות אותי. וחיבקתי אותו כל כך חזק כשירד מהאוטובוס... ואז הלכנו אלי הביתה, ובדרך הוא החזיק לי את היד, ונישק אותי בכזאת רכות... ואני... מטומטמת... פשוט טיפשה!!!!!!!!!!!!! אוווווווווווווף!!!!!!! אני כזאת פחדנית!!!!! בשנייה שהבנתי שהוא מרגיש כלפי משהו, בשניה שהבנתי שבשבילו אני לא סתם עוד מישהי, ושלא יהיו טעויות - אני רציתי שככה יהיה, חודשים אני מחכה לפגוש מישהו כמוהו - בדיוק כמוהו! שיהיה כזה רך, שיהיה כזה עדין ומתחשב ומקסים, וכשאני סוף סוף פוגשת אותו, אני מתה מפחד. פוחדת להתקרב אליו, פוחדת שאולי גם אני סוף סוך ארגיש משהו. בשנייה שהבנתי שהוא מרגיש משהו כלפי, שהוא רוצה להמשיך את הקשר הזה, שאני חשובה לו, נהייתי כל כך קרה אליו. הוא נישק אותי, ואני לא החזרתי נשיקה. הוא ניסה לחבק אותי ואני אמרתי שחם מדי. מילא אם הוא היה סוטה, והיה מנסה לנשק אותי בכוח, אבל לא! הוא הבין שמשהו לא בסדר, והפסיק. מדי פעם הוא כן ניסה, רצה לבדוק אם אני עדיין קרה אליו, אבל בשנייה שהגבתי אליו בקרירות, הוא הבין והפסיק. כזה מקסים הוא... כזה מתחשב, כזה עדין, כזה רגיש. ממש האביר על הסוס הלבן שבא להציל אותי מהבדידות... ואני נבהלתי. קפאתי כשאפילו העליתי על הדעת לנסות לשתף אותו במשהו מתוכי. קפאתי ונבהלתי, קפאתי ומתתי מפחד כשחשבתי על זה שאני צריכה להיפתח אליו. לא מסוגלת. אני יכולה לספר רק לאנשים עלומי שם באינטרנט, רק לאנשים שגרים נסיעה של שעה וחצי מהבית שלי, אנשים שאני בחיים לא אראה יותר. לא מסוגלת להיפתח בפני מישהו שאני רוצה קשר איתו. לא מסוגלת להרגיש אליו רגשות. מתתי מפחד כשהבנתי שגם אני מתחילה להרגיש אליו משהו, ואז ישר התחלתי למצוא מיליון סיבות למה לא כדאי שנהייה ביחד. ושיכנעתי את עצמי כל כך חזק.... אבל אם אני לא רוצה להיות איתו, למה בכיתי כשאמרתי לו שאני לא רוצה קשר? למה כשעזבתי אותו בתחנת אוטובוס רק רציתי לחזור להגיד לו שאני מצטערת ושאני כן רוצה להיות איתו? למה רק רציתי ללכת לחבק אותו ולנשק אותו????? אבל הרגליים קפאו לי, נבהלתי מהמחשבה שאני באמת ארגיש משהו, נחרדתי מהמחשבה שמישהו יהיה מסוגל לאהוב אותי ואני אותו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ולמה??? אני שואלת את עצמי למה???? למה אני לא יכולה להיות איתו? למה אני כל כך מפחדת???? מאיפה כל הפחד הזה??????? והתשובה דווקא די ברורה... אולי היא טיפשית, אולי היא לא נכונה, אבל זה ניראה לי הגיוני. אני פוחדת... פוחדת שאני אוהב אותו ואז הוא ימות לי. פוחדת שאני אקשר אליו ואצטרך להקריב גם אותו קורבן. אם זאת הייתה פעם ראשונה שזה קורה, הייתי אומרת שהוא סתם לא מתאים לי, או שאולי אני פשוט לא מוכנה לקשר. אבל זה בול שיט. וזה קרה לי כבר עם כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה אנשים מקסימים ונהדרים שפגשתי, ואני פוחדת לאהוב אותם. פוחדת לשמור איתם על קשר, פוחדת לספר להם על הרגשות שלי. והנה, עכשיו זה קורה גם איתו. ועוד משהו שמוכיח שזה בגלל הפחד הזה שהוא ימות לי, זה שלפני שאחי נהרג לא הייתה לי בעיה לאהוב, כל הזמן התאהבתי בבנים, והם התאהבו בי, והיו לי חברים, ולא פחדתי מכלום, וחשפתי את עצמי אליהם לגמרי, סיפרתי להם הכל על עצמי. ועכשיו אני פשוט לא מסוגלת. הפחד הזה מקפיא אותי. מצטערת שכתבתי כל כך ארוך משהו שהיה אפשר לסכם בשורה וחצי.