ניצבים רועדים

universe girl

New member
ניצבים רועדים

ניצבים רועדים


היא נותרה לבדה בין הריסות ביתה,
הילדה הקטנה.
בניסיון כושל לתקן את הנותר,
פיתחה חוסן בגופה,
צלקות וסדקים בידיה
והתבגר ראשה.

והילדה הקטנה,
איננה עוד ילדה.
בניסיון לאסוף את שברי הזכוכית
שהתנפצו סביבה,
הקימה לה בית מבטון,
עם עצים,
וחומת מגן סביבה
ולא הותירה לאיש להיכנס,
איש, מלבדה.

ואת חייה הניחה עם שחר
בידיו של זה,
אשר גילה את הקוד אל חדרי ליבה,
היכן שמרה את סודותיה הכמוסים
אליהם,
לא נתנה לאיש להיכנס,
איש, מלבדה

ואז הניחה ראשה על ראשו של זה
ומפיו נשמעה שאגה מתוקה
ומוטטה את קירות הבטון
וניפצה את חומת המגן שבנתה
ואת נשמתו, הוציאה מעליו,
שאין בו את הכוח
להותירה שוב בית הריסות ביתה
לבדה.
 
ריגשי מאוד

סיטואציה מוכרת שקל להזדהות איתה. לצערי כולנו פיתחנו סוג של חסינות בעייתית, סוג של ריחוק ציני, ואני לא באמת מצליחה להתחבר לזה, כי זה ישר מזכיר לי שירים מוכרים, סרטים וסדרות בטלויזיה, וספרים שקראתי בילדות, וכל אלו ממש השתדלו לפרוט לי על נימי הרגש, וכבר הפכתי אטומה לזה. אני לא שמחה שכך קרה לי, אבל אני משתפת אותך שקשה היום להזדהות עם דברים שכבר הפכו קלישאות (כמו הקוד אל חדרי הלב, כמו הצלקות על הידיים, כמו התבגרות בטרם עת), אלא אם כן את בדיוק בשלב הזה בחייך באותו רגע. אני מקווה שאם זה ככה אז שתעברי אותו בשלום ותמצאי אור גדול.

בהקשר הטכני יותר: חסרים כמה סימני פיסוק, בעיקר נקודות. וגם החזרה על "איש מלבדה" בעיני היא קצת יותר מדי.
 
למעלה