אני זוכר כשלמדתי אזרחות בכיתה י"ב ב-1999-2000 כשלמדתי על הכנסת חשבתי לרגע שיש חלוקה בין הח"כים שבמליאה לח"כים בוועדות, לא הייתי מסוגל לעכל שבאף הצבעה המלאה סכום המצביעים כולל הנמנעים לא מגיע ל-120, וגם לא ל-100 וגם לא ל-80. נדהמתי איך יש כל כך מעט משתתפים בהצבעות על נושאים רציניים והצעות אי אמון שאז עוד היו כל שבוע. פשוט מביש מספר הח"כים בהצבעות. מסתבר שכשלממשלה יש רק 61 זה לפחות גורם לח"כים לעבוד כמו שצריך כי הממשלה חוששת ליפול והאופוזיציה חוששת לא לנצל הזדמנות להפיל את הממשלה.
בהתחשב בכך שלח"כים יש עבודה רבה גם מחוץ למשכן הכנסת, אך הגיוני שיחלקו את זמן העבודה במשכן ביניהם כדי למקסם את (שעות) העבודה של כולם. אני מבין את הקטע כשמנסים להציג מצג כלשהו לציבור, גם אם אינו הגון במיוחד. אבל אם זה מה שהתפלאת עליו במסגרת שיעורי האזרחות שלך, המשמעות היא שהמורה שלך לאזרחות לא באמת הכיר/ה את המטריה עליה היה מופקד ואשר אותו היה אמור ללמד. הוא אולי הכיר יפה את התיאוריה מספרי הלימוד, אבל ממש לא את עולם המעשה והמציאות בעולם הפוליטי ובעבודת נבחרי הציבור.
לגבי סיפא דבריך, זה כבר מזמן לא קיים, מאחר ולא די בהצבעת אי-אמון כדי להפיל קואליציה כמו שהיה פעם. היום על מגישי ההצעה להגיש במקביל הצעה קונסטרוקטיבית לקואליציה חלופית ורק בהינתן הצעה רצינית ואמינה כזאת, הצבעת אי-אמון יכולה להיות בעלת משמעות שאיננה הצהרתית-תדמיתית בלבד. ברוב המוחלט של המקרים זה לא קורה כמובן (שכן האופוזיציה לא יודעת בדרך כלל לעבוד ביחד מספיק טוב כדי להגיש הצעה כזאת) והתוצאה היא שקורה חדשות לבקרים בממשלות מסוימות שהצבעת אי-אמון עוברת, אבל זה פשוט לא מעניין אף אחד.
אבל לפיד זה באמת, אפילו יוסי שריד ז"ל עם עשרה מנדטים בלבד למפלגתו עבד כיו"ר אופוזיציה, ואחרי זה הוא מתפלא שבסקרים גם בנט, גם גולן ולפעמים גם ליברמן לפניו. אפילו כמפלגה של 11 מנדטים כשלהרצוג היה 24 הוא עבד יותר כחבר אופוזיציה מהשורה.
בדיוק להיפך. כאשר חבר כנסת עובד הרבה מחוץ למשכן, זה אמור להגביר את הקשר שלו עם הציבור (שלא באמצעות הטמבליזיה וערוץ 99 אלא קשר ישיר) ומתוך כך להגביר את המספרים שלו בסקרי הבחירות (חסרי הרלוונטיות, אבל זה דיון אחר). אם זה לא קורה גם כשחבר הכנסת פועל כך, המשמעות היא שיש לו ולמפלגתו בעיית אמת, לא סתם בעיית תדמית.