נותרתי רק אני והבירה
כולם אצו להם לתחנה, נותרתי רק אני לבדי, טוב שהתעקשתי שאחי לא יסיים את הבירה, זה משמין בטירוף, אמרתי לו, גם ככה זה לא חסר לך. ילד טוב. טאטוא אחרון, אין כוח לחשוב. כל כך רחוקה ממני כל האווירה, מסורת ארורה יש בידיהם, ערבי פסחים, לנחות אצל הילדים. כמובן שהם מוזמנים בחום. יש גמ"ח מזרונים וגם גמ"ח כסאות, וכל החמולה מצטופפת סביב שולחן אליפסי מוארך, מזייפת להנאתה זמירות שבת. ואני, אנה אברח, זה כאן, בתוך ביתי, ואני כביכול המארחת. אני לא. זה טעות. אני נכנסת לחדר, מתחפרת בשמיכה, ולא מצליחה להתרכז בספר, שניים לידי, טאו. וגם ביתו של שומר הזכרון. ואף אחד מהם לא מצליח לשאוב אותי מהחלל הפעור בי. טרם נחתו יקירי בביתי, ערכתי בדק בית. כל ספרי המינות סולקו מן המדפים. גם ספרי קריאה שאין רוח חכמים נוחה מהם. ואכן כך הייתי צריכה לעשות. הם הגיעו וכמו יהודים תאבי אות כל אחד בתורו ניגש לארון הספרים, כל ספר לא מוכר זכה למגע יד וקריאה חפוזה של כריכה אחורית. "תלווי לי אם לא אסיים?" זו היתה השאלה האולטימטיבית. למרבה האבסורד, כל ספרי התשובה נותרו על המדף - איש לא שש לקראתם כך מעודם. "ספר מדהים" העבר מיד אל יד, והם בלעו אותו כל אחד בתורו. "יש כאן נגיעות מכל נושא. חייבות לקרוא" כך הומלץ לכל בנות השבט, מפי ראשן. ואני מתכסה מעל ראשי בחדר הסמוך, ומתפלצת. לשאלה מנין לי הספר ה'מדאים' הזה, " איקס קנה לי את זה, הוא רצה שאחזור בתשובה", את צריכה לחזור בתשובה? הדהדה התמיהה.... אוף. הם לא מבינים. אתחפר עמוק בשמיכה. ובמוצ"ש זה הקש ששבר את הרצינות שלי. "אני מנקה ותוך כדי אני מתפללת, שפעם הבאה שאנקה לך, זה יהיה כשתהיי יולדת"... האדישות הוחלפה בגיחוך. "זה הולך לקחת זמן..." אמרתי בחיוך לא מוסתר בכלל. "למה??" אוף. הם לא מבינים. ומשום מה ששכחה ההמולה, הרגשתי שהנה יצאו זרים מנחלתי. זרים איתם חייתי למעלה מחצי יובל, וחשתי כביתם. שוב אני והקירות, הילד, הספרים, המוזיקה והמחשב וידידיי הווירטואלים, שזה מקרוב רבים וטובים הפכו גם לממשיים. ומקום בו אני יודעת כי יבינו אותי במאת האחוזים. איך זה שהפכו לי יקירי לזרים? ואיני מוצאת שפה משותפת איתם? ואיך זה שבמהלך 24 שעות שהותם בביתי, בלמתי את פי כמה פעמים מלזעוק, שיצאו מעלי? איך זה שהם אינם רואים ומבינים מה קורה איתי מתחת לאפם? איך זה שהייתי בטוחה, שיבינו וידעו מעצמם, איך זה שהם עדיין מייחלים לראותי בחופה ובעיני רוחם כבר עם עוד צאצא וזה תמצית קיומי בעינם? ושאלת השאלות, איך, למען השם, מספרים לחבורה העליזה הזאת שאני לא מבינה מה הם רוצים מחיי, ושחיי שינו כוון, והם לא, בכלל לא בכוון עליהם הם חשבו, ואם חשבו, הדחיקו אותו לתא הכי אטום במוחם? אלך לי אל הבירה. מבינה אותי טוב מכולם.
כולם אצו להם לתחנה, נותרתי רק אני לבדי, טוב שהתעקשתי שאחי לא יסיים את הבירה, זה משמין בטירוף, אמרתי לו, גם ככה זה לא חסר לך. ילד טוב. טאטוא אחרון, אין כוח לחשוב. כל כך רחוקה ממני כל האווירה, מסורת ארורה יש בידיהם, ערבי פסחים, לנחות אצל הילדים. כמובן שהם מוזמנים בחום. יש גמ"ח מזרונים וגם גמ"ח כסאות, וכל החמולה מצטופפת סביב שולחן אליפסי מוארך, מזייפת להנאתה זמירות שבת. ואני, אנה אברח, זה כאן, בתוך ביתי, ואני כביכול המארחת. אני לא. זה טעות. אני נכנסת לחדר, מתחפרת בשמיכה, ולא מצליחה להתרכז בספר, שניים לידי, טאו. וגם ביתו של שומר הזכרון. ואף אחד מהם לא מצליח לשאוב אותי מהחלל הפעור בי. טרם נחתו יקירי בביתי, ערכתי בדק בית. כל ספרי המינות סולקו מן המדפים. גם ספרי קריאה שאין רוח חכמים נוחה מהם. ואכן כך הייתי צריכה לעשות. הם הגיעו וכמו יהודים תאבי אות כל אחד בתורו ניגש לארון הספרים, כל ספר לא מוכר זכה למגע יד וקריאה חפוזה של כריכה אחורית. "תלווי לי אם לא אסיים?" זו היתה השאלה האולטימטיבית. למרבה האבסורד, כל ספרי התשובה נותרו על המדף - איש לא שש לקראתם כך מעודם. "ספר מדהים" העבר מיד אל יד, והם בלעו אותו כל אחד בתורו. "יש כאן נגיעות מכל נושא. חייבות לקרוא" כך הומלץ לכל בנות השבט, מפי ראשן. ואני מתכסה מעל ראשי בחדר הסמוך, ומתפלצת. לשאלה מנין לי הספר ה'מדאים' הזה, " איקס קנה לי את זה, הוא רצה שאחזור בתשובה", את צריכה לחזור בתשובה? הדהדה התמיהה.... אוף. הם לא מבינים. אתחפר עמוק בשמיכה. ובמוצ"ש זה הקש ששבר את הרצינות שלי. "אני מנקה ותוך כדי אני מתפללת, שפעם הבאה שאנקה לך, זה יהיה כשתהיי יולדת"... האדישות הוחלפה בגיחוך. "זה הולך לקחת זמן..." אמרתי בחיוך לא מוסתר בכלל. "למה??" אוף. הם לא מבינים. ומשום מה ששכחה ההמולה, הרגשתי שהנה יצאו זרים מנחלתי. זרים איתם חייתי למעלה מחצי יובל, וחשתי כביתם. שוב אני והקירות, הילד, הספרים, המוזיקה והמחשב וידידיי הווירטואלים, שזה מקרוב רבים וטובים הפכו גם לממשיים. ומקום בו אני יודעת כי יבינו אותי במאת האחוזים. איך זה שהפכו לי יקירי לזרים? ואיני מוצאת שפה משותפת איתם? ואיך זה שבמהלך 24 שעות שהותם בביתי, בלמתי את פי כמה פעמים מלזעוק, שיצאו מעלי? איך זה שהם אינם רואים ומבינים מה קורה איתי מתחת לאפם? איך זה שהייתי בטוחה, שיבינו וידעו מעצמם, איך זה שהם עדיין מייחלים לראותי בחופה ובעיני רוחם כבר עם עוד צאצא וזה תמצית קיומי בעינם? ושאלת השאלות, איך, למען השם, מספרים לחבורה העליזה הזאת שאני לא מבינה מה הם רוצים מחיי, ושחיי שינו כוון, והם לא, בכלל לא בכוון עליהם הם חשבו, ואם חשבו, הדחיקו אותו לתא הכי אטום במוחם? אלך לי אל הבירה. מבינה אותי טוב מכולם.
