"נורמליות"

[I s t a r]

"נורמליות"

http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=istar1

 

[וירצי]

קראתי

את באמת מסתובבת בעולם חשופה. אנשים מפתחים עור עבה, הגנות, הכחשות, הסברים רציונליים, ואילו את רגישה מאוד. זה יפה. אבל כמו שכבר אמרנו יש לזה מחיר. גם אני הייתי מרגישה כמוך בדיוק, אבל לא בטוח שהייתי נוהגת כמוך, וודאי שלא הייתי כותבת על כך בבלוג שלי, כדי לא לחוות בשנית את התחושות הקשות. יש דברים שנוח להדחיק. את משהו.

 

[I s t a r]

כן, זה נכון...

ואני חושבת שהיום יותר מכל אני מבינה כמה המחיר כבד ועצום ולא שווה את הקושי לעשות הפרדה בין העומסים הרבים של "רגישות היתר" לבין חלקים בריאים יותר ובוגרים יותר של אותה רגישות בדיוק. היום אני בהחלט שוקלת בכל הרצינות עזרה כימית לאיזון המקום הזה משום שאני מבינה שלמרות כל העבודה העצמית והצורך והרצון לבחור מה שנכון, הכוח העמוס של אותה רגישות פשוט גדול מידי ודי מחרבן את החיים.

 

[שקט6]

לגבי: "עזרה כימית לאיזון"

אם הבנתי אותך נכון, אז את מתכוונת לטיפול תרופתי פסיכיאטרי, נכון? בכל אופן, מניסיון אישי של התמודדות בלתי פוסקת מול אתגרי החיים, כאשר בנפשי חלקים רגשיים מסויימים שמרוב שהם יפים, עדינים ומפותחים, נגרמת חווייה בלי פוסקת של עומס ובעקבותיו סבל רב, גם אני פניתי לעזרה רפואית ויצאתי נשכר מזה מאוד! בעיניי (ולא רק בעיניי), פסיכיאטר הוא בדיוק כמו אורטופד, גסטרואנטרולוג, אף אוזן גרון או כל התמחות אחרת. אין טעם או הגיון להיות שבוי בכל מיני עכבות ודעות קדומות לגבי התחום של בריאות הנפש; להיפך, לדעתי, מי שפונה לעזרה פסיכיאטרית צריך להתגאות בעצמו מאוד!!! ____________________________________________________________ לגופו של עניין, קראתי את הרשימות האחרונות בבלוג שלך ונהניתי.

 

[I s t a r]

תודה על המלצתך שקט../images/Emo140.gif

 

[וירצי]

../images/Emo24.gif

 

[efroch99]

קראתי שתי רשומות

עם העצבות שסביבנו הזדהתי מאוד. לפני שבוע ישבתי באוטו וחיכיתי לתור במספרה, קראתי ספר ואפילו קניתי לי ארטיק להעביר את הזמן עד לתור שלי. ממש מולי, בפתח של דירה, ישב פועל ניקיון רחוב, שכנראה היה בהפסקה. הוא ישב על סמרטוט שהוא פרס על המדרגה, הפח והמטאטא היו מולו, ובמשך כחצי שעה פשוט ישב לו. הפער הגדול בין החיים שלי לשלו היה לי קשה לעיכול, ההרגשה שכמו שאני רואה עכשיו את חייו, כך הוא רואה את חיי - בחורה צעירה, יושבת ברכב חדש, אוכלת וקוראת. מה שעשית עם האשה שניגשה אלייך היה פשוט אמיץ ומדהים, כמובן שגם מפחיד, כי אני בטח הייתי מתחילה לפתח כל מיני תסריטי פרנויה. את גם עצרת את מהלך חייך כדי לעזור לה (שזה הרבה יותר קל מאשר לזרוק כסף ולהמשיך) וגם הבטחת שהכסף שאת נותנת לה משמש באמת לאוכל, ולא לסגריות, סמים, או לשלם לאיזה מפעיל קבצנים.

 

[גאטו נגרו]

../images/Emo45.gif גם אני הזדהיתי מאד עם העצבות שמסביבנו.

גם אני, כמוך, מביטה לפעמים על אנשים אחרים ברחוב סביבי, והפערים העצומים מוציאים אותי מדעתי. פעם, לפני כמה שנים, יצאתי מהסופר השכונתי וראיתי אישה מבקשת כסף לאוכל. אני לא נוהגת לתת כסף לקבצנים כי אני יודעת שקורים דברים רעים עם הכסף הזה (אם כי רק לאחרונה הבנתי עד כמה). ובכל זאת, רציתי לעזור לאותה אישה. למרות שכבר סיימתי את הקניה שלי, החלטתי שאני מוכנה להשקיע גם את הזמן וגם את הכסף. אמרתי לה - בואי איתי, נכנס לסופר, קחי לך מה שאת רוצה ואני אשלם. חשבתי שהיא תכנס ותמלא עגלה באוכל למשפחה שלמה לשבוע, אבל היא לא הסכימה בשום אופן. היא רצתה רק כסף. לא נתתי לה דבר. אם אי פעם אעמוד במצב דומה, אעשה בדיוק את אותו הדבר. אני מוכנה לעזור למי שזקוק, אבל אני רוצה לדעת לאן הולך הכסף שלי.

 

[קריסטה]

לפני כמה זמן

קיבלנו טלפון: "שלום, אנחנו אוספים כסף על מנת לקנות מזון למשפחות נזקקות. מס' מתרימים נמצאים קרוב למקום מגוריכם. האם תרצו לתרום?" הצעתי שיגיעו, ואני אתרום מזון ככל שאוכל, אבל כסף לא אתן. כצפוי, בצד השני סירבו בנימוס וניתקו במהירות. ויש לי עוד סיפורים דומים על "קבצנים" שלפעמים נדמה לי שהמצב שלהם יותר טוב ממני. עצוב.

 

[גאטו נגרו]

בדיוק!

כבר כמה פעמים עשיתי את זה לכל מני כאלה שהתקשרו (האגודה למען החייל, ארגוני עזרה לנזקקים וכאלה) - הצעתי לתרום בגדים, רהיטים ומכשירי חשמל, אבל אף אחד לא היה מוכן להקשיב. כולם רצו רק כסף. ואגב, כשמדובר בארגונים גדולים, שהם לכאורה ארגונים ללא כוונת רווח, רק חלק מאד מאד קטן מהתרומה הכספית באמת מגיע לנזקקים. מצאתי פעם השוואה של ארגונים שונים מבחינת כמה כסף באמת מגיע לנזקקים וכמה מגיע למנגנון המשומן (שאין לו שום כוונת רווח, רק רצון להתפרנס בכבוד, ויש שם ה-ר-ב-ה כבוד...). בערך 10% מגיע בסופו של דבר למטרה שלשמה נתרם. רוב הכסף מגיע לפעילים, ואגב לא מדובר ב"פועלים השחורים" שעוברים מדלת לדלת או שורפים שעות בטלפון - אלה בד"כ עושים זאת בהתנדבות! רוב הכסף הולך ל-2-3 אנשים בכירים בארגון! סתם שתדעו.

 

[I s t a r]

קודם כל תודה

..לא הרגשתי אמיצה או מדהימה, הרגשתי עצב ושמחה בו זמנית. עצב על כך שתופעות כאלה קיימות בעולם הזה ושמחה על כך שלפחות הועלתי למישהו למשך כמה דקות. העולם חייב להשתנות, פשוט חייב. אני שואלת את עצמי לא מעט כיצד אותם אנשים אשר כן רוצים ילדים ועושים בחירה מודעת להביא אותם - לא מעסיקים את עצמם בשיפור העולם שאליו הם מביאים צאצאים או לפחות מבטיחים ככל האפשר שצאצאיהם לעולם לא יהיו במקום כזה.

 

[I s t a r]

האמת היא

שהתעדתי להביא לכאן את הפוסט על "נורמליות" , אבל כנראה ששמתי קישור שהוביל לבלוג באופן כללי...בכל מקרה, תודה לכלכ מי שקרא / מצא לנכון להגיב. תודה מכל ה

 

[קריסטה]

הבלוג שלך מקסים ../images/Emo140.gif

הרשומות נגעו בי.

 

[I s t a r]

תודה לך קריסטה ../images/Emo51.gif וגם

לשקט 6 על הפידבק הנעים

 

[isola bella]

תגובה לאישתאר

שלום לך קראתי את מה שכתבת (כולל הרשומה על "נורמליות") לדעתי האישית אנשים כאן מאד מבלבלים (מדעת/שלא מדעת,בכוונה/לא בכוונה?) בין 'נורמטיבי' ל'נורמליות'. אדם כאן מצופה לבור מסלולים די שכיחים/רווחים-צפויים תיכון-צבא-לימודים-חתונה-משפחה אישה שלא 'מצליחה להתחתן' עד גיל מסויים (נניח 35?) מצפים ממנה שתבדוק ברצינות את האופציה לעשות לבד ילד, ואם אין לה אפשרות (כלכלית/רגשית) לשקול לעשות לבד ילד היא מצופה 'להצטער' על כך שאין לה אפשרות כזו אנו בסה"כ חברה סגורה בהרבה מובנים אפילו בתחום מקצועי מצפים מאנשים להתמיד במסלול מסויים כעת כשאני לצערי בתהליכי חיפוש עבודה (מזה שבוע וחצי) אני אקדמאית בעלת תואר 2 במידענות שעשתה הסבה להנה"ח וחשבות שכר אני מוצאת את עצמי נדהמת משאלות של מראיינים/ות (אפשר לחשוב שעשיתי הסבה מדוגמנות לפיסיקה גרעינית וחוזר חלילה אבל גם אם הייתי דוגמנית שעושה הסבה לפיזיקה גרעינית למה שלא אעשה כך אם יש לי את השכל והכישורים הנדרשים?) לסיום, אם אני אישה ש'לא הולך לה ללדת' בחברה הישראלית מצפים ממני - כמעט כמובן מאליו - שאלך על טיפולי הפרייה ואם הם אינם מצליחים שאתאבל מרות משך תקופה לפחות האפשרות של לוותר מראש על הטיפולים הללו ו/או לא למצוא את עצמי מתאבלת מרות דומה שלא קיימת כאן וכל זה למה? באחת הרשומות שלך כתבת: "אז למה התרבות והמנטאליות נשארת תקועה אי שם בהרי החושך מבחינת מתן הלגיטימציה לשונה ממך להיות מאושר בדרכו שלו? למה????" תשובה אחת לדעתי טמונה בהיעדר חינוך מספק לסובלנות כלפי אנשים באשר הם מגיל 'אפס' לא צריך לחכות שבגן ו/או בבי"ס יעשו כך. כל זוג הורים צריך להתחיל בכך בעצמו. צעד ראשון לדעתי צריך להיות שהורים צריכים ללמד את עצמם לקבל את עצמם - בני זוגם - ילדיהם כמו שהם בלי לנסות לשנותם... . לצערי נראה לי יום שכמעט רק/מעט מדי/בעיקר רק (???) אנשים שהם עצמם חשופים לאפלייה ו/או אף רדיפה בשל היותם מה שהם - ואני מכוונת להומוסקסואלים ולסביות שמצבם החוקי והחברתי רחוק עדיין מלהיות 'שווה' להטרוסקסואלים מקפידים ללמד את ילדיהם (המאומצים?, אם מדובר בזוגות של לסביות - ילדים שאחת מבנות הזוג ילדה/יולדת?) מהי סובלנות ואיך לנהוג לפיה. אני כמובן לא מקבלת את המציאות הזו ומרגישה מאד עצובה איזולה בלה