נוסטלגיה.

נוסטלגיה.

ואחרי הכל, שקט. ורק נצנוצים של אהבות ישנות. אני יודעת שהם לעולם ישארו. ידליקו זיק בכל פעם שאהיה לצידן. דפיקה קטנה בלב בכל פעם שאראה אותן. אבל הרי זאת לא האהבה, ההתרגשות, השלמות. זהו אות זיכרון, לתקופה אחרת, שהסתיימה. ועכשיו, ריק. ציפייה להתרגשות הבאה, למקור האושר והמילוי. ועכשיו פתאום האותות מופיעים, מוגברים יותר ללא הרעשים מסביב. אני זוכרת שהן רק אותות. נוסטלגיה. "זאת היתה חמימות חולפת. היה נדמה לי שזה האושר"
 
למעלה