נולד ב- 1906
חודש שלם בשנה, מגיל 13 ועד כמעט היום שהתגייסתי, הייתי מבלה עם סבי וסבתי. מעין מסורת שכזו, שכל הנכדים עברו. חודש בחופש הגדול מוקדש לעבודה בקיוסק של סבא, קיוסק שהוא בנה לבד, עוד לפני הקמת המדינה, מיד לאחר שברח מרוסיה וקצת אחרי שכל משפחתו הושמדה בשואה. כך יצא, שכל קיץ, התעוררתי מדי בוקר לארוחת בוקר של קפה שחור בחלב ועוגה טרייה שהביא האופה מהמאפייה שליד, בשכונה דרומית בתל אביב. הלו"ז היה תובעני- מיד לאחר הקפה הכנו ביחד את הקיוסק לפעילות, סידרנו עיתונים וסיגריות, הכנסנו משקאות למקרר וסבי החליף ברכות שלום עם אנשים קשי יום, אך לא לא-מאושרים, שיצאו ליום עבודתם הארוך. באותו קיוסק קטן, בין ברזייה של סודה (לגזוז האגדי של סבי יצא מוניטין מפואר ולא אחת עצרה משאית ענקית תוך שהיא חוסמת את כל הרחוב רק כדי שנהגה המיוזע יוכל לטעום מהגזוז החזק ולהמשיך בדרכו תוך שהוא מפעיל את צופר האויר, מושפע מהגזים החזקים שעוד נעו לו במערכת) בקיץ למתקן המחמם את בקבוקי השוקו החם בחורף עברה חלק מילדותי. שם התאהבתי לראשונה בבת הספרית ממול, ילדה יפה עם עיניים תכולות ענקיות. שם הכרתי את החיים במלוא עוצמתם, השיכור שהיתה לוגם 8 בקבוקי בירה מכבי ומדדה הביתה רק שסגרנו את הקיוסק בשעת לילה מאוחרת, הזונות שהיו עוצרות לקנות סיגריות בדרך לעוד משמרת, אנשי השוק שהיו מכבדים את סבי בכבוד ראשונים ומביאים לו בשר, ירקות ומיני מאפה ישירות לקיוסק. כל שנה, עם תום החודש וקבלת המשכורת אותה בזבזתי עם חברי בחודש השני של החופש הגדול חשבתי שזהו זה. סבי לא יחזיק מעמד עוד שנה ובטח זו היתה השנה האחרונה שלנו ביחד. אך לא כך היה, נכדים חדשים החליפו את מקומי שהתגייסתי וסבי המשיך לעבוד בקיוסק משש בבוקר עד אחרי חצות עד גיל 90. גם שפיצוציות חדשות קמו סביבו, גם שנפל ושבר את הרגל, גם שסימני הזיקנה החלו להכות בו, הוא נשאר שם. לפני שנתיים נפצע אנושות ולא יכול היה להמשיך לעבוד שם לבד. בנו, דודי, נכנס לקיוסק והפך אותו לפיצוציה מרשימה. קירות נשברו, ברז הגזוז המיתולוגי הוסר, מקררי ענק נכנסו. שעברתי שם עם בני, הנין השלישי לסבי, הוא עדיין ישב על ארגז ישן של קולה בחוץ ולידו תמיד אורח תורן מהשכונה שקפץ לקפה. הגביר השכונתי על ארגז קולה. לאחרונה החלו הבעיות. סבי החל להתפרק מכל הכוונים ואנו סברנו שאותות הזיקנה החלו להכות בו ללא רחמים. השבוע סיימתי ישיבת הנהלה בשעת ערב מאוחרת. בסלולרי חיכתה לי הודעה מאמי, תתקשר דחוף, אני רוצה לספר לך משהו על סבא. התקשרתי שליבי רועד. נפגשתי עם המוות לא אחת בעבר אך תמיד המפגש קורע אותך שוב ושוב. "הרופאים גילו מה יש לו" לחשה שקולה שבור " סרטן ריאות חריף שכבר אחז בכל גופו, מתחילים עם המורפיום בקרוב". סגרתי את המשרד ונסעתי אליו. הוא חיכה לי למרות השעה המאוחרת. "למה באת?" שאל ומחשבתו צלולה "יש לך ילד בבית שמחכה לך, אשה". הקטע של צלילות מחשבה אצל אנשים גוססים לא נתפס אצלי. איך זה יכול להיות, עוד מעט יקרסו המערכות, הסוף כבר ידוע ועדיין בעיניו מבט הגביר, אותו מבט של האיש החזק שעשה לי קפה שחור בחלב וכולם בשכונה נתנו לו כבוד. "סבא" שאלתי אותו " מה הכי חשוב בחיים?" הוא הביט בי במבט משועשע וציני של איש שרגשותיו מעולם לא ניכרו על פניו "עבודה, אני עבדתי 50 שנה באותו מקום ותראה, עוד מעט אני בן 100". נזכרתי בסבתי שנפטרה לפני כשנה וכיצד התבונן על קברה ועל המקום ששמרנו לו לידה. "אז זה מחכה לי אה?" שאל בצחוק שסיגריה בזוית פיו. "שיחכה, אני לא אגיע לפה כל כך מהר". היום התחילו להזריק לו מורפיום, להקל על כאביו. האיש שנולד בתחילת המאה הקודמת, שאיש לו ציפה שיחיה כל כך הרבה, הולך לקבל מודעה במסגרת שחורה על יד הפיצוציה שבא עבד כל חייו. אני כבר רואה בעיני רוחי את אנשי השכונה עוברים ליד מודעת האבל ונדים בראשם כאות כבוד. אני אזכור את החיוך האחרון שלו, שראה את בני מביט בו במבט מודאג ושואל איפה הרופא שיתקן את סבא. אני רואה את מבט הגאווה האחרון שחלף בעיניו שמנה אחד לאחד את שמות נכדיו המצליחים, ההוא רו"ח, ההוא עו"ד, ההוא אמריקה קוראת לו. אך לא זה הזכרון שישאר איתי מסבא. אני תמיד אראה אותו בסוף כל ערב, לאחר שטיאטא את העלים אל מול הקיוסק, הפך ארגז קולה צהוב ועם כוס קפה וסיגריה בידיו התיישב עליו, לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה, והניף ידו לשלום לאנשים החוזרים הביתה מיום עבודתם. גביר רוסי אמיתי בשכונה קטנה בדרום תל אביב.
חודש שלם בשנה, מגיל 13 ועד כמעט היום שהתגייסתי, הייתי מבלה עם סבי וסבתי. מעין מסורת שכזו, שכל הנכדים עברו. חודש בחופש הגדול מוקדש לעבודה בקיוסק של סבא, קיוסק שהוא בנה לבד, עוד לפני הקמת המדינה, מיד לאחר שברח מרוסיה וקצת אחרי שכל משפחתו הושמדה בשואה. כך יצא, שכל קיץ, התעוררתי מדי בוקר לארוחת בוקר של קפה שחור בחלב ועוגה טרייה שהביא האופה מהמאפייה שליד, בשכונה דרומית בתל אביב. הלו"ז היה תובעני- מיד לאחר הקפה הכנו ביחד את הקיוסק לפעילות, סידרנו עיתונים וסיגריות, הכנסנו משקאות למקרר וסבי החליף ברכות שלום עם אנשים קשי יום, אך לא לא-מאושרים, שיצאו ליום עבודתם הארוך. באותו קיוסק קטן, בין ברזייה של סודה (לגזוז האגדי של סבי יצא מוניטין מפואר ולא אחת עצרה משאית ענקית תוך שהיא חוסמת את כל הרחוב רק כדי שנהגה המיוזע יוכל לטעום מהגזוז החזק ולהמשיך בדרכו תוך שהוא מפעיל את צופר האויר, מושפע מהגזים החזקים שעוד נעו לו במערכת) בקיץ למתקן המחמם את בקבוקי השוקו החם בחורף עברה חלק מילדותי. שם התאהבתי לראשונה בבת הספרית ממול, ילדה יפה עם עיניים תכולות ענקיות. שם הכרתי את החיים במלוא עוצמתם, השיכור שהיתה לוגם 8 בקבוקי בירה מכבי ומדדה הביתה רק שסגרנו את הקיוסק בשעת לילה מאוחרת, הזונות שהיו עוצרות לקנות סיגריות בדרך לעוד משמרת, אנשי השוק שהיו מכבדים את סבי בכבוד ראשונים ומביאים לו בשר, ירקות ומיני מאפה ישירות לקיוסק. כל שנה, עם תום החודש וקבלת המשכורת אותה בזבזתי עם חברי בחודש השני של החופש הגדול חשבתי שזהו זה. סבי לא יחזיק מעמד עוד שנה ובטח זו היתה השנה האחרונה שלנו ביחד. אך לא כך היה, נכדים חדשים החליפו את מקומי שהתגייסתי וסבי המשיך לעבוד בקיוסק משש בבוקר עד אחרי חצות עד גיל 90. גם שפיצוציות חדשות קמו סביבו, גם שנפל ושבר את הרגל, גם שסימני הזיקנה החלו להכות בו, הוא נשאר שם. לפני שנתיים נפצע אנושות ולא יכול היה להמשיך לעבוד שם לבד. בנו, דודי, נכנס לקיוסק והפך אותו לפיצוציה מרשימה. קירות נשברו, ברז הגזוז המיתולוגי הוסר, מקררי ענק נכנסו. שעברתי שם עם בני, הנין השלישי לסבי, הוא עדיין ישב על ארגז ישן של קולה בחוץ ולידו תמיד אורח תורן מהשכונה שקפץ לקפה. הגביר השכונתי על ארגז קולה. לאחרונה החלו הבעיות. סבי החל להתפרק מכל הכוונים ואנו סברנו שאותות הזיקנה החלו להכות בו ללא רחמים. השבוע סיימתי ישיבת הנהלה בשעת ערב מאוחרת. בסלולרי חיכתה לי הודעה מאמי, תתקשר דחוף, אני רוצה לספר לך משהו על סבא. התקשרתי שליבי רועד. נפגשתי עם המוות לא אחת בעבר אך תמיד המפגש קורע אותך שוב ושוב. "הרופאים גילו מה יש לו" לחשה שקולה שבור " סרטן ריאות חריף שכבר אחז בכל גופו, מתחילים עם המורפיום בקרוב". סגרתי את המשרד ונסעתי אליו. הוא חיכה לי למרות השעה המאוחרת. "למה באת?" שאל ומחשבתו צלולה "יש לך ילד בבית שמחכה לך, אשה". הקטע של צלילות מחשבה אצל אנשים גוססים לא נתפס אצלי. איך זה יכול להיות, עוד מעט יקרסו המערכות, הסוף כבר ידוע ועדיין בעיניו מבט הגביר, אותו מבט של האיש החזק שעשה לי קפה שחור בחלב וכולם בשכונה נתנו לו כבוד. "סבא" שאלתי אותו " מה הכי חשוב בחיים?" הוא הביט בי במבט משועשע וציני של איש שרגשותיו מעולם לא ניכרו על פניו "עבודה, אני עבדתי 50 שנה באותו מקום ותראה, עוד מעט אני בן 100". נזכרתי בסבתי שנפטרה לפני כשנה וכיצד התבונן על קברה ועל המקום ששמרנו לו לידה. "אז זה מחכה לי אה?" שאל בצחוק שסיגריה בזוית פיו. "שיחכה, אני לא אגיע לפה כל כך מהר". היום התחילו להזריק לו מורפיום, להקל על כאביו. האיש שנולד בתחילת המאה הקודמת, שאיש לו ציפה שיחיה כל כך הרבה, הולך לקבל מודעה במסגרת שחורה על יד הפיצוציה שבא עבד כל חייו. אני כבר רואה בעיני רוחי את אנשי השכונה עוברים ליד מודעת האבל ונדים בראשם כאות כבוד. אני אזכור את החיוך האחרון שלו, שראה את בני מביט בו במבט מודאג ושואל איפה הרופא שיתקן את סבא. אני רואה את מבט הגאווה האחרון שחלף בעיניו שמנה אחד לאחד את שמות נכדיו המצליחים, ההוא רו"ח, ההוא עו"ד, ההוא אמריקה קוראת לו. אך לא זה הזכרון שישאר איתי מסבא. אני תמיד אראה אותו בסוף כל ערב, לאחר שטיאטא את העלים אל מול הקיוסק, הפך ארגז קולה צהוב ועם כוס קפה וסיגריה בידיו התיישב עליו, לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה, והניף ידו לשלום לאנשים החוזרים הביתה מיום עבודתם. גביר רוסי אמיתי בשכונה קטנה בדרום תל אביב.