מתקשה להתמודד
כשיצאתי מחדר ניתוח, ההרגשה היתה איומה. הכאב היה בלתי נסבל, אפשר לומר שקיללתי את הרגע שבו נולדתי. כשהרופא המנתח בא לבדוק מה מצבי הדבר הראשון, האחרון ובעצם היחידי שיכולתי לומר לו היה "הכל בגללך". שכבתי שם חסרת אונים, לא מסוגלת לזוז או להזיז את הרגליים, ואז התחלתי לחשוב. למה? למה היתיי צריכה את כל הסבל הזה, למה? בשביל הדבר הזה שנקרא חיים שגם לפני כן לא ממש התלהבתי מהם (בלשון המעטה) לא יותר פשוט היה לוותר מראש? לא יודעת אולי כן. אבל לא עשיתי את זה. עברתי את הניתוח הזה. כאבי תופת. לחץ הדם ירד ל- 30\70. שמעתי שאנשים מדברים מסביבי בדאגה. אבל לא יכולתי לעשות שום דבר. לא לזוז. לא לדבר. לא לפתוח עיניים. שכבתי שם כמו איזה זומבי וחיכיתי למישהו או משהו שיגאל אותי מיסוריי. כמובן שזה לא קרה. רעדתי מקור. הרגשתי איך אני הולכת ודועכת ככל שנוקפות הדקות, כאילו החיים נשאבים ממני לאט לאט כל פעם קצת. אבל זה לא היה החיים שיצאו ממני אלא פשוט דימום. איבדתי הרבה דם והמשכתי לאבד עוד. הרגשתי שאין לי על מי לסמוך. למרות שהמשפחה שלי היתה איתי ולא זזה ממני. הרגשתי כל כך לבד. כאב לי . כאבה לי הרגל בגלל הניתוח וכאב לי הלב. מאוד. עכשיו 3 שבועות אחרי, עדיין יש לי כאבים. הם כבר לא חזקים מאוד. ומכדורים ממסטלים ביותר, עברתי למשהו בינוני. אבל כאב הלב נשאר. אני עדיין לבד. ואני עדיין לא יכולה ללכת. מנסה לשכנע את עצמי שזה זמני. למרות שקיימת אפשרות אחרת. מנסה לא להתיאש. להחזיק מעמיד ולשמור על אופטימיות למרות שמטבעי אני בן אדם פסימי ביותר. אנשים באים ונותנים עצות ונורא רוצים לעזור ולתת אבל זה קשה. קשה לשמוע עצות מאנשים שלא יודעים מזה לשבת בבית כבר 3 חודשים ללא יכולת לצאת. לרצות להתקלח לבד, אבל יודעת שחייב להיות מישהו בבית כדי שאם חס וחלילה יקרה משהו. יש לי מלא ספרים , סרטים, עיתונים ואפילו תשבצים. אבל דבר אחד כבר אין לי סבלנות. פעם בכמה ימים אני חוטפת קריזה ומרגישה שזהו זה אני משתגעת. ויודעת שזה עובר. אבל זה באמת נמאס הקטע הזה שבשביל לצאת מהבית אני חייבת לתכנן לפחות יום מראש וצריכה שני אנשים שיעזרו לי לרדת במדרגות . קשה. אני בחורה צעירה. לפחות מבחינה כרונולוגית. ומבחינה נפשית עם כל יום שעובר אני הולכת ומזדקנת. מקווה לעבור את התקופה הזאת. להגיע כבר ליום שאחרי כדי שאוכל להביט אחורנית על חיי ולהגיד שזה נגמר. עוד נסיון שהצלחתי לעמוד בו. הלוואי.
כשיצאתי מחדר ניתוח, ההרגשה היתה איומה. הכאב היה בלתי נסבל, אפשר לומר שקיללתי את הרגע שבו נולדתי. כשהרופא המנתח בא לבדוק מה מצבי הדבר הראשון, האחרון ובעצם היחידי שיכולתי לומר לו היה "הכל בגללך". שכבתי שם חסרת אונים, לא מסוגלת לזוז או להזיז את הרגליים, ואז התחלתי לחשוב. למה? למה היתיי צריכה את כל הסבל הזה, למה? בשביל הדבר הזה שנקרא חיים שגם לפני כן לא ממש התלהבתי מהם (בלשון המעטה) לא יותר פשוט היה לוותר מראש? לא יודעת אולי כן. אבל לא עשיתי את זה. עברתי את הניתוח הזה. כאבי תופת. לחץ הדם ירד ל- 30\70. שמעתי שאנשים מדברים מסביבי בדאגה. אבל לא יכולתי לעשות שום דבר. לא לזוז. לא לדבר. לא לפתוח עיניים. שכבתי שם כמו איזה זומבי וחיכיתי למישהו או משהו שיגאל אותי מיסוריי. כמובן שזה לא קרה. רעדתי מקור. הרגשתי איך אני הולכת ודועכת ככל שנוקפות הדקות, כאילו החיים נשאבים ממני לאט לאט כל פעם קצת. אבל זה לא היה החיים שיצאו ממני אלא פשוט דימום. איבדתי הרבה דם והמשכתי לאבד עוד. הרגשתי שאין לי על מי לסמוך. למרות שהמשפחה שלי היתה איתי ולא זזה ממני. הרגשתי כל כך לבד. כאב לי . כאבה לי הרגל בגלל הניתוח וכאב לי הלב. מאוד. עכשיו 3 שבועות אחרי, עדיין יש לי כאבים. הם כבר לא חזקים מאוד. ומכדורים ממסטלים ביותר, עברתי למשהו בינוני. אבל כאב הלב נשאר. אני עדיין לבד. ואני עדיין לא יכולה ללכת. מנסה לשכנע את עצמי שזה זמני. למרות שקיימת אפשרות אחרת. מנסה לא להתיאש. להחזיק מעמיד ולשמור על אופטימיות למרות שמטבעי אני בן אדם פסימי ביותר. אנשים באים ונותנים עצות ונורא רוצים לעזור ולתת אבל זה קשה. קשה לשמוע עצות מאנשים שלא יודעים מזה לשבת בבית כבר 3 חודשים ללא יכולת לצאת. לרצות להתקלח לבד, אבל יודעת שחייב להיות מישהו בבית כדי שאם חס וחלילה יקרה משהו. יש לי מלא ספרים , סרטים, עיתונים ואפילו תשבצים. אבל דבר אחד כבר אין לי סבלנות. פעם בכמה ימים אני חוטפת קריזה ומרגישה שזהו זה אני משתגעת. ויודעת שזה עובר. אבל זה באמת נמאס הקטע הזה שבשביל לצאת מהבית אני חייבת לתכנן לפחות יום מראש וצריכה שני אנשים שיעזרו לי לרדת במדרגות . קשה. אני בחורה צעירה. לפחות מבחינה כרונולוגית. ומבחינה נפשית עם כל יום שעובר אני הולכת ומזדקנת. מקווה לעבור את התקופה הזאת. להגיע כבר ליום שאחרי כדי שאוכל להביט אחורנית על חיי ולהגיד שזה נגמר. עוד נסיון שהצלחתי לעמוד בו. הלוואי.
