מתנת יום הולדת
אזהרה קטנה: ההודעה הבאה מכילה כמויות גדולות במיוחד של קיטש
אתמול בל ואני חגגנו שנתיים מאז האימוץ שלה. היא נכנסה לחיי יום לפני יום ההולדת שלי, ואין לי ספק שהיא מתנת יום ההולדת הכי טובה שאי פעם אקבל. אז למי שלא מכיר או לא זוכר את סיפור האימוץ שלה, יום השנה שלנו זה הזמן המושלם לספר אותו: עד לפני שנתיים לא היה לי כלב, ולמען האמת - גם לא תכננתי שיהיה לי אחד. כמו הרבה אנשים, אמרתי לעצמי ש"כלב רק יסבול אצלי". למדתי ועבדתי במשמרות, גרתי בדירת חדר וחצי שסנופה הגדירה במדוייק כ"אורווה" והנסיון היחיד שלי להכניס כלבה לדירה (סופ"ש של דוגסיטינג לגורה חולת פרוו עם חרדת נטישה) נגמר במסקנה שבעצם עדיף לגדל חתולים (ובקירצוף השטיח במקום העבודה שלי ב-3 בלילה אחרי שהגורה שילשלה עליו). הנחתי שבשלב כלשהו אגדל כלב, אבל הייתי בטוחה שהשלב הזה יגיע הרבה יותר מאוחר בחיי. ואז הגיעה בל. על בל שמעתי לראשונה מאפרת (efrat1232, או אמא של קולי, חומי וביילי). אפרת סיפרה לי על מכרה שלה (אישה מדהימה ואוהבת בע"ח בשם אילנה שנפטרה מאז) שעבדה אי שם באיזור השרון. סמוך למקום עבודתה של אילנה הייתה מזבלה בה חיה חבורת כלבי רחוב. אפרת אמרה לי שהיא ואילנה מתכננות לנסות לשקם ולמצוא בתים לכלבים האלו והציעה לי להצטרף אליה לנסיעה. כשהגענו, רוב הכלבים באיזור לא התקרבו אלינו, אבל שניים מייד ניגשו אלינו והתמסרו לליטופים. אחד ענקי, אמסטף מעורב שמנתץ את כל הסטיגמות על 'כלבים מסוכנים' (ואומץ ע"י אילנה), ואחת שחורה, שהוגדרה ע"י אילנה כ"רועה בלגי מעורב", למרות שהיה קשה להבחין בשרידי אילן יוחסין כלשהו מתחת לאבק שהיה עליה. נוסף לאבק, היה על הכלבה גם קולר הדוק כל כך עד שנאלצנו לחתוך אותו כדי להוריד אותו ממנה (כנראה הולבש עליה כשהייתה גורה והיא "גדלה" לתוכו) וכמות מפחידה של קרציות. היא התקרבה אלינו בראש מושפל וזנב מכשכש באיטיות, וכשליטפתי אותה, נעמדה על שתיים, הניחה את כפות רגלייה עליי והתחילה ללקק את פניי. היא נעצה בי זוג עיניים חומות מלאות בשובבות ואמון, ואני נכבשתי לחלוטין. עמדתי שם וליטפתי את הכלבה, שמעתי את אילנה ואפרת מדברות ביניהן על מתי ייקחו את הכלבים, איפה ירחצו אותם, איפה ישכנו אותם, ושמעתי את עצמי אומרת "אם לא יילך לנו ביום אימוץ הקרוב, אני אקח אליי את השחורה לאומנה". יומיים אחר כך חזרנו למזבלה כדי לקחת את הכלבה (שבאותו יום קיבלה באופן רשמי את השם בל) ונסענו לבית של קרובי משפחה שלי שקיבלו את פנינו עם קפה, ופלים ואמפולת פרונטליין. ישבנו במשך שעה ארוכה על הדשא וניקינו ממנה את מאות הקרציות שהיו עליה (ובמשך השבוע שלאחר מכן עדיין מצאתי עליה עשרות קרציות, למרבה המזל רובן כבר מתו בהשפעת האמפולה). אני בטוחה שהתהליך היה לא נעים, אבל בל לא השמיעה ולו ציוץ אחד של מחאה. השלב הבא היה מקלחת, התאוששות קלה ונסיעה אליי הבייתה. מכאן והלאה העניינים היו הרבה פחות נחמדים - בל הקיאה ורעדה במשך כל הנסיעה ואחרי שהגענו אליי היא הצטנפה במסדרון, נכנסה להיסטריה מכל רעש קטן וסירבה לאכול. נוסף על כך, אילנה סיפרה לנו ששבוע לפני כן בל הייתה מיוחמת, כך שהיה ברור שאין מה לדבר על ימי אימוץ לפני שהכלבה תעבור עיקור. למחרת החלטתי שאם כבר הכלבה הולכת לשהות אצלי במשך שבוע - שבועיים, היא תחייה כמו מלכה. חזרתי הבייתה עם חצי חנות חיות - אוכל, חטיפים, צעצועים (שבל התעלמה מהם בעקביות), תוספי מזון וכו'. משם הלכנו לוטרינר (ד"ר פצ'ו המקסים). בל עברה בדיקת דם ואולטראסאונד וקיבלה זריקה למניעת קדחת קרציות וחיבוקים מהוט'. ד"ר פצ'ו הסביר לי שבל נמצאת על סף אנמיה בגלל הקרציות שחגגו עליה, וכמובן שגם קיים סיכון שהיא נדבקה בקדחת קרציות, כך שנצטרך לחכות עם העיקור שבועיים - שלושה. שלושת השבועות האלו לא היו קלים. אני לא יודעת מה בדיוק עבר על בל במזבלה. משיחה עם אנשים שעבדו במקום הצלחנו לגלות שהיא חיה שם לפחות שנה וחצי שבמהלכה היא הספיקה להמליט פעמיים ושרוב הגורים לא שרדו. מעבר לזה, לא ידוע לי הרבה, אבל מה שבטוח - מה שעבר עליה השאיר משקעים. בימים הראשונים, בל פחדה לצאת מהבית לטיולים. היא הייתה הולכת עם הזנב בין הרגליים, וכבר בכניסה לרחוב היא הייתה מושכת אותי בפראות לכיוון הבית. היא פחדה מאוד מכלבים אחרים (רק לצורך המחשה - היא פחדה אפילו מארתור של סנופה!). כששיחררתי אותה בפעם הראשונה בפארק הקרוב, היא נכנסה להיסטריה ורצה הבייתה. בפעמים הבאות כבר לא שיחררתי אותה, אבל את המפגשים על כלבים אחרים בפארק היא בילתה בנסיונות (חלקם מוצלחים) לשבת לי על הברכיים. היא כל כך פחדה בטיולים, עד כדי כך שהיא לא הסכימה לעשות את צרכיה בחוץ (וכנראה שמישהו לימד אותה שגם בבית אסור, אז היא פשוט הייתה מתאפקת במשך 24 שעות, ולבסוף נכנעת ומשתינה בבית). ומצד שני - גיליתי שלגדל כלב בדירה קטנה זה לא כל כך נורא כמו שחשבתי (מעבר לזה שכשכלבה ששוקלת 30 קילו מתאפקת 24 שעות ואז משחררת הכל בדירת חדר וחצי - החתולה טובעת). בל התגלתה כאחת הכלבות הנוחות ביותר שפגשתי - לא הורסת, לא לועסת נעליים, לא בוכה כשיוצאים מהבית, לא חוטפת אוכל מהצלחת, והכי חשוב - היא מעדיפה רביצה על הכורסא על פני ג'וגינג, בדיוק כמו הבעלים שלה. למרות כל מה שעבר עליה, היא הייתה (ועדיין) כלבה עדינה ומלאת אמון ואהבה לאנשים. עבר חודש. בל אמנם נשארה ביישנית ומפוחדת, אבל כבר הסכימה לעשות את צרכיה בטיולים וכבר לא ניסתה לרוץ בחזרה הבייתה בכל פעם שיצאנו מהבית. היא עוקרה (הודות לתל"ל), החלימה מהניתוח במהירות והגיע הזמן להוציא את התפרים ולהחליט - נשארת או נמסרת? מצד אחד, צפו ועלו הטיעונים המוכרים: ההוצאות, הדירה הקטנה, המחסור בזמן. מצד שני, נראה היה שמצאתי את הכלבה המושלמת - שקטה, מחונכת ובטטת כורסא לחלוטין, ממש הנפש התאומה שלי. איך אפשר למסור נפש תאומה? ועוד אחרי כל מה שהיא עברה? שבוע וקצת אחרי העיקור הלכנו להוציא את התפרים ולקבל חיסונים ושבב, ובאותו רגע זה הפך להיות רשמי - בל שלי, והיא נשארת שלי. היום כבר לא נשארו הרבה שרידים לכלבה המפוחדת והמופנמת שהיא הייתה פעם. אמנם במפגשי כלבים היא עדיין לא משחקת בחופשיות, אמנם היא עדיין מפחדת כשמישהו עובר ליידה עם מטאטא, אבל השינוי שחל בה הוא פשוט מדהים. היא הולכת בטיולים עם זנב מונף למעלה ומדי פעם נובחת לעבר כלבים זרים שהיא רואה. היא כבר לא בטטת כורסא, אלא משחקת עם פיונה כל היום. רק דבר אחד לא השתנה - האמון והאהבה ללא גבולות לכל אדם שהיא פוגשת. לא מזמן בל ואני פגשנו בטיול במישהי שלא ראינו מאז שבל הגיעה אליי, היא שאלה אותי "מה קרה לכלבה שהייתה לך?". כשעניתי לה שזו אותה כלבה, היא סירבה להאמין. מיותר לציין שבמשך שאר היום הסתובבתי עם חיוך ענקי על הפנים. אז אם נסכם את ההשתפכות הזאת: למרות שגדלתי עם כלבים (ברנדי וטושטוש ז"ל, הומלס יבדל"א), בל לימדה אותי מחדש מה זה לאהוב כלב. אני אסירת תודה על המתנה הזאת, ואסירת תודה לכל מי שהיה חלק מתהליך האימוץ שלה. וככה היא נראתה כמה ימים אחרי העיקור
