כשלא קורה להם מספיק דברים נורמלים?
כשאין בהם איזון נפשי? כשאין ברירה אחרת? כשהמחשבה שלהם מתישרת עם מציאות שדורשת מהם להיות קיצוניים על מנת לשמור על אמונתם, תקוותם, אורח חייהם, סדר עולמם? כשהם רואים שיש צורך להיות קיצוני כדי שאחר כך המצב יחזור/ישתנה לנורמלי? כשמשמעמם להם ואין להם חינוך או עיסוק טוב מספיק?