מתוסכלת ומבוהלת...
אני מצטערת מראש אם זה יהיה קצת ארוך.אני בסערת רגשות...
אני כבר בשבוע 39,הריון ראשון שהיה לי מאוד קשה נפשית.היו אינספור דברים ש"הקפיצו" אותנו וגרמו לנו לדאוג במהלכו...החל ממוקדים אקוגנים בסקירה ראשונה,שהובילו ליעוץ גנטי ואקו לב עובר שב"ה היו תקינים,אח"כ גילוי סכרת הריון, חשד לאפנדיציט בשבוע 16,המשיך עם פערי גדילה שאח"כ הסתדרו (אבל עד שהסתדר די הבהילו אותנו עם זה),אח"כ גילוי GBS חיובי,ובשבועות האחרונים עליית לחצי דם לסירוגין ומעקב צמוד-ובימים האחרונים-פעם אחת הפחתה בתנועות עובר והיום בביקורת שגרתית-מוניטור "חשוד" שהוביל למיון.
בשורה התחתונה-אינספור ביקורים במיון ובמוקדים (עד לפני ההריון ברוך ה' לא ידעתי מה זה בכלל מיון וטוב שכך...),כשבמהלך 9 הימים האחרונים הייתי שם 4 (!) פעמים ועוד פעמיים במוקד.אני כ"כ מתוסכלת ומבוהלת.
בפעמים שהופנתי למיון זה היה תמיד לצורך "שקילת ילוד"-כי מדובר בסכרת הריון (אמנם מאוזנת מעולה עם דיאטה בלבד,ללא שום טיפול תרופתי,ובכ"ז כל היחס אלייך משתנה) בשבוע מתקדם וחוששים ולא רוצים לקחת אחריות...ותמיד בבדיקות במיון הבדיקות השונות היו תקינות ונשלחתי הביתה.אל תבינו לא נכון-מן הסתם אני לא נהנית להיות בבי"ח בכלל ובמיון בפרט-וכשנשלחתי לשם לראשונה בשבוע שעבר פחדתי מהשראת לידה-גם כתבתי על זה כאן-ורציתי וקיוויתי להגיע ללידה טבעית-וכששוחררתי הביתה כי הכל היה בסדר-מאוד שמחתי והוקל לי.אבל היום-שבוע וחצי ועוד מספר ביקורים אחרי-אני כבר מתחרפנת.ממש.כי ל"ד שעולים לסירוגין ללא כל סימני רעלת נוספים-זה דבר אחד שאני יכולה לחיות איתו-אבל היום-המוניטור ה"חשוד" היה בביקורת רגילה,כלומר לא הרגשתי שום דבר,וכשהרופא אמר ששוב משחררים אותי הביתה פשוט התחלתי להתייפח.אני מתה מפחד.כבר לא מפחידה אותי השראת הלידה.מפחיד אותי שחזרתי הביתה,שם מן הסתם אין לי מוניטור ואין לי שום דרך לדעת אם חלילה משהו לא תקין-אלא אם כן מרגישים משהו-ולא תמיד מרגישים.רציתי להישאר למעקב ולאחר התייעצות עם 2 רופאים נוספים הרופא אמר שכולם הסכימו שאין לי מה לעשות שם ושאלך הביתה ואעשה מוניטורים בקופ"ח.
אני כבר לא יודעת מה לעשות.מצב הרוח שלי בקרשים.אני בוכה,דואגת,אפילו-וזה אולי יישמע היסטרי-באיזשהו מקום חוששת להירדם-כי כשאני ישנה אני לא מרגישה שום דבר...לא יודעת אם התינוק זז...אני לא יודעת איך אני אעבור את התקופה לקראת הלידה,פשוט מבוהלת.וזה לא שאני היפוכונדרית ומגיעה למיון על דעת עצמי.זה תמיד בהפנייה מקופת החולים,היום זה אף הוגדר בהפנייה כ"לפנות בדחיפות" ואני כבר,כאמור,מתחרפנת.כבר מזהה את אנשי הצוות,כל פעם זה דה ז'ה וו מטורף,הכניסה למיון,הלב פועם...כל פעם רואה שם נשים שמועלות לחדר לידה ואני כ"כ מקנאה-ולא כי נמאס לי,וחם לי וכבד לי וכואב לי-כל אלה נכונים,אבל זה זניח.פשוט כי אני רוצה כבר לראות אותו,להחזיק אותו,לראות שהוא בסדר.זה הכל...אני לא יודעת איך להתמודד עם מה שאני מרגישה.אני בטח לא רוצה להגיע ככה ללידה.רוצה שזו תהיה חוויה כמה שיותר טובה,לא להגיע בוכייה ולחוצה ומדוכאת...איך יוצאים מזה? בקופ"ח חושבים שצריך ליילד ובבי"ח לא מוצאים לנכון-והמילה האחרונה שלהם,כי מה שהרופאים בקופ"ח אומרים בשבילם זה בגדר המלצה...אני מאוד חוששת ומרגישה שאפסו כוחותיי להתמודד עם כל זה...
אני מצטערת מראש אם זה יהיה קצת ארוך.אני בסערת רגשות...
אני כבר בשבוע 39,הריון ראשון שהיה לי מאוד קשה נפשית.היו אינספור דברים ש"הקפיצו" אותנו וגרמו לנו לדאוג במהלכו...החל ממוקדים אקוגנים בסקירה ראשונה,שהובילו ליעוץ גנטי ואקו לב עובר שב"ה היו תקינים,אח"כ גילוי סכרת הריון, חשד לאפנדיציט בשבוע 16,המשיך עם פערי גדילה שאח"כ הסתדרו (אבל עד שהסתדר די הבהילו אותנו עם זה),אח"כ גילוי GBS חיובי,ובשבועות האחרונים עליית לחצי דם לסירוגין ומעקב צמוד-ובימים האחרונים-פעם אחת הפחתה בתנועות עובר והיום בביקורת שגרתית-מוניטור "חשוד" שהוביל למיון.
בשורה התחתונה-אינספור ביקורים במיון ובמוקדים (עד לפני ההריון ברוך ה' לא ידעתי מה זה בכלל מיון וטוב שכך...),כשבמהלך 9 הימים האחרונים הייתי שם 4 (!) פעמים ועוד פעמיים במוקד.אני כ"כ מתוסכלת ומבוהלת.
בפעמים שהופנתי למיון זה היה תמיד לצורך "שקילת ילוד"-כי מדובר בסכרת הריון (אמנם מאוזנת מעולה עם דיאטה בלבד,ללא שום טיפול תרופתי,ובכ"ז כל היחס אלייך משתנה) בשבוע מתקדם וחוששים ולא רוצים לקחת אחריות...ותמיד בבדיקות במיון הבדיקות השונות היו תקינות ונשלחתי הביתה.אל תבינו לא נכון-מן הסתם אני לא נהנית להיות בבי"ח בכלל ובמיון בפרט-וכשנשלחתי לשם לראשונה בשבוע שעבר פחדתי מהשראת לידה-גם כתבתי על זה כאן-ורציתי וקיוויתי להגיע ללידה טבעית-וכששוחררתי הביתה כי הכל היה בסדר-מאוד שמחתי והוקל לי.אבל היום-שבוע וחצי ועוד מספר ביקורים אחרי-אני כבר מתחרפנת.ממש.כי ל"ד שעולים לסירוגין ללא כל סימני רעלת נוספים-זה דבר אחד שאני יכולה לחיות איתו-אבל היום-המוניטור ה"חשוד" היה בביקורת רגילה,כלומר לא הרגשתי שום דבר,וכשהרופא אמר ששוב משחררים אותי הביתה פשוט התחלתי להתייפח.אני מתה מפחד.כבר לא מפחידה אותי השראת הלידה.מפחיד אותי שחזרתי הביתה,שם מן הסתם אין לי מוניטור ואין לי שום דרך לדעת אם חלילה משהו לא תקין-אלא אם כן מרגישים משהו-ולא תמיד מרגישים.רציתי להישאר למעקב ולאחר התייעצות עם 2 רופאים נוספים הרופא אמר שכולם הסכימו שאין לי מה לעשות שם ושאלך הביתה ואעשה מוניטורים בקופ"ח.
אני כבר לא יודעת מה לעשות.מצב הרוח שלי בקרשים.אני בוכה,דואגת,אפילו-וזה אולי יישמע היסטרי-באיזשהו מקום חוששת להירדם-כי כשאני ישנה אני לא מרגישה שום דבר...לא יודעת אם התינוק זז...אני לא יודעת איך אני אעבור את התקופה לקראת הלידה,פשוט מבוהלת.וזה לא שאני היפוכונדרית ומגיעה למיון על דעת עצמי.זה תמיד בהפנייה מקופת החולים,היום זה אף הוגדר בהפנייה כ"לפנות בדחיפות" ואני כבר,כאמור,מתחרפנת.כבר מזהה את אנשי הצוות,כל פעם זה דה ז'ה וו מטורף,הכניסה למיון,הלב פועם...כל פעם רואה שם נשים שמועלות לחדר לידה ואני כ"כ מקנאה-ולא כי נמאס לי,וחם לי וכבד לי וכואב לי-כל אלה נכונים,אבל זה זניח.פשוט כי אני רוצה כבר לראות אותו,להחזיק אותו,לראות שהוא בסדר.זה הכל...אני לא יודעת איך להתמודד עם מה שאני מרגישה.אני בטח לא רוצה להגיע ככה ללידה.רוצה שזו תהיה חוויה כמה שיותר טובה,לא להגיע בוכייה ולחוצה ומדוכאת...איך יוצאים מזה? בקופ"ח חושבים שצריך ליילד ובבי"ח לא מוצאים לנכון-והמילה האחרונה שלהם,כי מה שהרופאים בקופ"ח אומרים בשבילם זה בגדר המלצה...אני מאוד חוששת ומרגישה שאפסו כוחותיי להתמודד עם כל זה...
