מתודה

מתודה

אני כמו בלוק אני שחקנית מעולה למה? על כך שאני גוררת את הכל ולא מראה את הייאוש שלי. בטח בגלל שאני לא מתייאשת. אני מרגישה שהאוויר יצא לי מהמפרשים. כבר שבועיים שהחלומות שלי מעורפלים ולא ברורים ועכשיו אני לא מצליחה להרדם. מתהפכת. אני צריכה למצוא את הנקודה שמחברת אותי חזרה לשקט והרוגע. זה היה הוא, והוא איננו יותר. ועכשיו זה כאב של החברה הכי טובה. והכל סלט. למרות הכל אני אופטימית. החיים הם כמו גרף בכל עליה יש ירידה ובכל ירידה יש עליה. לילה טוב
 
היפרררר ../images/Emo24.gif

הלוואי ותמצאי לך את השלווה הדרושה לך. את יודעת קצת קראתי הרבה לאחרונה.. היה לי זמן.. ואחד הסיפורים שיותר עשו לי את זה היה על זוג ששניהים באו מעולם שבור ומרוסק לחלוטין שכלל שכול קשה ולאט לאט הרימו ת'ראש ביחד... מעודד לדעת שאפשר. תחזיקי חזק באופטמיות שיש לך, היא תוכיח את עצמה לבסוף.
 
עדן../images/Emo13.gif

התגעגעתי
. תודה. זה נכון, בחיים אפשר לנצח הכל. וההכל הזה תלוי בנו. שיהיה לך המשך יום נעים ושהמחשב שלך לא יתקלקל שוב (הוא התקלקל נכון?)
 

Plazme

New member
למה? כי את שחקנית.

"לפני כמעט חמישים ושמונה שנה, הלכתי לגן טרום חובה בפארק קטן מעבר לפינת הרחוב שבו גרנו במנהטן. הייתי ילדה ביישנית וזהירה, בת יחידה להורים מבוגרים, ולקח לי זמן רב להרגיש בטוחה בחברת ילדים אחרים. אמי או האומנת שלי ישבו תכוות על ספסל בטווח הראיה שלי, כדי לעודד אותי להישאר בקבוצה. בסופו של דבר הייתי מסוגלת להישאר שם לבד. יום אחד, לפני ליל כל הקדושים, השאירה אותי האומנת בגן וביליתי את הבוקר בהכנת מסכות עם חברי בני הארבע. קרוב לשעת הצהריים, השחילה הגננת חוטים במסכות ועזרה לנו לחבוש אותן. אף פעם לפני כן לא חבשתי מסכה והייתי מהופנטת. אבאותה שעה החלו האמהות להגיע כדי לקחת את ילדיהן, וברגע שראיתי את אמי פוסעת לעבר הכיתה, נעמדתי ונפנפתי לה בידי. היא כלל לא הגיבה. היא עמדה בפתח החדר, עיניה תרות אחרי. פתע הבנתי שלא זיהתה אותי והתחלתי לבכות, מפוחדת. כל מאמציה לנחם אותי ולהסביר מדוע לא זיהתה אותי לא הצליחו להרגיעני. פשוט לא יכולתי להבין מדוע. אני ידעתי מי אני עם המסכה. מדוע היא לא? אל הגן הזה לא חזרתי שוב. הרגשתי בלתי נראת מדי, לבד מדי, פגיעה מדי. רובנו חובשים על עצמנו מסכות. אפשר שהן נמצאות עלינו זמן כה רב, עד ששכחנו שהן שם. לפעמים התרבות שלנו אפילו דורשת מאיתנו לחבוש אותן..." נתוך ברכות סבי, מאת רחב נעמי רמן. במיוחד בשבילך. ותזכרי שלפעמים דווקא המשחק הוא זה שהורס הכל.
 

Plazme

New member
יופי נו. אני משקיע, כותב ואפילו לא

זוכה לתגובה
 
../images/Emo13.gifplazme

היי, בטח שיש תגובה. ותודה על התגובה שלך. אני לא מזוייפת, צבועה. להיפך דווקא אני מאד כנה ואמיתית עם כולם. אני אני. את המשחק עצמו אני משאירה ללימודי התאטרון. אני 99% אדם שמח, כשקורה לי משהו משמעותי ולא טוב אני אוטומטית לא מחצינה. מהסיבה שאני רוצה שלאנשים יהיה טוב ולא יתעסקו עם כאב נוסף. אני משאירה לעצמי את הכאב,המחשבות, ולאט לאט הוא מתפורר. אני לא אוהבת שיראו שלא טוב לי. ולא משנה מאיזו בחינה.. גם אם זה משפחה/חבר/חברים/לימודים.. אם זה עניין ריגשי אז האנרגיות שלי הולכות על משחק של -לא יראו-. וזה מעייף.. לפעמים אני חושבת שזה מה שהופך אותי לקרה. לאדם שדברים פחות חשובים לו, נוגעים לו. שמין עטיפה קפואה עוטפת אותי. כניראה שזה ההיגיון והאסרטיביות ששומר עלי. שומר עלי מליפול כמו שנפלתי בעבר. עוזר לי להמשיך.
 

Plazme

New member
טובה שעה אחת של שיחה, מיום שלם

של הרהורים, אמר פעם איש חכם. אני בדיוק כמוך. אף אחד לא יכול לראות עליי אם אני עצוב. אף אחד לא ידע אם כואב לי. וזה בהחלט מעייף. אבל אני בטוח שאם תסתכלי ימינה ושמאלה, תוכלי למצוא מישהו שאיתו תוכלי לדבר על הכל. ואני יודע שעכשיו אני אקבל תשובה (אם אני אקבל) של "יש לי חברים כאלה", ואין לי ספק שיש לך. אבל אני מדבר על משהו שהוא הרבה יותר עמוק מזה. אותו אדם שרק מהמבט בעיניים את יכולה להכיר אותו. את יכולה להכיר אותו, גם את מכירה את עצמך. How To Fight Loneliness / Wilco How to fight loneliness Smile all the time Shine you teeth til meaningless Sharpen them with lies And whatevers going down Will follow you around Thats how you fight loneliness You laugh at every joke Drag your blanket blindly Fill your heart with smoke And the first thing that you want Will be the last thing you ever need Thats how you fight it Just smile all the time Just smile all the time Just smile all the time Just smile all the time שיהיה רק טוב.
 
Plazme אני שמחה שאתה מבין.

יש לי חברה כזו שרואה עלי הכל. הדבר הראשון שאני מסתכלת באדם זה העיניים שלו. משהייתי קטנה הייתי פשוט מביטה בעיניי האדם. מוכר וזר ומאותו הרגע ידעתי להכיר ללמוד ולהבין דרך מבט,דרך העיניים. אין לי בעיה לדבר עם אנשים שקרובים אלי. לכל אחד יש את הצורך להוציא,לפרוק ובכל זאת אני מעדיפה לפרק דברים אצלי בפנים, מהמחשבה שאני יכולה להתמודד לבד. יש לי קטע מוזר של פרקציוניטיות שאני כל דבר כמעט רוצה לעשות לבד. בלי עזרה. כניראה שזה מתקשר. זה לא מפריע לי.. מפריע לי שזה מעייף. בזמן שאני מייעצת ועוזרת לאחרים,בכיף. אני פשוט צריכה להתמודד עם הרבה דברים כרגע. הרבה דברים נחתו ביחד. רגשות,כאב של אדם שנפטר..ועוד. למרות כל האנשים שקרובים אלי ואני אוהבת אני לא מוצאת מישהו שיכול להיות שם בשבילי ובאותה עת לתת ללב שלי את תחושת הביטחון החום והסיפוק. רודפת אחרי הטוב יותר..הימים הטובים יותר. ואתה מדהים,תודה לך
 
למעלה