משפחת סהר בלילה קרה משהו
שהיה מבחינתי תוצאה של כל מה שישב עלי והתבטא בצורה מאוד מאוד מפחידה בשינה, כזה לילה של מאבק לעבור אותו בקושי לא היה לי זמן רב, נדלקה לי נורה אדומה. אני מקווה שאצליח פיזית(כי יש תוצאות רעות ללילה עכשיו, כמה שעות עד הפגישה יכולים לשפר), להגיע היום לשי. אני צריכה עזרה משהו קורה לי, ויותר מחודש נראה לי מכורח הנסיבות אני חליתי, ולא היה אפשר לתקשר בדבור, ואחכ הוא היה בחופשה-לא ראיתי את שי, הכל נשאר בפנים. זה כנראה היה חסר לי מאוד, כנראה התמיכה שלו במעט שהוא יכול, ופיזית, והיציאה אליו, היתה לה טיפת משמעות חיובית (למרות כביכול ``הזלזול`` שלי בו, הוא יודע שזה לא כך הוא מספיק מכיר אותי). הבעיה שלי בטיפול, וזה האמת מטפלים מרגישים מההתחלה, והוזהרתי הפעם מראש על ידי רופא המשפחה, שאני מצפה שאם אלך למטפל ואעשה הכל בסדר, ואקשיב ואדבר, פתאום כל הבעיה הרפואית שלי, כל הכאב שלי, יהיה איזה בעיה פסיכולוגית/ פסיכאטרית, יתנו לי כדור, שיחה והכל יגמר. ואז מגיע שלב שהמציאות מוכיחה לי שטעיתי, מתחיל הכעס, האכזבה, ``כאילו היריקת מים``, התחושה מה אתה שווה או את שווה, לרופאה שלי מהתמוטטות צרחתי לה בשביל מה למדת רפואה ומומחיות? בשביל מה הרי את בכלל לא עוזרת לי, נתת לי מכונות וזהו, תסתדרי. כמובן היא נפגעה בהתחלה (למרות שהיא בקושי באמת יצא לה לפגוש אותי), אבל גם צעקה חזרה תפסיקי להאשים אותי בתאונה שלך, תפסיקי להאשים את העולם בסבל שלך, תלמדי לחיות איתו. תלכי לפסיכאטר שיעזור לך, כולם חשבו שפסיכאטר יהיה לו מה לאמר, בסוף הסכמתי ללכת אבל הוא שותק ושותק ורק מקשיב, ואומר לי את מילת הקסם-אנשים, לא לבד, ולחפש אושר-איך בנתונים שלי אין לו מושג, ברשת חפשי-למרות הנסיונות הכואבים. באתי לסהר, לאט לאט משפחת סהר הפכו חלק גדול מחיי, בהתחלה זה עשה לי נהדר,הרגשתי חלק מהמשפחה, הרגשתי רצון עז לתרום, הרגשתי שיש לי קצת משמעות בחיים.ואז כאילו ``צפיתי`` שכל הארגון הנפלא הזה , יקח ממני הכל. ניסיתי להתכחש לכאב שלי, התעיפתי, רציתי עזרה ולא ידעתי לבקש, לא ידעתי לבקש שיחה על מה שבאמת כואב הלכתי מסביב, בלעצבן, בלהלחם, בלקטר. כל מה שבניתי, ולא ידעתי בדרך לנוח, הרסתי בבום נפלתי חזק מאוד , נפגעתי מאיזה מכתב ונתפסתי עליו, הוצאתי כעס על הסהרים ``שגם הם לא שווים``, אבל רק מעטים יודעים שלא ככה אני מרגישה. ``הכעס הוא לא כי הם לא שווים``, אלא כי הם ``לא האלוהים שיכול לעזור לי, אז מה הם שווים?``. כלומר בניתי אשליה לעצמי, שסהר-תמיכה יכניס שינוי בחיי הריאלים, ולא רק הוירטואלים, והתחלתי להבין שכנראה אני צריכה להשלים עם מצבי. אני לא יודעת איך לקבל את החיים האלו. אני כמה שנים נאבקת ממלאת עצמי חלומות ואופטימיות. אני כמה שנים משקרת לעצמי שאנצח הכל ואחזור לחיות רגיל. אני כמה שנים חולמת שאקום לילה אחד ויסתבר שהכל היה חלום, בחדר שלי במקום מכונות יהיה שידה ומיטת תינוק. בטח פגעתי בכם, בטח אמרתי דברים לא במקום, בטח פישלתי, אני רוצה עזרה, אני רוצה ללכת לחזור לעצמי מקווה ששי יצליח לעזור לי להתחזק כמו בעבר , בתחושה שהוא שם בשבילי. אשתדל יותר לקרוא פחות להגיב, כדי שלא אעשה טעויות , כדי שלא אוציא מהלב על אף אחד, עד שארגיש טוב יותר, ויותר כוחות. ג`ונגלר-מתנצלת בפניך-שפגעתי. ובכל אחד אחר. סהרים במיוחד לכם סליחה-אוהבת אותכם באמת למרות שכנראה אתם מרגישים אחרת כי שגיתי, ואמרתי וכתבתי דברים מיותרים. רחל-נשמה
שהיה מבחינתי תוצאה של כל מה שישב עלי והתבטא בצורה מאוד מאוד מפחידה בשינה, כזה לילה של מאבק לעבור אותו בקושי לא היה לי זמן רב, נדלקה לי נורה אדומה. אני מקווה שאצליח פיזית(כי יש תוצאות רעות ללילה עכשיו, כמה שעות עד הפגישה יכולים לשפר), להגיע היום לשי. אני צריכה עזרה משהו קורה לי, ויותר מחודש נראה לי מכורח הנסיבות אני חליתי, ולא היה אפשר לתקשר בדבור, ואחכ הוא היה בחופשה-לא ראיתי את שי, הכל נשאר בפנים. זה כנראה היה חסר לי מאוד, כנראה התמיכה שלו במעט שהוא יכול, ופיזית, והיציאה אליו, היתה לה טיפת משמעות חיובית (למרות כביכול ``הזלזול`` שלי בו, הוא יודע שזה לא כך הוא מספיק מכיר אותי). הבעיה שלי בטיפול, וזה האמת מטפלים מרגישים מההתחלה, והוזהרתי הפעם מראש על ידי רופא המשפחה, שאני מצפה שאם אלך למטפל ואעשה הכל בסדר, ואקשיב ואדבר, פתאום כל הבעיה הרפואית שלי, כל הכאב שלי, יהיה איזה בעיה פסיכולוגית/ פסיכאטרית, יתנו לי כדור, שיחה והכל יגמר. ואז מגיע שלב שהמציאות מוכיחה לי שטעיתי, מתחיל הכעס, האכזבה, ``כאילו היריקת מים``, התחושה מה אתה שווה או את שווה, לרופאה שלי מהתמוטטות צרחתי לה בשביל מה למדת רפואה ומומחיות? בשביל מה הרי את בכלל לא עוזרת לי, נתת לי מכונות וזהו, תסתדרי. כמובן היא נפגעה בהתחלה (למרות שהיא בקושי באמת יצא לה לפגוש אותי), אבל גם צעקה חזרה תפסיקי להאשים אותי בתאונה שלך, תפסיקי להאשים את העולם בסבל שלך, תלמדי לחיות איתו. תלכי לפסיכאטר שיעזור לך, כולם חשבו שפסיכאטר יהיה לו מה לאמר, בסוף הסכמתי ללכת אבל הוא שותק ושותק ורק מקשיב, ואומר לי את מילת הקסם-אנשים, לא לבד, ולחפש אושר-איך בנתונים שלי אין לו מושג, ברשת חפשי-למרות הנסיונות הכואבים. באתי לסהר, לאט לאט משפחת סהר הפכו חלק גדול מחיי, בהתחלה זה עשה לי נהדר,הרגשתי חלק מהמשפחה, הרגשתי רצון עז לתרום, הרגשתי שיש לי קצת משמעות בחיים.ואז כאילו ``צפיתי`` שכל הארגון הנפלא הזה , יקח ממני הכל. ניסיתי להתכחש לכאב שלי, התעיפתי, רציתי עזרה ולא ידעתי לבקש, לא ידעתי לבקש שיחה על מה שבאמת כואב הלכתי מסביב, בלעצבן, בלהלחם, בלקטר. כל מה שבניתי, ולא ידעתי בדרך לנוח, הרסתי בבום נפלתי חזק מאוד , נפגעתי מאיזה מכתב ונתפסתי עליו, הוצאתי כעס על הסהרים ``שגם הם לא שווים``, אבל רק מעטים יודעים שלא ככה אני מרגישה. ``הכעס הוא לא כי הם לא שווים``, אלא כי הם ``לא האלוהים שיכול לעזור לי, אז מה הם שווים?``. כלומר בניתי אשליה לעצמי, שסהר-תמיכה יכניס שינוי בחיי הריאלים, ולא רק הוירטואלים, והתחלתי להבין שכנראה אני צריכה להשלים עם מצבי. אני לא יודעת איך לקבל את החיים האלו. אני כמה שנים נאבקת ממלאת עצמי חלומות ואופטימיות. אני כמה שנים משקרת לעצמי שאנצח הכל ואחזור לחיות רגיל. אני כמה שנים חולמת שאקום לילה אחד ויסתבר שהכל היה חלום, בחדר שלי במקום מכונות יהיה שידה ומיטת תינוק. בטח פגעתי בכם, בטח אמרתי דברים לא במקום, בטח פישלתי, אני רוצה עזרה, אני רוצה ללכת לחזור לעצמי מקווה ששי יצליח לעזור לי להתחזק כמו בעבר , בתחושה שהוא שם בשבילי. אשתדל יותר לקרוא פחות להגיב, כדי שלא אעשה טעויות , כדי שלא אוציא מהלב על אף אחד, עד שארגיש טוב יותר, ויותר כוחות. ג`ונגלר-מתנצלת בפניך-שפגעתי. ובכל אחד אחר. סהרים במיוחד לכם סליחה-אוהבת אותכם באמת למרות שכנראה אתם מרגישים אחרת כי שגיתי, ואמרתי וכתבתי דברים מיותרים. רחל-נשמה