אבא של אבנר
New member
משפחה מורכבת אבל סיפור פשוט
הנה אם כן גם הסיפור שלי, למען תדעו שלא לשווא אני שוהה פה במחיצתכם שאין נעימה ממנה. נולדתי לפני ארבעים ואחת שנים בתל אביב. תמיד אהבתי את ריח הגשם הראשון ועד היום הריח הזה מכה בי ומציף אותי בשמחה. יש לי שערות מתולתלות אך הן לא גדלות אף פעם מפני שפעם בשלושה ימים אני מגלח אותן עד לעור הקרקפת ממש. אני עושה זאת משיקולי יופי ונוחות כאחד. אתם רואים, אמרתי לכם שמדובר בסיפור פשוט. כשהייתי בצבא פגשתי בחיילת גבוהה ומוזרה. היא היתה הבת הראשונה שדיברה אתי, כי הייתי ביישן גדול. לכן התחתנתי אתה שנים אחדות אחר כך. נישואים אלה לא הניבו שמחה. להפך. הם עוררו את המרירות והכאב מתרדמתם . אבל מקשר זה נולדו שני ילדים. ע' בת 14 וחצי וא' בן תשע. החלטתי לעזוב את הקשר העצוב הזה סמוך לתחילתו אולם מצאתי עוז לעשות זאת רק בחלוף עשר שנים. לא יכול הייתי לחשוב על פרידה כלשהי מילדיי. זמן קצר אחר כך, פגשתי את מיליה. מיליה שונאת את המילה "רווקה" בגלל הצליל הריק שיש בו, אבל נכון שהיא לא התחתנה קודם לכן עם אף אחד. זה כבר היה סיפור שמח. גם כיום הוא שמח. שמח ומבדח. נולדו ממנו תאומים, בן ובת. הם נולדו בדיוק שנה אחת אחרי שקרסו התאומים ההם בארצות הברית. בזמן שאני כותב את הדברים הללו הם ישנים ואני שומע את נשימתם וכמעט מריח את הבל פיהם. הגדולים נמצאים אצלנו כמעט חצי מהזמן. הם אוהבים מאוד את הבית שלנו שהוא ביתם ממש כמו שהבית של אימם (אותו טיפוס גבוה שתיאארתי קודם) הוא ביתם. יש לנו כלבה קטנה, ר'. זה היה יכול להיות סיפור עוד יותר פשוט אם לא היינו נזקקים לבתי משפט כדי שהגדולים יהיו כאן הרבה זמן. את פצעי הדיונים המשפטיים ליקקנו עוד זמן רב אחרי תום המשפט. מה אגיד לכם, תלכו לבקר חברים שלכם ואל תלכו לבית המשפט לענייני משפחה. תאמינו לי, מוטב תלכו לסרט, לטיול על שפת הים או למסע לילי בלילה שבו הירח נחבא בצל ענן, והאוויר רטוב מטל.
הנה אם כן גם הסיפור שלי, למען תדעו שלא לשווא אני שוהה פה במחיצתכם שאין נעימה ממנה. נולדתי לפני ארבעים ואחת שנים בתל אביב. תמיד אהבתי את ריח הגשם הראשון ועד היום הריח הזה מכה בי ומציף אותי בשמחה. יש לי שערות מתולתלות אך הן לא גדלות אף פעם מפני שפעם בשלושה ימים אני מגלח אותן עד לעור הקרקפת ממש. אני עושה זאת משיקולי יופי ונוחות כאחד. אתם רואים, אמרתי לכם שמדובר בסיפור פשוט. כשהייתי בצבא פגשתי בחיילת גבוהה ומוזרה. היא היתה הבת הראשונה שדיברה אתי, כי הייתי ביישן גדול. לכן התחתנתי אתה שנים אחדות אחר כך. נישואים אלה לא הניבו שמחה. להפך. הם עוררו את המרירות והכאב מתרדמתם . אבל מקשר זה נולדו שני ילדים. ע' בת 14 וחצי וא' בן תשע. החלטתי לעזוב את הקשר העצוב הזה סמוך לתחילתו אולם מצאתי עוז לעשות זאת רק בחלוף עשר שנים. לא יכול הייתי לחשוב על פרידה כלשהי מילדיי. זמן קצר אחר כך, פגשתי את מיליה. מיליה שונאת את המילה "רווקה" בגלל הצליל הריק שיש בו, אבל נכון שהיא לא התחתנה קודם לכן עם אף אחד. זה כבר היה סיפור שמח. גם כיום הוא שמח. שמח ומבדח. נולדו ממנו תאומים, בן ובת. הם נולדו בדיוק שנה אחת אחרי שקרסו התאומים ההם בארצות הברית. בזמן שאני כותב את הדברים הללו הם ישנים ואני שומע את נשימתם וכמעט מריח את הבל פיהם. הגדולים נמצאים אצלנו כמעט חצי מהזמן. הם אוהבים מאוד את הבית שלנו שהוא ביתם ממש כמו שהבית של אימם (אותו טיפוס גבוה שתיאארתי קודם) הוא ביתם. יש לנו כלבה קטנה, ר'. זה היה יכול להיות סיפור עוד יותר פשוט אם לא היינו נזקקים לבתי משפט כדי שהגדולים יהיו כאן הרבה זמן. את פצעי הדיונים המשפטיים ליקקנו עוד זמן רב אחרי תום המשפט. מה אגיד לכם, תלכו לבקר חברים שלכם ואל תלכו לבית המשפט לענייני משפחה. תאמינו לי, מוטב תלכו לסרט, לטיול על שפת הים או למסע לילי בלילה שבו הירח נחבא בצל ענן, והאוויר רטוב מטל.
