משהו שכתבתי בפורום השני שלי

dida80

New member
משהו שכתבתי בפורום השני שלי

והחלטתי לזרוק גם לכאן. זו בעצם המציאות של עולמי, גם אם פעם בשעה אני מחייכת או מתלוצצת... יש לי הרבה נפילות לאחרונה. אתה תמיד יכול לברוח ולברוח ואף פעם לא תוכל לברוח מעצמך. וכשאפילו לעשות צעד וחצי (פיזית) באופן נורמלי אי אפשר, אז אתה "נאכל" ביתר קלות. אני שוב חוזרת לשאלה ששאלה אותי איזו פסיכולוגית שהייתי אצלה באיזו פגישה אחת או לקביעה של איזו ברמנית ביומולדת שלי, "היית רוצה להפוך להיות קרה באמת, חסרת רגשות?" או "את לא ביצ'ית" (בהתאם). וואלה חבל! ואם זה לא בא טבעי, חבל שאי אפשר לעשן בלי שהבועה אח"כ תתנפץ או שבעתיד יבוא התשלום בריבית דריבית. גם ככה אני עייפה פיסית מהרגע שאני פוקחת עיניים. אין לי כוח גם לעייפות הנפשית. היא מקצרת לי את החיים והורסת לי את הבריאות. אני יכולה שיכתבו לי פאקינג מילה וחצי שסה"כ מראה נימוס ואני אפגע ואתחיל לבכות. אני לא יכולה אף פעם להתגונן, לעמוד על דעתי, להתעצבן, לנזוף, להתקיים, בלי שאני אתחיל לבכות. (שלא לדבר על החוסר ביטחון ואסרטיביות אבל זה לא מה שחשוב לי כרגע). הדמעות יוצאות ממני בשנייה תוך כדי שצבת ענקית מועכת לי את הלב ואת כל האיברים הפנימיים בחלל הבטן ונמאס לי מזה כ"כ. ואני רק רוצה לזרוק את זה כאן למלבן בלי לשמוע את כל הנאומים אח"כ. כי אין מה לעשות. יש דברים שאני לא יכולה לחיות איתם בהשלמה, לקבל אותם אלי. כמו הארעיות של החיים והסופיות של המוות. זה חזר להכות בי יותר מדי. וזה לא משהו שאפשר ללבן אותו על ספת הפסיכולוג. או לשאוף אותו לקרבי במדיטציה. נמאס לי לבכות. נמאס לי שאין לי מקום לבכות בו בשקט. נמאס לי לבכות. אני מרחיקה אנשים. אין לי סבלנות אליהם. בסןף אני מוצאת את עצמי לבד. לא באמת לבד אבל לא זה מה שהייתי רוצה סביבי. ובכלל, מה ומי אני רוצה? אין לי מושג. לא יכולה לקבל אף החלטה. כ"כ רוצה עכשיו להיכנס לרכב ופשוט לנסוע, ושלא יהיו פקקים על הכבישים (כמו במלחמה רק בלעדיה), ופשוט לנסוע. גם ככה אני בלי שום כיוון בחיים. אז לפחות שיהיה בתנועה. "מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע". אם אני לא מקבלת את עצמי ואין לי את עצמי, אין סיבה שמי שאני ארצה יהיה לידי גם. לא שמשהו השתנה, לא רבתי עם אף אחד לגמרי לאחרונה. נמאס לי שכולם מסביב מרגישים חופשי לבוא, ללכת, להגיד, לכעוס, לקבוע... ואני... בא לי להקיא. אז יש את הרגישות הזו שאוכלת אותי כמו חומצה גופרית והידיעה שהקיום הוא זמני, והכלום שעד עכשיו ויחד עם הכלום יש המון רגש. ולא יודעת מה להגיד. רק יודעת שלא בא לי לשמוע. רק לזרוק מה שבא באותו רגע. ש לי הרבה נפילות לאחרונה. אתה תמיד יכול לברוח ולברוח ואף פעם לא תוכל לברוח מעצמך. וכשאפילו לעשות צעד וחצי (פיזית) באופן נורמלי אי אפשר, אז אתה "נאכל" ביתר קלות. אני שוב חוזרת לשאלה ששאלה אותי איזו פסיכולוגית שהייתי אצלה באיזו פגישה אחת או לקביעה של איזו ברמנית ביומולדת שלי, "היית רוצה להפוך להיות קרה באמת, חסרת רגשות?" או "את לא ביצ'ית" (בהתאם). וואלה חבל! ואם זה לא בא טבעי, חבל שאי אפשר לעשן בלי שהבועה אח"כ תתנפץ או שבעתיד יבוא התשלום בריבית דריבית. גם ככה אני עייפה פיסית מהרגע שאני פוקחת עיניים. אין לי כוח גם לעייפות הנפשית. היא מקצרת לי את החיים והורסת לי את הבריאות. אני יכולה שיכתבו לי פאקינג מילה וחצי שסה"כ מראה נימוס ואני אפגע ואתחיל לבכות. אני לא יכולה אף פעם להתגונן, לעמוד על דעתי, להתעצבן, לנזוף, להתקיים, בלי שאני אתחיל לבכות. (שלא לדבר על החוסר ביטחון ואסרטיביות אבל זה לא מה שחשוב לי כרגע). הדמעות יוצאות ממני בשנייה תוך כדי שצבת ענקית מועכת לי את הלב ואת כל האיברים הפנימיים בחלל הבטן ונמאס לי מזה כ"כ. ואני רק רוצה לזרוק את זה כאן למלבן בלי לשמוע את כל הנאומים אח"כ. כי אין מה לעשות. יש דברים שאני לא יכולה לחיות איתם בהשלמה, לקבל אותם אלי. כמו הארעיות של החיים והסופיות של המוות. זה חזר להכות בי יותר מדי. וזה לא משהו שאפשר ללבן אותו על ספת הפסיכולוג. או לשאוף אותו לקרבי במדיטציה. נמאס לי לבכות. נמאס לי שאין לי מקום לבכות בו בשקט. נמאס לי לבכות. אני מרחיקה אנשים. אין לי סבלנות אליהם. בסןף אני מוצאת את עצמי לבד. לא באמת לבד אבל לא זה מה שהייתי רוצה סביבי. ובכלל, מה ומי אני רוצה? אין לי מושג. לא יכולה לקבל אף החלטה. כ"כ רוצה עכשיו להיכנס לרכב ופשוט לנסוע, ושלא יהיו פקקים על הכבישים (כמו במלחמה רק בלעדיה), ופשוט לנסוע. גם ככה אני בלי שום כיוון בחיים. אז לפחות שיהיה בתנועה. "מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע". אם אני לא מקבלת את עצמי ואין לי את עצמי, אין סיבה שמי שאני ארצה יהיה לידי גם. לא שמשהו השתנה, לא רבתי עם אף אחד לגמרי לאחרונה. נמאס לי שכולם מסביב מרגישים חופשי לבוא, ללכת, להגיד, לכעוס, לקבוע... ואני... בא לי להקיא. אז יש את הרגישות הזו שאוכלת אותי כמו חומצה גופרית והידיעה שהקיום הוא זמני, והכלום שעד עכשיו ויחד עם הכלום יש המון רגש. ולא יודעת מה להגיד. רק יודעת שלא בא לי לשמוע. רק לזרוק מה שבא באותו רגע.
 

chooselife

New member
הולה דידה

תרשי לי לומר לך לפני הכל, שממש אהבתי את סיגנון הכתיבה שלך- אני יודע שזה קצת לא קשור אבל זה היה מנוסח בצורה כזאת... לא יודע, חודרת שיריון. חדה כזאת.(ואת יודעתש אני שמוק ביקורתי) תראי, אני יודע שאת לא מצפה למעשה שלום דבר מעודד, ושנינו יודעים שזה לא שאני יכול לבוא ולומר לך "היי, תראי, החיים יפים והכל סבבה! לכי תאכל סוכריות!". זה די לא עובד ככה, את הרי צינית כמוני לפחות
אני חושב שאת אדם רגיש, באיזה מקום אני דווקא תמיד חוושב שזה יתרון, זה בסיס הרבה יותר וב מאלו שלא מרגישים כלום, שמדחיקים את כל החיים שלהם. נכון, אנחנו ושכמותנו עוברים דרך ארוכה יותר עד שטוב לנו,אבל בד"כ זה טוב יציב יותר, ארוך יותר, שנובע מהשלמה של מי שראה את העמוק והשחור בחיים והיה מעבר להם. אני יכול רק לומר לך, שהיתה תקופה שחשתי ממש כמו שאת מתארת,(לא שאני אור שאנחנו זהים , כמובן,זו תהיה יהירות נוראית מצידי לטעון שאני מכיר אותך עד כדי כך, אני יודע) אבל אני כן רוצה להציע לך, שיש צדדים חיוביים, דווקא במקומות האלו שאת לפעמים רואה בהם תקיעה. למשל ארעיות, אני תמיד רואה בה משהו מאוד חיובי, הזרימה הבלתי פוסקת הזאת של המים בנהר, שהיא הרבה פעמים רנדומלית, אני מוצא בה גם יופי, וגם תיקווה כי היא די מבטחה ששום דבר לא נתקע במקום, שתמיד יש תזוזה, ואני כן מאמין שיש לנו נגיעה מסויימת על הכיוון הכללי. הסופיות של המוות, למשל, היא דבר שאני קצת לא כל כך סגור עליו, אני רק יודע שהוא בוודאי לא קשור לחיים שלי, לא כרגע, ולא אמור להוות גורם שמפיע עליהם. מוות הוא סוג של פרדוקס- הוא חלק ממעגל שהוא קצת יותר גדול מהחיים, הוא לא זר אליהם, אבל לא באמת קשור אליהם. איפה שיש אחד, אין את השני, אם זה בכלל הגיוני בעיניך מה שאני אורמ עכשיו
. אני לא נותן לאחד לצבוע את השני. יש זמן להכל, והזמן של הוא לחיות- מה יהיה אחרי? מי יודע? אני לא חושב שיש מישהו, אפילו מדענים שיוכלו להגיד לך בוודאות אמיתית מה העניין הזה. אני רק יודע שהמוות הוא הדבר שגורם לנו לחיות הכי חזק שאנחנו יכולים- בלעדיו בטח היינו מבזבזים המון זמן על לשבת ולא לעשות כלום- אבל הטיימר הזה דואג שלא נהיה כל כך כבדים
שוב, זו רק הדיעה שלי לגבי דברים. אישית, אני פשוט בחרתי בהתחלה בכיוון כללי. בדקתי מה אני צריך באופן כללי,וההתחלה היתה דיאטה ואז בגרויות. לא משהו משנה עולמות תגידי- לא נתיב בחיים, לא משהו ענק, אבל שיפור של המצב הקיים בקטנה, כדי להתחיל הלזרים אנרגיות למערכת. אחרי שנה ראיתי יותר כיוון, יותר רצון- החלומות שלי נהיו לןי ברורים יותר, כי חזרתי להאמין שאני בכלל יכול להגשים חלומות, (שוב אני יודע, זה בטח נשמע מוזר מה שאני כותב).בהתחלה סתם שיפרתי את נקודת הפתיחה הכללית שלי, ורק אחרי זה ניזכרתי שתמיד רציתי להיות פסיכולוג,ושתמיד אהבתי לצייר,ולבשל,ולהלחם, זה פשוט חזר אלי לאט לאט אחרי שניקיתי קצת את הכפור שהצטבר,אחרי שנתתי לעצמי קצת, לא יודע, אמונה בעצמי אני משער. הוכחה שאני יכול, אפילו בקטנה, להזיז את החיים שלי. אני לא אומר שאין לך את האמונה הזאת, אני רק מראה לך מה אני עשיתי
אני מקווה שהשנה החדשה תביא לך כוח ושינוי חיובי בחיים דידה, אני תמיד מתרשם מהגישה הפרגמטית שלך לדברים,ואוהב לקרוא את הכתיבה שלך גם כשהיא עוקצנית(אפילו במיוחד , אני אודה)- אני מאמין שיש לעולם המון מה להרוויח מהנוכחות שלך במיוחד כשאת במצב רוח יצירתי. שתהיה לך שנה מעולה, וכמובן את יודעת, אנחנו נלך לצידך, עד שתרגישי טוב יותר
,או עד שתתעקשי שנפסיק להציק לך(אבל ממש תתעקשי, אנחנו קרציות) צוז
 

dida80

New member
אוי צוז שתהיה לנו בריא

אני צריכה מילון כשאני קוראת את ההודעות שלך. לא שהבעיה בך, היא כמובן טמונה באוצר המילים שלי וביכולת שלי לשכוח תוך שנייה משהו חדש שלמדתי. גם אף פעם אני לא יודעת אם הייתה פה מחמאה חיובית או לא... אני משערת שהכוונה הייתה טובה כמו תמיד אז אני אפילו לא אתווכח איתך. רק שני דברים: 1. שנינו כאבנו, כואבים אבל כמו שאמרת וכמו שאני כבר טחנתי פה מספיק, אכן כל אחד מרגיש, מעבד, רואה וכו' דברים אחרת. 2. והכי חשוב - אתה הרי ציני כמוני לפחות! ולא להיפך
טוב אני עדיין קצת פגועה פה מהפורום אבל אני פשוט לא טיפוס שדורש צומי. אני פולנייה - מכיר את הבדיחה על הפולנייה שאומרת " זה בסדר, אני אשב פה בחושך לבד" במקום לבקש שיחליפו בשבילה נורה??? (רק שאני יודעת להחליף לבד
.אז מזה ומעוד כמה דברים קצת לא התחשק לי לכתוב כאן לאחרונה. עניתי רק איפה שמצאתי שיש לי מילה לתרום. הייתי רוצה לקוות שיעבור לי אבל יש דברים כמו רגישות יתר שלא עוברים וזה משהו שישאר לי תמיד. וכן, בדבר אחד צדקת - אני שונאת נאומים. הסיבה טמונה ביתרון שאתה מציג - שיש לי מודעות. רק שלמודעות הזו יש גם אותי [אייקון של שטן/ החלון לא נפתח לי] שנה טובה
 
למעלה