משהו שכתבתי בפורום השני שלי
והחלטתי לזרוק גם לכאן. זו בעצם המציאות של עולמי, גם אם פעם בשעה אני מחייכת או מתלוצצת... יש לי הרבה נפילות לאחרונה. אתה תמיד יכול לברוח ולברוח ואף פעם לא תוכל לברוח מעצמך. וכשאפילו לעשות צעד וחצי (פיזית) באופן נורמלי אי אפשר, אז אתה "נאכל" ביתר קלות. אני שוב חוזרת לשאלה ששאלה אותי איזו פסיכולוגית שהייתי אצלה באיזו פגישה אחת או לקביעה של איזו ברמנית ביומולדת שלי, "היית רוצה להפוך להיות קרה באמת, חסרת רגשות?" או "את לא ביצ'ית" (בהתאם). וואלה חבל! ואם זה לא בא טבעי, חבל שאי אפשר לעשן בלי שהבועה אח"כ תתנפץ או שבעתיד יבוא התשלום בריבית דריבית. גם ככה אני עייפה פיסית מהרגע שאני פוקחת עיניים. אין לי כוח גם לעייפות הנפשית. היא מקצרת לי את החיים והורסת לי את הבריאות. אני יכולה שיכתבו לי פאקינג מילה וחצי שסה"כ מראה נימוס ואני אפגע ואתחיל לבכות. אני לא יכולה אף פעם להתגונן, לעמוד על דעתי, להתעצבן, לנזוף, להתקיים, בלי שאני אתחיל לבכות. (שלא לדבר על החוסר ביטחון ואסרטיביות אבל זה לא מה שחשוב לי כרגע). הדמעות יוצאות ממני בשנייה תוך כדי שצבת ענקית מועכת לי את הלב ואת כל האיברים הפנימיים בחלל הבטן ונמאס לי מזה כ"כ. ואני רק רוצה לזרוק את זה כאן למלבן בלי לשמוע את כל הנאומים אח"כ. כי אין מה לעשות. יש דברים שאני לא יכולה לחיות איתם בהשלמה, לקבל אותם אלי. כמו הארעיות של החיים והסופיות של המוות. זה חזר להכות בי יותר מדי. וזה לא משהו שאפשר ללבן אותו על ספת הפסיכולוג. או לשאוף אותו לקרבי במדיטציה. נמאס לי לבכות. נמאס לי שאין לי מקום לבכות בו בשקט. נמאס לי לבכות. אני מרחיקה אנשים. אין לי סבלנות אליהם. בסןף אני מוצאת את עצמי לבד. לא באמת לבד אבל לא זה מה שהייתי רוצה סביבי. ובכלל, מה ומי אני רוצה? אין לי מושג. לא יכולה לקבל אף החלטה. כ"כ רוצה עכשיו להיכנס לרכב ופשוט לנסוע, ושלא יהיו פקקים על הכבישים (כמו במלחמה רק בלעדיה), ופשוט לנסוע. גם ככה אני בלי שום כיוון בחיים. אז לפחות שיהיה בתנועה. "מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע". אם אני לא מקבלת את עצמי ואין לי את עצמי, אין סיבה שמי שאני ארצה יהיה לידי גם. לא שמשהו השתנה, לא רבתי עם אף אחד לגמרי לאחרונה. נמאס לי שכולם מסביב מרגישים חופשי לבוא, ללכת, להגיד, לכעוס, לקבוע... ואני... בא לי להקיא. אז יש את הרגישות הזו שאוכלת אותי כמו חומצה גופרית והידיעה שהקיום הוא זמני, והכלום שעד עכשיו ויחד עם הכלום יש המון רגש. ולא יודעת מה להגיד. רק יודעת שלא בא לי לשמוע. רק לזרוק מה שבא באותו רגע. ש לי הרבה נפילות לאחרונה. אתה תמיד יכול לברוח ולברוח ואף פעם לא תוכל לברוח מעצמך. וכשאפילו לעשות צעד וחצי (פיזית) באופן נורמלי אי אפשר, אז אתה "נאכל" ביתר קלות. אני שוב חוזרת לשאלה ששאלה אותי איזו פסיכולוגית שהייתי אצלה באיזו פגישה אחת או לקביעה של איזו ברמנית ביומולדת שלי, "היית רוצה להפוך להיות קרה באמת, חסרת רגשות?" או "את לא ביצ'ית" (בהתאם). וואלה חבל! ואם זה לא בא טבעי, חבל שאי אפשר לעשן בלי שהבועה אח"כ תתנפץ או שבעתיד יבוא התשלום בריבית דריבית. גם ככה אני עייפה פיסית מהרגע שאני פוקחת עיניים. אין לי כוח גם לעייפות הנפשית. היא מקצרת לי את החיים והורסת לי את הבריאות. אני יכולה שיכתבו לי פאקינג מילה וחצי שסה"כ מראה נימוס ואני אפגע ואתחיל לבכות. אני לא יכולה אף פעם להתגונן, לעמוד על דעתי, להתעצבן, לנזוף, להתקיים, בלי שאני אתחיל לבכות. (שלא לדבר על החוסר ביטחון ואסרטיביות אבל זה לא מה שחשוב לי כרגע). הדמעות יוצאות ממני בשנייה תוך כדי שצבת ענקית מועכת לי את הלב ואת כל האיברים הפנימיים בחלל הבטן ונמאס לי מזה כ"כ. ואני רק רוצה לזרוק את זה כאן למלבן בלי לשמוע את כל הנאומים אח"כ. כי אין מה לעשות. יש דברים שאני לא יכולה לחיות איתם בהשלמה, לקבל אותם אלי. כמו הארעיות של החיים והסופיות של המוות. זה חזר להכות בי יותר מדי. וזה לא משהו שאפשר ללבן אותו על ספת הפסיכולוג. או לשאוף אותו לקרבי במדיטציה. נמאס לי לבכות. נמאס לי שאין לי מקום לבכות בו בשקט. נמאס לי לבכות. אני מרחיקה אנשים. אין לי סבלנות אליהם. בסןף אני מוצאת את עצמי לבד. לא באמת לבד אבל לא זה מה שהייתי רוצה סביבי. ובכלל, מה ומי אני רוצה? אין לי מושג. לא יכולה לקבל אף החלטה. כ"כ רוצה עכשיו להיכנס לרכב ופשוט לנסוע, ושלא יהיו פקקים על הכבישים (כמו במלחמה רק בלעדיה), ופשוט לנסוע. גם ככה אני בלי שום כיוון בחיים. אז לפחות שיהיה בתנועה. "מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע". אם אני לא מקבלת את עצמי ואין לי את עצמי, אין סיבה שמי שאני ארצה יהיה לידי גם. לא שמשהו השתנה, לא רבתי עם אף אחד לגמרי לאחרונה. נמאס לי שכולם מסביב מרגישים חופשי לבוא, ללכת, להגיד, לכעוס, לקבוע... ואני... בא לי להקיא. אז יש את הרגישות הזו שאוכלת אותי כמו חומצה גופרית והידיעה שהקיום הוא זמני, והכלום שעד עכשיו ויחד עם הכלום יש המון רגש. ולא יודעת מה להגיד. רק יודעת שלא בא לי לשמוע. רק לזרוק מה שבא באותו רגע.
והחלטתי לזרוק גם לכאן. זו בעצם המציאות של עולמי, גם אם פעם בשעה אני מחייכת או מתלוצצת... יש לי הרבה נפילות לאחרונה. אתה תמיד יכול לברוח ולברוח ואף פעם לא תוכל לברוח מעצמך. וכשאפילו לעשות צעד וחצי (פיזית) באופן נורמלי אי אפשר, אז אתה "נאכל" ביתר קלות. אני שוב חוזרת לשאלה ששאלה אותי איזו פסיכולוגית שהייתי אצלה באיזו פגישה אחת או לקביעה של איזו ברמנית ביומולדת שלי, "היית רוצה להפוך להיות קרה באמת, חסרת רגשות?" או "את לא ביצ'ית" (בהתאם). וואלה חבל! ואם זה לא בא טבעי, חבל שאי אפשר לעשן בלי שהבועה אח"כ תתנפץ או שבעתיד יבוא התשלום בריבית דריבית. גם ככה אני עייפה פיסית מהרגע שאני פוקחת עיניים. אין לי כוח גם לעייפות הנפשית. היא מקצרת לי את החיים והורסת לי את הבריאות. אני יכולה שיכתבו לי פאקינג מילה וחצי שסה"כ מראה נימוס ואני אפגע ואתחיל לבכות. אני לא יכולה אף פעם להתגונן, לעמוד על דעתי, להתעצבן, לנזוף, להתקיים, בלי שאני אתחיל לבכות. (שלא לדבר על החוסר ביטחון ואסרטיביות אבל זה לא מה שחשוב לי כרגע). הדמעות יוצאות ממני בשנייה תוך כדי שצבת ענקית מועכת לי את הלב ואת כל האיברים הפנימיים בחלל הבטן ונמאס לי מזה כ"כ. ואני רק רוצה לזרוק את זה כאן למלבן בלי לשמוע את כל הנאומים אח"כ. כי אין מה לעשות. יש דברים שאני לא יכולה לחיות איתם בהשלמה, לקבל אותם אלי. כמו הארעיות של החיים והסופיות של המוות. זה חזר להכות בי יותר מדי. וזה לא משהו שאפשר ללבן אותו על ספת הפסיכולוג. או לשאוף אותו לקרבי במדיטציה. נמאס לי לבכות. נמאס לי שאין לי מקום לבכות בו בשקט. נמאס לי לבכות. אני מרחיקה אנשים. אין לי סבלנות אליהם. בסןף אני מוצאת את עצמי לבד. לא באמת לבד אבל לא זה מה שהייתי רוצה סביבי. ובכלל, מה ומי אני רוצה? אין לי מושג. לא יכולה לקבל אף החלטה. כ"כ רוצה עכשיו להיכנס לרכב ופשוט לנסוע, ושלא יהיו פקקים על הכבישים (כמו במלחמה רק בלעדיה), ופשוט לנסוע. גם ככה אני בלי שום כיוון בחיים. אז לפחות שיהיה בתנועה. "מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע". אם אני לא מקבלת את עצמי ואין לי את עצמי, אין סיבה שמי שאני ארצה יהיה לידי גם. לא שמשהו השתנה, לא רבתי עם אף אחד לגמרי לאחרונה. נמאס לי שכולם מסביב מרגישים חופשי לבוא, ללכת, להגיד, לכעוס, לקבוע... ואני... בא לי להקיא. אז יש את הרגישות הזו שאוכלת אותי כמו חומצה גופרית והידיעה שהקיום הוא זמני, והכלום שעד עכשיו ויחד עם הכלום יש המון רגש. ולא יודעת מה להגיד. רק יודעת שלא בא לי לשמוע. רק לזרוק מה שבא באותו רגע. ש לי הרבה נפילות לאחרונה. אתה תמיד יכול לברוח ולברוח ואף פעם לא תוכל לברוח מעצמך. וכשאפילו לעשות צעד וחצי (פיזית) באופן נורמלי אי אפשר, אז אתה "נאכל" ביתר קלות. אני שוב חוזרת לשאלה ששאלה אותי איזו פסיכולוגית שהייתי אצלה באיזו פגישה אחת או לקביעה של איזו ברמנית ביומולדת שלי, "היית רוצה להפוך להיות קרה באמת, חסרת רגשות?" או "את לא ביצ'ית" (בהתאם). וואלה חבל! ואם זה לא בא טבעי, חבל שאי אפשר לעשן בלי שהבועה אח"כ תתנפץ או שבעתיד יבוא התשלום בריבית דריבית. גם ככה אני עייפה פיסית מהרגע שאני פוקחת עיניים. אין לי כוח גם לעייפות הנפשית. היא מקצרת לי את החיים והורסת לי את הבריאות. אני יכולה שיכתבו לי פאקינג מילה וחצי שסה"כ מראה נימוס ואני אפגע ואתחיל לבכות. אני לא יכולה אף פעם להתגונן, לעמוד על דעתי, להתעצבן, לנזוף, להתקיים, בלי שאני אתחיל לבכות. (שלא לדבר על החוסר ביטחון ואסרטיביות אבל זה לא מה שחשוב לי כרגע). הדמעות יוצאות ממני בשנייה תוך כדי שצבת ענקית מועכת לי את הלב ואת כל האיברים הפנימיים בחלל הבטן ונמאס לי מזה כ"כ. ואני רק רוצה לזרוק את זה כאן למלבן בלי לשמוע את כל הנאומים אח"כ. כי אין מה לעשות. יש דברים שאני לא יכולה לחיות איתם בהשלמה, לקבל אותם אלי. כמו הארעיות של החיים והסופיות של המוות. זה חזר להכות בי יותר מדי. וזה לא משהו שאפשר ללבן אותו על ספת הפסיכולוג. או לשאוף אותו לקרבי במדיטציה. נמאס לי לבכות. נמאס לי שאין לי מקום לבכות בו בשקט. נמאס לי לבכות. אני מרחיקה אנשים. אין לי סבלנות אליהם. בסןף אני מוצאת את עצמי לבד. לא באמת לבד אבל לא זה מה שהייתי רוצה סביבי. ובכלל, מה ומי אני רוצה? אין לי מושג. לא יכולה לקבל אף החלטה. כ"כ רוצה עכשיו להיכנס לרכב ופשוט לנסוע, ושלא יהיו פקקים על הכבישים (כמו במלחמה רק בלעדיה), ופשוט לנסוע. גם ככה אני בלי שום כיוון בחיים. אז לפחות שיהיה בתנועה. "מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע". אם אני לא מקבלת את עצמי ואין לי את עצמי, אין סיבה שמי שאני ארצה יהיה לידי גם. לא שמשהו השתנה, לא רבתי עם אף אחד לגמרי לאחרונה. נמאס לי שכולם מסביב מרגישים חופשי לבוא, ללכת, להגיד, לכעוס, לקבוע... ואני... בא לי להקיא. אז יש את הרגישות הזו שאוכלת אותי כמו חומצה גופרית והידיעה שהקיום הוא זמני, והכלום שעד עכשיו ויחד עם הכלום יש המון רגש. ולא יודעת מה להגיד. רק יודעת שלא בא לי לשמוע. רק לזרוק מה שבא באותו רגע.