אנחנו אחרי
קודם כל - תודה רבה לכן על התמיכה והעידוד והעצות הטובות. שלשום הגענו לשניידר ב-8:30, מסרנו פרטים וקיבלנו ידון ("אמא תשים!"), פיג'מה ("אמא תלביש!" "אמא, אני יפה?" "אמא, תצלם תמונה!") ומיטה ("הביתה!!!!"). ב-9:30 הגיעה המרדימה עם סירופ ממסטל ("אני שותה לבד") וב-10:00 הפיציק הוכנס לחדר ניתוח("הביתה!!!". מסטול-מסטול, ועדיין...). אמא ואבא ישבו לכסוס ציפורניים (טוב, לא ממש. ציפורני אקריל של אמא קשים לכסיסה, ואבא בלאו הכי היה משוכנע שהכל יהיה בסדר, אבל ההמתנה הייתה מורטת עצבים). ב-11:00 המנתח יצא לספר לנו שהכל עבר בטוב, והפיציק בדרכו להתאוששות. ההתעוררות מההרדמה הייתה קשה מאד, כצפוי, שעה וחצי של בכי בלתי פוסק ואי-שקט. אבל גם את זה צלחנו, וב-14:00 כבר היינו בדרך הביתה. יש לציין שהיחס בשניידר היה מקצועי, יעיל ונחמד (עד מעיק אפילו. יש שם המון מתנדבות עם כוונות טובות, רק שלא כל הילדים מגיבים בחיוב לניסיונותן לשמח אותם ולבדר אותם ולהעסיק אותם, והמתנדבות לא תמיד יודעות לפרוש באלגנטיות. אבל זה ככה בקטנה). בינתיים הפיציק מבלה בבית עם אמא, נראה שעדיין מציק לו, והוא גם דואג לתמלל את תחושותיו "דוקטור עשה כואב, נו-נו-נו, O-WA-WOY, הפיציק עצוב", אבל כולנו תקווה שכל הסאגה מאחורנו. נ.ב.החלק שהדאיג אותי מאד היה הצום הממושך לפני הניתוח. קיבלנו הנחיה לצום מחצות, ועד 6:30 מותר לשתות מים. ביום הניתוח הפיציק התעורר ב-5:00, כהרגלו, ועד 6:30 ניסיתי להציע לו מים, אך הוא סרב בתוקף. העניין הוא שהוא לא ביקש ולו פעם אחת לשתות או לאכול כל זמן שחיכינו לניתוח, למרות שהיו לידנו מבוגרים (חסרי רגישות ושכל, יש לציין) שהיה להם חשוב נורא לפתוח פיקניק ליד ילדים קטנים שצמים. יכול להיות שהוא הרגיש שמשהו קורה, ופשוט לא חשב על אוכל. אין לי מושג.