הדבורה מאיה
New member
משהו חשוב...
כבר המון זמן אני חושבת איך ומה לכתוב בתגובה למה שכתב עופר בהודעתו. והחלטתי לכתוב זאת לכולם...לנסות. הנושא הזה כל כך חשוב וכואב...שהמילים בורחות לי. יכולה אני לומר שאני מכירה את הנושא מקרוב. הייתי בשני הצדדים...חוויתי גם את הרצון האדיר ואת הצורך הבילתי ניסבל הזה להפסיק את הכאב ולנוח...וגם ראיתי עד כמה אני פוגעת ומכאיבה בכך למשפחתי וליקירי. כעקרון - אני מאמינה כי על אדם לחיות קודם כל למען עצמו. כל אדם חייב למצוא לו את מטרותיו בחיים בכדי לשרוד ולהתמודד עם הקשיים. אם יהיו לו מטרות מוגדרות - יוכל להתמודד כמעט עם כל קושי. בנוסף לכך - האדם הוא בעל חופש בחירה. והוא עצמו יבחר לו את דרך ההתמודדות המיוחדת שלו. יחד עם זאת...אני מודעת לקושי העומד ממול. מודעת לקושי האדיר של האוהבים לראות את אהובם הולך ומכלה לנגד עיניהם מבלי שיוכלו לעשות דבר. שנים רבות לא הייתה לי מטרה אחרת בחיים פרט מלרזות ולרדת במשקל. בהמשך נוספה לה מטרה נוספת - לפגוע בעצמי ולמות. להפסיק את הסבל המתמשך שלי ושל כל המשפחה. לא ראיתי את מה שראו הם...לא יכולתי. לא האמנתי כמוהם. לא האמנתי כי יכול לבוא לו שינוי במצב. שאלתי עצמי פעמים כה רבות האם עלי לחיות אך ורק למענם, האם עלי להמשיך ולסבול רק כדי שיוכלו הם ``להנות`` מחברתי - כלומר לסבול אותי. איפה הוא חופש הבחירה? יכולה אני לומר כי כעת אני רואה את המצב בדרך אחרת. אבל מתוך המצב בו הייתי - בילתי אפשרי לראות זאת כך. זכור לי הכעס שלהם..הכאב שלי...הכל יחד מעורבב ולא ברור. בלתי ניתן להחלטה מה נכון ומה פחות. אבל יכולה בהחלט להסכים כי האדם המתאבד עושה זאת מתוך אנוכיות...המלווה בהמון כאב ותסכול. כיום אני נלחמת כי ראיתי שאפשר גם אחרת. אך הכעס שלהם אז לא עזר לי בכך...לא פקח את עיניי. מה שפקח את עיניי היה הזמן. וחוויות שבאו איתו. גילויים חדשים על החיים ועל עצמי. אבל לא הכעס שלהם. אולי בזכות אותו כעס אני חייה...אבל גם סבלתי בגללו לא מעט. סבלנו כולנו. אז אין אני יכולה לומר מי צודק ומה נכון יותר ופחות. רק לומר כי במיוחד באתם הרגעים...בהם נידמה כי אתה לבד ואין בשביל מה... ניתוק וכעס מצד אלו שכן יקרים לך - לא עוזר. ולמי שנמצא במצב זה...יכולה רק לשלוח חיבוק בתקווה שיקלט ויופנם.. עם המון תמיכה וקבלה של הרגשות אותם הוא חש...יחד עם ניסיון להראות לו את הצדדים היפים שעוד יבואו...להראות שאנו איתו גם באותם רגעים קשים שלא נעזבו בגלל שהוא סובל וכואב. להזכיר שאיתו...להזכיר שאוהבים...להזכיר שרוצים אותו פה איתנו...מתמודד. עם כל הכאב...עוד יהיה טוב. וזה שווה את המאמץ. יצא קצת מבולבל...אבל מקווה שהמסר הועבר. אוהבת את כולם... ומזכירה שוב ושוב...אפשר. וגם שווה. לא לוותר...ולא לשכוח. ולחבק. תמיד. לילה טוב מאיה.
כבר המון זמן אני חושבת איך ומה לכתוב בתגובה למה שכתב עופר בהודעתו. והחלטתי לכתוב זאת לכולם...לנסות. הנושא הזה כל כך חשוב וכואב...שהמילים בורחות לי. יכולה אני לומר שאני מכירה את הנושא מקרוב. הייתי בשני הצדדים...חוויתי גם את הרצון האדיר ואת הצורך הבילתי ניסבל הזה להפסיק את הכאב ולנוח...וגם ראיתי עד כמה אני פוגעת ומכאיבה בכך למשפחתי וליקירי. כעקרון - אני מאמינה כי על אדם לחיות קודם כל למען עצמו. כל אדם חייב למצוא לו את מטרותיו בחיים בכדי לשרוד ולהתמודד עם הקשיים. אם יהיו לו מטרות מוגדרות - יוכל להתמודד כמעט עם כל קושי. בנוסף לכך - האדם הוא בעל חופש בחירה. והוא עצמו יבחר לו את דרך ההתמודדות המיוחדת שלו. יחד עם זאת...אני מודעת לקושי העומד ממול. מודעת לקושי האדיר של האוהבים לראות את אהובם הולך ומכלה לנגד עיניהם מבלי שיוכלו לעשות דבר. שנים רבות לא הייתה לי מטרה אחרת בחיים פרט מלרזות ולרדת במשקל. בהמשך נוספה לה מטרה נוספת - לפגוע בעצמי ולמות. להפסיק את הסבל המתמשך שלי ושל כל המשפחה. לא ראיתי את מה שראו הם...לא יכולתי. לא האמנתי כמוהם. לא האמנתי כי יכול לבוא לו שינוי במצב. שאלתי עצמי פעמים כה רבות האם עלי לחיות אך ורק למענם, האם עלי להמשיך ולסבול רק כדי שיוכלו הם ``להנות`` מחברתי - כלומר לסבול אותי. איפה הוא חופש הבחירה? יכולה אני לומר כי כעת אני רואה את המצב בדרך אחרת. אבל מתוך המצב בו הייתי - בילתי אפשרי לראות זאת כך. זכור לי הכעס שלהם..הכאב שלי...הכל יחד מעורבב ולא ברור. בלתי ניתן להחלטה מה נכון ומה פחות. אבל יכולה בהחלט להסכים כי האדם המתאבד עושה זאת מתוך אנוכיות...המלווה בהמון כאב ותסכול. כיום אני נלחמת כי ראיתי שאפשר גם אחרת. אך הכעס שלהם אז לא עזר לי בכך...לא פקח את עיניי. מה שפקח את עיניי היה הזמן. וחוויות שבאו איתו. גילויים חדשים על החיים ועל עצמי. אבל לא הכעס שלהם. אולי בזכות אותו כעס אני חייה...אבל גם סבלתי בגללו לא מעט. סבלנו כולנו. אז אין אני יכולה לומר מי צודק ומה נכון יותר ופחות. רק לומר כי במיוחד באתם הרגעים...בהם נידמה כי אתה לבד ואין בשביל מה... ניתוק וכעס מצד אלו שכן יקרים לך - לא עוזר. ולמי שנמצא במצב זה...יכולה רק לשלוח חיבוק בתקווה שיקלט ויופנם.. עם המון תמיכה וקבלה של הרגשות אותם הוא חש...יחד עם ניסיון להראות לו את הצדדים היפים שעוד יבואו...להראות שאנו איתו גם באותם רגעים קשים שלא נעזבו בגלל שהוא סובל וכואב. להזכיר שאיתו...להזכיר שאוהבים...להזכיר שרוצים אותו פה איתנו...מתמודד. עם כל הכאב...עוד יהיה טוב. וזה שווה את המאמץ. יצא קצת מבולבל...אבל מקווה שהמסר הועבר. אוהבת את כולם... ומזכירה שוב ושוב...אפשר. וגם שווה. לא לוותר...ולא לשכוח. ולחבק. תמיד. לילה טוב מאיה.