משא העולם על כתיפינו....

[האושר והנחלה]

משא העולם על כתיפינו....

עולים מעט הגיגים אז אני מנפחת לכם את השכל כדי לפרוק מתחים. (כבר צעקתי על הילד הקטן שלי ועל איש אחד בטלפון אבל ההוא היה אשם...) בהמשך לשתי השורות על האמביוולנטיות של העזרה אני חושבת שבהרבה תחומים בחיים אנחנו נושאים על כתיפינו אחריות שלפעמים משאה כבד לנו מידי וממוטט. אנחנו לעולם לא נודה שכבד לנו מידי. אולי כי אנו חושבים שאף אחד לא יבין ויפרגן. אולי כי אנחנו בטוחים שאין לנו תחליף (למשל סמן האופטימיות). אולי כי אנחנו מפחדים שאנשים יראו שאנחנו בני אדם ולא מסוגלים הכל... אולי כי אנחנו חוששים מהביקורת או לחילופין שנפסיק להיות נערצים... אני לא יודעת מה הסיבה. אבל לא לחלוק את המשא זו טעות!!! הלחץ הזה, שאם נעזוב רגע, או נמצמץ, יפול העולם הוא מיותר ושגויי!!!! לכו רגע לישון ותראו שהכל ממשיך!!! פחות או יותר אותו דבר. אבל גם אם שונה, אז לא שווה את הלחץ!!! והכי נורא הוא בני הזוג שלנו, חברינו הקרובים, המשפחה ומי שלידנו בשעות המשבר האלו.. הם צריכים לצעוד בשקט בשקט... מה לצעוד? - לרחף. אסור להם אפילו להציע לנו קפה בטון לא מתאים... אסור להם אפילו להגיד "אמא".... גם הרעים וגם הטובים הם שק החבטות המיותר שלנו!!! הם צריכים לנחש מתי לחבק או מתי להעלם ואפילו מתי להושיט לנו יד.... כי אנחנו מצפים מהם לדעת... לדעת לעשות את הדבר הנכון. אבל אפילו אם ישאלו אותנו מה הדבר הנכון בשבילנו לא נדע לומר עד אחרי שוך הסערה... או אחרי שמישהו טעה נוכל לומר שזו טעות... אז אם אנחנו לא יודעים מה טוב לנו באותו רגע של סבל, אולי אנחנו צריכים להתקפל קצת פנימה או להזהיר במפורש שאנחנו מסוכנים, עם קצוות חשופים, זקוקים לתמיכה ולא יודעים מה ואיך. פשוט לתמלל את מה שאנחנו לא יודעים... משהו כמו סימני דרך... זה יהיה גם סימני דרך לעצמנו... סוף ההגיג!

 

[לא מ ו ו ת ר ת]

קודם כל, קבלי ../images/Emo24.gif

שוב מישהי שנכנסה לי לנשמה והופכת את התחושות שלי למילים. לא רוצה להוסיף כלום. לא רוצה לקלקל לך את ההגיג. אבל כל מילה - אמת. מפחיד איך זה בדיוק מה שקורה אצלי.

 

[שרון ש]

כמה שאת צודקת...

מעדיפה לא להוסיף להגיג.. יודעת שאחד הדברים שאהבתי באיש כשהתחלנו, היה שאיתו מותר לי להיות ילדה. לא לדאוג למשרד, למשפחה, לעולם. אלא לרגע להתפנק בעצמי... ( מאז כבר מצאתי את עצמי דואגת לאיש היושב בבית...אבל זו כבר סגה אחרת..) מותר ורצוי לפעמים להוריד מהמשא.. חברה אמרה לי פעם: תעצרי מדי פעם מלהציל את העולם- ותצילי את עצמך...

 

[אלוניס]

זה אכן ככה../images/Emo23.gif

לפעמים אני מבינה שאני במצב לא משהו כשאני תופסת את עצמי משחררת כעסים שאין לי בכלל מושג מאיפה הם צצו. ולא תמיד יש לי את הסבר ה-PMS. אחותי הקטנה אפילו אמרה לי פעם שהיא יודעת שהיא צריכה לתקן את דרכיה אם אחרי אמירה כעוסה אני לא מתנצלת. בדר"כ זה לא לוקח לי הרבה זמן להתעשת ולהתנצל. ואז אני גם מזהירה שאני לא במצב נפלא. זה גם מעניין איך זה יוצא. אם אבא שלי מתקשר אני ממש קצרה איתו, או אפילו מנתקת לו אחרי שתי שניות אם הוא מעצבן במיוחד. ולא יוצא לי להתנצל כי לא מגיע לו. עם אחותי זה יותר קוצר רוח. במיוחד אם ביקשתי שתעזור לי במשהו והיא שכחה. ובמקום העבודה הקודם שלי שמתי לב שאני ממש לא נחמדה לנודניקים טלפוניים. בימים רגילים אין לי בעיה להסביר להם דברים אבל בימים הקשים אני מנפנפת אותם מהר ולא נעים לי עם זה אח"כ. זה חלק מההקלה על זה שאני עובדת בבית. חוסך תחושות קשות וירידה עצמית על זה שלא הייתי בסדר. עוד דבר שאני מזכירה לעצמי כל הזמן - אף אחד לא יכול לקרוא את המחשבות שלי. ובהחלט צריך לנסות להסביר. אבל כשהכול אצלי בבלגן או בכלל רגש נטו - קשה לתווך את זה במילים וכשמנסים יוצא לפעמים משהו שפוגע או מובן לא טוב. ככה זה היה גם עם החבר היום. פשוט אמרתי לו שאני חוששת לפתוח את זה כי אני בקושי מבינה מה עובר עליי. אבל הוא אמר שהוא מוכן בכל מקרה. אין מה לעשות. אני לא מושלמת. אני מתקנת בעיקר עם אחותי הקטנה. כי היא הרבה בסביבה וסופגת בהתאם בימים הקשים. לפעמים מתנצלת אבל לרוב משלבת את זה בחיבוק ענק. כדי שלא יהיה ספק שזה מכל הלב. והאמת - בקשר לרעים בחיים שלי - ממש לא איכפת לי שהם יהיו קצת שק החבטות. רוב הבעסה היא גם ככה בגללם, אז למה שלא יקבלו קצת בחזרה? הבעיה אצלי היא שדווקא נותר מעט חשש לשפוך את חמתי על מי שמגיע לו. אני עוד מתלמדת בתחום ויש שיפורים שאני ממש גאה בהם. ואני כיום מבקשת. שיתחשבו, שיבינו שקשה לי. מבקשת חיבוק, ומבקשת פידבקים ומודיעה שלא אהיה רעה אם זה לא יהיה לחלוטין פידבק חיובי. רק כשיש דו-סטריות בתקשורת יש סיכוי למערכת יחסים סבירה. אוהבת את ההגיגים שלך אושר,

 

[האושר והנחלה]

אני חושבת שאנחנו צריכים להגיד יותר

ביחוד בשביל עצמנו. אני נהיית נורא מפחידה כשאני כועסת. נעניים שלי רושפות, אני שואגת ולא צועקת, אני נהיית צינית פחד ואני חדה כתער!!! אחרי שנרגע אנשים זוכרים את המפלצת עם העיניים הרושפות ולא על מה כעסתי. (אני חושבת) אז בגלל זה למדתי עם השנים להתנצל אם התנפלתי שלא בצדק. להתנצל מיד. איך שאני קולטת. אז אני אומרת משהו בסגנון :" סלח לי אני קצת עצבנית היום זה לא שאתה צודק אבל הוצאתי עליך את הכל." מה שאני מרוויחה זה שהוא יודע שאני יודעת לצעוק אבל לא מתנשא מעלי בגלל זה. כאילו הסרתי אחריות על הבהמיות שלי אבל בכל זאת צעקתי. והכי חשוב שהצד השני "מבין" ולא כועס על האיך של השיחה. בגדול זה חוזר לטובתי כי ממשיכים לאהוב אותי (וכאן הצורך שלנו בחיבוק ואישור של העולם) ומאוד מעריכים את הכנות בזמן אמיתי. אני הגדלתי ועשיתי בהכריזי בימים קשים מ ר א ש , ש"אני עצבנית/ הרוסה/עייפה היום ואל תדברו איתי אם אתם לא חייבים" בעבודה למדו להקשיב לי... כדאי להם!!! אבל הילד הקטן שלי אמר לי היום: "אמא , אני לא מצליח להגיד לך כלום" וזה נורא כאב לי. אז הסברתי לו שהיום אני מגעילה וזה יעבור מחר ושאני מאוד לחוצה ועכשיו אני אקשיב לו אבל שישתדל היום להגיד דברים רק לאבא... את הילדים אני משתדלת להזהיר מבעוד מועד כי אני חושבת שזכרון המפלצת רושפת העניים יכול מאוד להזיק להם. ביחוד כי זו אמא שלהם. הם די מבינים אם אני עושה הכנה מראש ואז מספיק אם אני לוחשת בקול מאיים. :"אני מבקשת שקט...."

 

[האושר והנחלה]

אני חושבת שאנחנו צריכים להגיד יותר

ביחוד בשביל עצמנו. אני נהיית נורא מפחידה כשאני כועסת. נעניים שלי רושפות, אני שואגת ולא צועקת, אני נהיית צינית פחד ואני חדה כתער!!! אחרי שנרגע אנשים זוכרים את המפלצת עם העיניים הרושפות ולא על מה כעסתי. (אני חושבת) אז בגלל זה למדתי עם השנים להתנצל אם התנפלתי שלא בצדק. להתנצל מיד. איך שאני קולטת. אז אני אומרת משהו בסגנון :" סלח לי אני קצת עצבנית היום זה לא שאתה צודק אבל הוצאתי עליך את הכל." מה שאני מרוויחה זה שהוא יודע שאני יודעת לצעוק אבל לא מתנשא מעלי בגלל זה. כאילו הסרתי אחריות על הבהמיות שלי אבל בכל זאת צעקתי. והכי חשוב שהצד השני "מבין" ולא כועס על האיך של השיחה. בגדול זה חוזר לטובתי כי ממשיכים לאהוב אותי (וכאן הצורך שלנו בחיבוק ואישור של העולם) ומאוד מעריכים את הכנות בזמן אמיתי. אני הגדלתי ועשיתי בהכריזי בימים קשים מ ר א ש , ש"אני עצבנית/ הרוסה/עייפה היום ואל תדברו איתי אם אתם לא חייבים" בעבודה למדו להקשיב לי... כדאי להם!!! אבל הילד הקטן שלי אמר לי היום: "אמא , אני לא מצליח להגיד לך כלום" וזה נורא כאב לי. אז הסברתי לו שהיום אני מגעילה וזה יעבור מחר ושאני מאוד לחוצה ועכשיו אני אקשיב לו אבל שישתדל היום להגיד דברים רק לאבא... את הילדים אני משתדלת להזהיר מבעוד מועד כי אני חושבת שזכרון המפלצת רושפת העניים יכול מאוד להזיק להם. ביחוד כי זו אמא שלהם. הם די מבינים אם אני עושה הכנה מראש ואז מספיק אם אני לוחשת בקול מאיים. :"אני מבקשת שקט...."

 

[דליה גולן]

(הגיג) כשאנחנו לא מבינים את עצמנו

אנחנו "משגעים" את העולם. למשל, מבזבזים ים של מרץ על דימוי עצמי מואדר (כלפי אחרים), משלים את עצמנו לגבי רצונותינו האמיתיים (מפני שהם...סותרים את הדימוי העצמי), מצדיקים את מעשינו ותגובותינו. (ופוגעים באחרים!). מה אנחנו עושים?? הכל. רק לא עומדים מול המראה! חוששים! יראים! לגלות או שקשה לנו לקבל אהבה או להפתח. לגלות דברים קשים שנוטעים אותנו למקום, ועד שלא פותרים שם ממשיכים סחור סחור. אנחנו חייבים להתקרב ולהבין את עצמנו למעננו - וכדי לקיים מערכות יחסים טובות עם הסובבים אותנו, כדי לא להטריף את העולם סביבנו. הכל מתחיל ומסתיים בנו....זו האמת. דליה